יניב ריבלין הוא האיש שחצי תל אביב שונאת והחצי השני מודה לאל על קיומו. מצד אחד, רבים רואים באיש שהקים את בירד ישראל, החברה הראשונה בארץ לקורקינטים שיתופיים, את האחראי הישיר לקיומו של הכלי המעיק הזה שהשתלט על המרחב האורבני - אותו אחד שזרוק על המדרכה וחוסם לכם את הדרך, זה שחותך אתכם בפראות כשאתם הולכים ברחוב ושמעורב באינסוף תאונות וכמעט-תאונות. מצד שני, 550 אלף המנויים של בירד ורבים אחרים מתקשים לזכור מה היה כאן קודם. מבחינתם הכלי הזה, שמאפשר להם ניידות יעילה, זמינה ומהירה בתוך עיר עמוסה ופקוקה עם תחבורה ציבורית מקרטעת, הוא ברכה.
ריבלין עצמו כבר לא מתרגש. נראה שהוא מורגל, הן בקללות והן בחיבוקים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"או ששונאים אותי או שאוהבים אותי", הוא מחייך, "הקורקינט מעורר אמוציות. אלה אותן אמוציות שהיו פעם במעבר מכרכרות למכוניות בתחילת המאה הקודמת. אני חושב שככה נוצרות מהפכות. למעלה מ-30% מהנסיעות של המשתמשים שלנו אלה נסיעות שהחליפו נסיעות ברכב פרטי או מונית. 25% מהרכיבות מתחברות לתחבורה ציבורית כמו רכבת או אוטובוס. בעצם, אלה נסיעות שמאפשרות להשאיר את הרכב בחניה. 35% מהנסיעות הן בין שבע לעשר בבוקר ובין חמש לשבע בערב. אנשים ממש משתמשים בהן כדי להגיע לעבודה ולחזור ממנה".
ולדרוס אנשים בדרך.
"ברור שאנחנו לא במצב האידיאלי. אנחנו בעיצומו של תהליך שוק ותהליך חינוכי, וזה לוקח זמן. כל תאונה היא עולם ומלואו, אבל עדיין חשוב להסתכל בעין ביקורתית על נתונים. ביחס לכלים אחרים, מספר התאונות עם קורקינטים נמוך בהרבה מכלי רכב אחרים במרחב. אני הראשון להודות שקורקינט הוא כלי רכב לכל דבר ועניין, וכך יש להתייחס אליו. יש דברים שצריכים להשתנות, כמו אכיפה".
אתה נוסע בקורקינט?
"לא נסעתי על קורקינט אפילו פעם אחת עד שהקמתי את החברה, אבל מאז אני לא מפסיק. זה באמת שינה לי את החיים כי זו הדרך הכי טובה להתנייד במרחב העירוני. היום אני יודע בדיוק מתי אני יוצא מהבית ומתי אני מגיע, וזה לא קרה לי מעולם קודם. העובדה שיש את בירד בערים העלתה גם את הפדיון של עסקים קטנים בעיר, כי לתושבים אין בעיה לפקוד את העסקים האלה. את יודעת כמה סידורים אני עושה בשישי בבוקר עם הקורקינט? אני עובר מפה לשם בכמה דקות".
אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על בירד, גם כי ריבלין עזב לפני כשלושה חודשים את תפקידו כמנכ"ל החברה וגם כי הדרך הארוכה שלו לכיסא המנכ"ל, כך מתברר, מעניינת הרבה יותר מהכיסא עצמו.
"כשהייתי צעיר קראתי את האוטוביוגרפיה של שמעון פרס, ואני זוכר שלתומי חשבתי: איך יש לבן אדם כל כך עסוק זמן לכתוב ספר? ובכן, אז את הספר שלי כתבה סופרת צללים, וכתבתי את זה מפורשות בספר כי חשוב לי שאנשים ידעו שזה אפשרי"
הוא בן 40, מתגורר בימים אלו בתל אביב, נשוי ואב טרי. עד נקודה מסוימת, מסלול חייו נשמע כמו האבטיפוס של הישראליות הממוצעת: הוא נולד וגדל בקצרין, בן בכור למשפחה מהמעמד הבינוני. אימו הייתה מורה לאנגלית, אביו עובד במפעל ויש לו אחות קטנה. הוא סיים תיכון עם ציונים סבירים, התגייס לצבא, טס לטיול-אחרי-צבא עם חברים ומשם המשיך לאוניברסיטה. בקיצור, אם הייתם נתקלים בריבלין הנער, סביר להניח שלא הייתם מנבאים לו סטארט-אפ מצליח או מנכ"לות, ובוודאי שלא הייתם משערים שיום אחד הרווארד, האוניברסיטה שמדורגת במקום הראשון בעולם, תפתח את שעריה ותאמר לו "התקבלת". אבל זה בדיוק מה שקרה.
את הדרך הארוכה שעשה לשם הוא פורש כעת בספרו החדש "החיים כסטארט-אפ", אוטוביוגרפיה עמוסת טיפים לצמיחה אישית ועסקית. גם העובדה ששמו מתנוסס על כריכת ספר לא מתיישבת עם נתוני הפתיחה שלו, ונראה שהיא מפתיעה אפילו אותו. "אני דיסגרף ואבחנו אצלי בעיות קשב וריכוז עוד כילד. בחיים לא חשבתי שאני אכתוב ספר", הוא מודה.
ובכל זאת.
"מישהי אמרה לי: 'יש לך הרבה ידע מעניין, אתה מדבר בגובה העיניים, אולי תכתוב ספר ותעביר את הידע הזה הלאה'. אמרתי לה שזה רעיון מדהים חוץ מהעובדה השולית שאני לא יודע לכתוב. היא הכירה לי את המושג שנקרא 'סופר צללים'. לא ידעתי שזה קיים. כשהייתי צעיר קראתי את האוטוביוגרפיה של שמעון פרס, ואני זוכר שלתומי חשבתי - איך יש לבן אדם כל כך עסוק זמן לכתוב ספר? ובכן, אז את הספר שלי כתבה סופרת צללים, וכתבתי את זה מפורשות בספר כי חשוב לי שאנשים ידעו שזה אפשרי. אם יש לך משהו מעניין לומר ואתה רוצה לשתף את העולם – יש איך לעשות את זה, ולא חייבים להיות סופרים. התיישבנו כל יום ראשון שלוש שעות, מעשר בבוקר עד אחת בצהריים, וכך נוצר הספר. זה היה תהליך מטורף, שארך קצת פחות משנה".
בין פרקי הספר שלו, שכתובים בגוף ראשון בפתיחות מפתיעה, משולבים פרקים של כותבים מוכרים אחרים: מהמתעמלת האמנותית נטע ריבקין, דרך היזמת החברתית עדי אלטשולר ועד למוזיקאי דורון מדלי. "כולם חברים מכל מיני תחנות בחיים, ואת כולם אני מכיר באופן אישי. היו אנשים שביקשתי מהם ולא הסכימו, אבל אין מצב שאני מגלה לך מי".
אבל בואו נתחיל מההתחלה. אחרי ילדות רגילה לגמרי בקצרין ריבלין התגייס לצה"ל ושירת ביחידת 869, מודיעין קרבי.
"בצבא הכרתי אנשים מכל הארץ. זו הייתה חוויה מדהימה שלמדתי ממנה המון. חשוב לי לומר לחבר'ה צעירים: היי, אתם כבר בתוך המערכת לשנתיים-שלוש הבאות. אם אתם כבר בפנים, נסו לנצל אותה עד הסוף. בזמנו הוציאו אותי לקורס נהיגה מבצעית ועשו לי רישיון ג' על חשבונם. עשיתי קורס מ"כים, הייתי סמל צוות מסלול. למדתי דברים מטורפים לחיים. כבר לאורך השירות בניתי לעצמי דברים ששירתו אותי בהמשך. כמובן שבזמן אמת לא הבנתי את זה. הבנתי את החשיבות רק בדיעבד".
לקראת סוף השירות הצבאי החליט שהוא רוצה ללמוד באקדמיה וניגש לבחינת הפסיכומטרי, שם קיבל את ה"לא" הראשון בחייו, אחד מני רבים שיגיעו בהמשך. את הבחינה הוא סיים עם הציון 542, שהוא בדיוק הממוצע הישראלי בבחינה - כזה שלא מאפשר לימודים בפקולטות נחשקות כמו משפטים, רפואה או פסיכולוגיה.
"במשך שנים התביישתי בציון הזה, החבאתי אותו. אנשים לא מדברים על זה, אבל המקום הכי קרוב שבו יכולתי לגשת לקורס פסיכומטרי היה בקריות, ובשביל להגיע אליו נאלצתי להתעורר בחמש בבוקר. עצם ההגעה שלי לשם מעידה על השקעה ונחישות והתמדה. ואז אומרים לי באוניברסיטה 'סליחה, אתה לא יכול ללמוד פה כי קיבלת 542 ולא 544', וזה לא הגיוני בעיניי. אנחנו יותר גדולים ממספרים של בחינה. אני מסכים שציונים צריכים להיות חלק מתהליך הקבלה ללימודים גבוהים, אבל לא יכול להיות שהקבלה כולה מבוססת אך ורק על מספרים. הרי נקודות הפתיחה של המועמדים לא זהות, ויותר מזה, הם לא מסתכלים על דברים החשובים באמת: על מי הבן אדם, איזה מסע הוא עשה, איזה מסע הוא רוצה לעשות. אך אחד לא מדבר איתו".
"לא יכול להיות שהקבלה לאוניברסיטה בישראל מבוססת כולה אך ורק על מספרים. הרי נקודות הפתיחה של המועמדים לא זהות, ויותר מזה, הם לא מסתכלים על דברים החשובים באמת, על מי הבן אדם, איזה מסע הוא עשה, איזה מסע הוא רוצה לעשות"
בתום השירות נסע למחנה קיץ של הסוכנות היהודית בקליפורניה, ומשם המשיך לקנדה ועבד כמו כל ישראלי טוב במכירת מוצרי ים המלח בקניון.
"עבדתי באחד הקניונים הגדולים בטורונטו. שם למדתי למכור, ושם הבנתי שאני טוב בזה. בעיניי, אחד הדברים הכי קריטיים להצלחה הוא לדעת למכור, ואחת התכונות החשובות ביותר היא אמפתיה. כדי למכור טוב אתה חייב להיות אמפתי. מכירות מתחילות בלדעת למכור את עצמך. כשאתה בא לריאיון עבודה או כותב מכתב קבלה ללימודים, אתה בעצם נדרש לספר את הסיפור שלך בצורה אמפתית ולגעת בטריגרים של הצד השני. זה בסופו של דבר מה שיוצר את החיבור".
אחרי קריירה מזהירה במכירת קרמים למשוטטים בקניון הוא המשיך לטיול המסורתי בדרום אמריקה, ומשם שב ארצה כדי להתחיל תואר ראשון. עם ציוני בגרות לא מזהירים ופסיכומטרי ממוצע, אפשרויות רבות היו סגורות בפניו, והוא מצא את עצמו מתלבט בין מכללת עמק הירדן הסמוכה לביתו לבין האוניברסיטה העברית בירושלים.
"לימודים קרוב לבית היו אפשרות נוחה יותר. יכולתי להמשיך לגור אצל ההורים בקצרין ולחסוך כסף, אבל ברגע האחרון החלטתי ללכת על האוניברסיטה העברית. חלמתי על תוכנית פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) אבל לא קיבלו אותי, אז החלטתי - או יותר נכון הם החליטו בשבילי - על מדעי המדינה וסוציולוגיה. בגלל שהכול באקדמיה שלנו זה עניין של היצע וביקוש, ולא הרבה רוצים ללמוד את זה, אז דרישות הקבלה לא היו בשמיים והצלחתי להתקבל. הבחירה לצאת מאזור הנוחות ולעזוב את הצפון הייתה הבחירה הנכונה".
הלימודים באוניברסיטה העברית היו, ככל הנראה, נקודה משמעותית במסע שלו.
"אם כל החיים הם לונה פארק, אז באוניברסיטה יש הכי הרבה מתקנים ששווה לעלות עליהם. אני תמיד אומר לחבר'ה צעירים שמתחילים ללמוד: אין מתקן בחיים שעליתי עליו והצטערתי על זה, אבל יש הרבה מתקנים שלא עליתי עליהם והצטערתי. תעופו על עצמכם".
תן לי דוגמה למתקן.
"התמחויות זה מתקן שאני מאוד ממליץ עליו. לצערי, תחום ההתמחויות לא מספיק מפותח בישראל. בארה"ב זה בסיסי. לכולם ברור שהם עושים התמחות כלשהי במהלך הלימודים. בישראל אנשים מגיעים מאוחר יחסית לתואר ראשון, ורובם צריכים להתפרנס במקביל ואין להם זמן לדברים נוספים. בעברית הייתה תוכנית התמחויות, ואני בחרתי ללכת לכנסת. העמדות הפוליטיות שלי הן מרכז, אבל מכיוון שההתמחות היא מתקן מוגבל בזמן - שנה אחת, יום בשבוע - העדפתי לא ללכת על המובן מאליו אלא לצאת מאזור הנוחות שלי, ולהיות העוזר הפרלמנטרי של יעקב מרגי, אז יו"ר ש"ס ובהמשך שר הדתות. עבדתי איתו במשך שנה ללא תשלום, וזה נתן לי כל כך הרבה להמשך. מרגי הוא זה שכתב לי את מכתב ההמלצה להרווארד, ואפשר לומר שהתקבלתי לשם הרבה בזכותו. בקבלה ללימודים בחו"ל בוחנים עד כמה אתה מסוגל לצאת מאזור הנוחות שלך, ואילו דברים מעניינים בחרת לעשות בזמן הפנוי שלך".
איך הייתה העבודה איתו? בעצם עבדת עם אדם שלא חולק איתך את אותה תפיסת עולם ואותם ערכים.
"בחיים לא הייתי הולך להיות עוזר פרלמנטרי שלו במשרה מלאה. הלכתי על זה רק בגלל שזה היה לזמן מוגבל. למדתי דברים מדהימים, הייתי אחראי על כל החקיקה. יצא לי להכיר עולם שלם, ציבור שלם שאני לא חלק ממנו, אדם משפיע שאומנם חושב אחרת ממני, אבל יש גם נקודות חיבור. קיבלתי סט כלים שנתן לי המון לאורך הזמן. יצא לי למחזר הצעת חוק לבניית בית המקדש השלישי. ספוילר: זה עדיין לא קרה. במפלגות החרדיות יש רק שני עוזרים, ואחד מהם הוא תמיד גם הנהג, אז על הדרך הייתי גם הנהג. קיבלתי אחריות מאוד גדולה בהשוואה לחברים שלי, שבחרו לעשות התמחות אצל שלי יחימוביץ' ואחרים".
בשנתו השנייה ללימודים ריבלין השתתף בתוכנית המנהיגות של ארגון OneVoice (המוכר כיום כתנועת "דרכנו"), הפועל להעצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלסטינית במטרה להביא לסיום הסכסוך. בהמשך נבחר לייצג את OneVoice בסדרת הרצאות בוושינגטון. בגיל 25 הוא ישן במלונות מפוארים, נפגש עם חברי קונגרס ונאם בפני קהל על חייו כילד ברמת הגולן וכלוחם בצבא.
"לא שילמתי בכל ימי חיי אגורה אחת על לימודים. כל הלימודים שלי מבוססים על מלגות. אבל חשוב להבין שדברים לא נופלים עליך, צריך לעבוד בזה"
נראה שהסוד של ריבלין להצלחה הוא מיקס בין חיפוש אקטיבי אחר הזדמנויות וניצול מרבי שלהן ליכולת פלאית לשמוע סירוב ולהמשיך הלאה. כך לדוגמה, הוא ניסה להתקבל לתוכנית "עתידים" של המגזר הציבורי ונדחה. אחר כך הגיש מועמדות לתוכנית לקידום מנהיגות ודיפלומטיה ציבורית של הארגון האמריקני StandWithUs, ושוב שמע "לא" אבל סירב להיכנע. שנה לאחר מכן הגיש שוב. הפעם התקבל ואף סיים כמצטיין. ההצטיינות הזו הקנתה לו התמחות בשגרירות ישראל בלונדון למשך שלושה חודשים, על חשבון התוכנית.
מאיפה מגיעה היכולת להתמודד עם כישלון? להרים את עצמך שוב?
"את האמת? אני לא יודע. קיבלתי הרבה סירובים בחיים שלי, והיו גם הרבה אנשים שניסו להוריד אותי מדברים. כשרציתי להקים את בירד אמרו לי: 'עזוב אותך, ישראלים לא ישלמו כסף על קורקינט' או 'ישראלים ונדליסטים. הם יגנבו לך את כל הציוד תוך יום'. או.קיי, אז אמרו. אז סירבו. אז מה? למה לא לנסות שוב? מה האלטרנטיבה? מה ייתן לי להגיד לעצמי 'לא התקבלת, תוותר' חוץ מתחושת פספוס?"
מהי העצה הכי טובה שלך לסטודנטים?
"לחפש בצורה אקטיבית מלגות, ורצוי מוקדם ככל האפשר, תוך ניצול היתרונות שלך. לא שילמתי בכל ימי חיי אגורה אחת על לימודים. כל הלימודים שלי מבוססים על מלגות, אבל חשוב להבין שדברים לא נופלים עליך, צריך לעבוד בזה. לצורך העניין, הייתי לוחם וגדלתי בפריפריה, אז ניצלתי את זה כדי לקבל את מלגת מפעל הפיס, שהייתה אז בשנה הראשונה שלה. רק אלף אנשים הגישו, וכל האלף קיבלו. פשוט מצאתי אותה בזמן הנכון. היא נתנה לי את השקט הנפשי להתמקד בלימודים, ולא הייתי צריך להתעסק באיך אני משלם עליהם.
"לכו על דברים שנמצאים בראשית דרכם. בסטארט-אפ הסיכון יותר גבוה כי אין לך מושג לאן זה הולך, אבל גם הסיכוי גבוה באלפי מונים. גם לתוכנית OneVoice התקבלתי כי זו הייתה השנה הראשונה שלה, ואני הייתי מהחלוצים. אם אתה נכנס בתחילת הדרך של החברה, הסיכוי שלך לצמוח הוא גדול. אם אתה נכנס עכשיו לאינטל או למיקרוסופט, כנראה שיעברו כמה שנים טובות עד שתתקדם".
כשסיים את האוניברסיטה הוא עדיין לא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים, אבל המשיך לנסות להתקבל לתוכניות נחשקות במימון מלא, וגם המשיך לשמוע "לא". התחנה הבא הייתה תוכנית Scholars Sauve היוקרתית בקנדה, להעצמת מנהיגים צעירים ברחבי העולם. לתוכנית הזו, שכוללת מגורים בטירה במונטריאול עם מלגת מחיה מלאה ולימודים באוניברסיטת מקגיל, נבחרים 12 מועמדים בלבד מתוך למעלה מאלף. ריבלין וחברו הטוב, העיתונאי תומר אביטל, הגישו מועמדות יחד. אביטל שמע את ה"כן" המיוחל, ואילו ריבלין נדחה ועשה את מה שהוא רגיל לעשות כשמסרבים לו: ניסה שוב. בפעם השנייה הוא התקבל ויצא למסע יחד עם צעירים נוספים מרחבי העולם, מרואנדה ועד אפגניסטן, וכל אחד מהם עבד על פרויקט חברתי עם מנטור מהאוניברסיטה. שועי עולם כמו קלינטון וטרודו קפצו לביקור בטירה של הצעירים, וריבלין ניצל את הפלטפורמה ונכנס לראשונה בחייו לעולם הטק והיזמות החברתית. הוא הקים חברה שיצרה סרגלי כלים לעמותות, שעזרו לגייס כספים ולבנות קהילה. אחרי קנדה, הדרך להרווארד כבר הייתה קצרה יותר.
"בטירה בקנדה הייתה איתי מישהי שלמדה בהרווארד וזרקה לי 'בוא תלמד שם'. אני זוכר שחשבתי 'אני בהרווארד? נו באמת'. היא עודדה אותי, אמרה שתעזור לי בניסוח חיבור הקבלה והבטיחה לי שאני יכול".
היא צדקה, התקבלת.
"נכון, ואני רוצה לעודד את כל מי שמהסס אם להגיש מועמדות ללימודים בחו"ל - פשוט תגישו. מקסימום תתקבלו. יש שני דברים שאנשים לא יודעים לגבי הרווארד: הראשון, שאתם לא נמדדים שם רק לפי ציונים. החוויות שישראלים עוברים בגיל מוקדם בצבא הן חוויות שאין לכולם בעולם. אנחנו לוקחים אותן בצורה טריוויאלית כי כולם מסביבנו עושים את זה. לנו נראה הגיוני בגיל 18 להוביל צוות של 30 איש בתנאי אי-ודאות בשטח, אבל שם מסתכלים על זה הרבה פעמים בהתפעלות.
"הדבר השני הוא שלתואר ראשון בהרווארד צריך רק להגיש ולהתקבל. הם לא שואלים לפני הקבלה על המצב הסוציו-אקונומי שלך. הם לא יודעים אותו. אם הוא נמוך, אתה אוטומטית מקבל מלגת לימודים מלאה. אנשים אומרים לי: 'מה יש לי לנסות להתקבל? מאיפה אני אביא את הכסף', בשעה שרוב הישראלים, למעט אלה שנולדו למשפחה עשירה, יקבלו מלגה מלאה או גדולה מאוד".
4 צפייה בגלריה
''פשוט תגישו מועמדות, מקסימום תתקבלו''. יניב ריבלין עם נאס דיילי, חבר ואחד המשתתפים בספר
( צילום: יח"צ)
אבל ריבלין לא ניסה להתקבל לתואר ראשון אלא לתואר שני, מה שאומר ששאלת המימון נותרה בעינה. "חבר סיפר לי על איזו מלגה מקהילה יהודית בסיינט פול, מינסוטה. הם נותנים אותה לישראלי אחד בשנה שהתקבל ללימודי מדעי המדינה, מדיניות ציבורית, כלכלה ומשפטים. אמרתי לעצמי 'ישראלי אחד? זה סיכוי קטן אבל יאללה, לך תגיש'. לשמחתי, לא המון סטודנטים הגישו כי לא הרבה ידעו שהמלגה הזו קיימת. היו כמה עשרות שהגיעו לישורת הסופית. התקשרו אליי כדי לקבוע איתי ריאיון אונליין ברשת. בהחלטה של רגע שאלתי אותם אם אני יכול לבוא לריאיון פנים מול פנים. אמרו לי: 'שמע, אף אחד לא עשה את זה קודם. אם אתה נורא רוצה, אתה מוזמן לשלם בעצמך על כרטיס טיסה ולבוא'. אז שילמתי 500 דולר מכספי והגעתי לשם פיזית".
למה העדפת להגיע?
"כי קשר פיזי הוא חסר תחליף, והוא חזק יותר מכל שיחת אונליין. היה לי ברור שאני אהיה טוב יותר בלייב, וגם רציתי לבדל את עצמי מהמועמדים האחרים, להיות זכיר. הרי בסופו של דבר יש רק מישהו אחד שינצח, שייקח את כל הקופה, אז אני צריך לעשות כל דבר שיש באפשרותי כדי להגדיל את הסיכויים שלי. הגעתי למינסוטה בדצמבר, מינוס 30 מעלות בחוץ, קור אימים, ישנתי במוטל ולא יצאתי מהחדר לרגע, הגעתי לריאיון וקיבלתי את המלגה. היא הייתה שווה מאה אלף דולר. הוצאתי עליה 500 דולר. נשמע לי כמו עסקה משתלמת".
ריבלין התפטר מהחברה שהקים בקנדה ("אי אפשר גם וגם"), והתמסר ללימודים באוניברסיטה מספר אחת בעולם.
מה כל כך מדהים בהרווארד?
"הדבר הראשון שממש הרשים אותי הוא שהשיחה הראשונה שלנו בהכנה הייתה לא עם מנהלת התוכנית שלנו, אלא עם מנהלת ארגון הבוגרים של הרווארד. היא נתנה לי תחושה של 'אתה חלק מקהילה, ממשהו גדול יותר מעצמך'. זה מחבר אותך מיד למקום.
"שנית, הרווארד מספקת מענה לצרכים האינטלקטואליים שלך. שם אין דבר כזה שאין. אם אין אז יוצרים את זה. אני אתן דוגמה: השנה הייתה 2011, שנת האביב הערבי. בהרווארד ברגע שמבינים שמשהו משמעותי קורה בעולם, הם מיד מייצרים קורס רלוונטי עבורו. כך נוצר הקורס 'האביב הערבי', שבו דיברנו כל שבוע על מדינה ערבית אחרת, ובכל פעם הגיע מישהו אחר להרצות. בכיתה שלי למד גם נסיך קטאר. באורח פלא שמו אותנו יחד להכין עבודה על דרכים להביא שלום עולמי, ומצאתי את עצמי מדבר על סוריה, מדינה שגדלתי עשר דקות ממנה ושחלמתי לבקר בה. זו חוויה שאין שנייה לה. הגירוי האינטלקטואלי מייצג עבורי מאוד את הרווארד. באמת הכול פרוש לפניך. יש שם את המרצים הכי טובים, מגיעים ראשי ממשלה ונשיאים מכל העולם וגם הסטודנטים מגוונים. באחד הקורסים ישב איתי שר הביטחון של אתיופיה ושוחחנו על דילמות בנוגע להנהגת המדינה שלו, ואני בן 27! יצרתי שם קשרים מטורפים. הלימודים ועצם השורה הזו בקורות חיים נתנו לי המון ביטחון עצמי. כשאני נכנס לחדר ואומר שלמדתי בהרווארד, זה לא אומר שאני חושב שאני יותר חכם מאחרים - אבל אוטומטית זה נותן לך נוכחות מסוימת".
התזה בתואר שני בהרווארד איננה מחקרית אלא פרקטית. ריבלין בחר לעשות אותה בייעוץ לקרן שוסטרמן בנושא יזמות עסקית וחברתית בישראל. זה נגמר בהצעת עבודה רשמית. אחרי קצת יותר מחמש שנים הוא נפרד מהם בידידות ופנה לדבר הבא. ביד היו לו חמש הצעות עבודה שונות, אבל ריבלין החליט שהדבר הבא היה להפוך את תל אביב לבירת הקורקינטים של העולם.
"באפריל 2018 ישבתי בדיזינגוף פינת בן גוריון עם סם רוזן, יזם מוביל מלוס אנג'לס. קשקשנו ובהינו בקורקינטים הפרטיים שחלפו על פנינו, ופתאום הוא אמר: 'לפני שלושה חודשים הקימו חברה לקורקינטים שיתופיים באל.איי. קוראים לה בירד'. אמרתי לו שזה נראה לי רעיון מדהים לישראל. הוא חיבר אותי, והשאר היסטוריה. ברור לי שאם זה היה קורה מאוחר יותר, זה לא היה קורה בכלל. הם לא היו מקבלים אותי, כי בשלב הזה לא היה לי מספיק ניסיון. היום מנכ"לים של סניפים בעולם עוברים שמונה ראיונות ועוד כמה שלבים בדרך. אני עשיתי ריאיון אחד על קנאל באמסטרדם עם שני בקבוקי רוזה, וכתבתי מסמך וורד על למה ישראל זה השוק הנכון וזהו - וזה הספיק, כי זה קרה רק שלושה חודשים אחרי שהחברה הוקמה. באתי בטיימינג הנכון".
מה חלמת להיות כשהיית ילד?
"שר החוץ. בסיום התואר באמת הגשתי בקשה להתקבל לקורס צוערים של משרד החוץ".
ומה קרה?
"הם לא קיבלו אותי, נו מה".
