אינעל העולם, אמרנו לעצמנו כשהחלטנו להזמין כרטיסים לניו־יורק רק חודש וחצי אחרי השבוע בפריז. אינעל העולם, אמרנו כשקנינו את היין היקר יותר, הרבה יותר, כי המוכר בחנות המליץ. אינעל העולם, אמרנו כשהלכנו על הסוודר הממותג של הביוקר במקום על המקבילה מזארה. אינעל העולם, אמרנו כששאלנו את עצמנו ממתי אנחנו בכלל מסוג האנשים שמשתמשים ב"אינעל העולם".
אולי מאז הקורונה. די בטוח שמאז. ואנחנו מתכוונים לזה. לעולם, כלומר. כי אין לנו שום כתובת ספציפית יותר (השוק בווהאן? לך תוכיח) להפנות אליה אצבע, או טיל שיוט, לנוכח כל מה שנמנע מאיתנו לעשות בשנתיים האחרונות. ואם מוכרחים להאשים גורם כלשהו במגפה, אנחנו ניאלץ ללכת, באופן כללי, על העולם. אולי הקוסמוס. ולהראות להם מה זה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יש לנו את הכסף. יש לנו בצד סכום יפה שלא הוצאנו בקיץ 2020 על החופשה שתוכננה בחו"ל עם הילדים, ואינעל העולם, אנחנו הולכים לשרוף אותו עכשיו. חכי לנו, ניו־יורק. אנחנו באים. אנחנו הולכים לשבת על ספסל בבריאנט פארק ולפתוח לעצמנו ארוחה קטנה שתעלה כמו כרטיס טיסה מוזל (שאין להשיג) לאירופה. למה? כי מגיע לנו. כי היו שנתיים קשות. כי עברנו לעבוד מהבית, הילדים התרגלו לראות בנו רהיט נוח ושימושי לפרקים, קטמו לנו את המשכורת, סגרו לנו את נתב"ג בפרצוף פעמיים, הזריקו לנו פייזר שלוש פעמים, וראש ממשלה אחד ניסה ללמד אותנו איך לקנח אף ולשטוף ידיים. היה לנו מספיק מכל זה. עכשיו זמן הנקמה. להיות עם חופשי בארצנו, ובעוד כמה, ואינעל העולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אנחנו לא לבד בזה. אנחנו חלק מתנועה עולמית של אנשים שבהיעדר מונח קולנועי מתאים יותר, נקרא להם "הנוקמים". כולם מוכנים לשלם במזומן תמורת נקמה. Revenge Spending, מטבע הלשון התרבותי שנוצר בשנות ה־80 בסין כדי לאפיין את הסתערות הקונים הסינים על מותגים מערביים בניסיון לפצות את עצמם על שנים של משטר מסוגר, מככב בחודשים האחרונים בארה"ב כשם קוד כולל לבזבוזי הנקמה של מיליוני מערבים בעקבות הזמן האבוד של הקורונה. נקמה במי? באף אחד ספציפי; אולי זו נקמה בזמן שאיבדנו, אולי בהיסטוריה שהגרילה מגפה דווקא במשמרת שלנו.
"יש בזה המון זעם וכעס, חד־משמעית, בעיקר על העולם, וזה משהו כמו 'פאק העולם'", מאשרת ד"ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ומחברת הספר "עיצוב התודעה: הנדסת ההתנהגות והתחושות שלנו בעידן הדיגיטל". "אנחנו גם ככה תקועים וכבר בייאוש מזה, אז אנחנו לוקחים את הכסף שהרבה פעמים אין, ואומרים: 'פאק, אני אוציא את הכסף'. כי אחרי תקופה מאוד ארוכה של ישיבה בבית נהיית מין אפתיה כזאת שמחלחלת לקבלת ההחלטות שלנו ויוצרת מעגל שאתה נשבה בתוכו וכבר לא אכפת לך מהעולם".
הפיצוי שמגיע לנו עכשיו, לשיטתנו, מתגלם בדחף לקחת כפול חופשות השנה, לפחות אחת מהן ביעד מסוג הקריביים/מלדיביים/סיישליים. להספיק שני טיולי סקי. להחליף את הסלון הישן והרע שבו רבצנו לאורך שלושה סגרים במשהו שיתאים יותר לעונת החיסון הרביעי. לקנות את הטסלה ההיא. לפוצץ סכום על מסעדה. להשיג את ציוד הספורט שאף פעם לא הרשינו לעצמנו. למה? כי אם המגפה הזאת לימדה אותנו משהו, זה שכל מה שלימדו אותנו לגבי לחסוך ליום סגריר התברר כבולשיט. אין יום סגריר. יש היום, רק היום.
"אם חשבנו שהקורונה תגרום לאנשים לחשוב על העתיד, קרה בדיוק ההפך: הם הפכו הרבה יותר ממוקדי כאן ועכשיו", אומר ד"ר גיא הוכמן, ראש התוכנית לתואר שני בכלכלה התנהגותית באוניברסיטת רייכמן. "זו נטייה ידועה במחקר – הטיית ההווה, שבמסגרתה אנשים נותנים יותר משקל לכאן ולעכשיו מאשר לעתיד, אבל הקורונה הקצינה את זה. אנשים אומרים: מחר תקום מגפה חדשה, ואני רוצה ליהנות ממה שיש לי עכשיו, ועברתי תקופה קשה ומגיע לי, ומה יש לי לחסוך עכשיו כשמחר יבוא וריאנט חדש? מה בא לי עכשיו? קדימה".
אז מה בא לנו עכשיו? מה לא. ישראלים יוצאי־קורונה רכשו 283,169 כלי רכב חדשים ב־11 החודשים הקודמים, והפכו את 2021 לשנת שיא כל הזמנים במכירות בשוק הרכב הישראלי, ועכשיו במבצע מיוחד: פקק אישי ליד הבית במתנה לכל רוכש.
ישראלים בוגרי־קורונה גם שוברים עכשיו מדי חודש את השיא הקודם ברכישות בכרטיסי אשראי. בנובמבר – חג קניות האונליין השנתי – התפרענו עם שיא כל הזמנים של 1.2 מיליארד שקל הוצאות ביום. חברת שב"א, שמנהלת את מערכת התשלומים הארצית בכרטיסי אשראי, מפרסמת כמעט מדי חודש הודעה על שבירת שיא הוצאות נוספת, כשממוצע ההוצאות היומי בנובמבר ניפץ שיאים בעיקר באגפי החיים הטובים: הוצאנו במהלכו 69.6 מיליון שקל על מסעדות לעומת 53.3 מיליון בנובמבר 2019 (על 2020 לא נהוג לדבר. במהלכה הוצאנו בעיקר דמעות ועצבים); שברנו שיא ברכישת מוצרי חשמל (89.4 מיליון שקל לעומת 81.5 מיליון באותו זמן ב־2019) והגענו לשיא יפה בהוצאות על תרבות, פנאי ובידור (קרוב לחמישה מיליון שקל לעומת 2.8 מיליון בנובמבר 2019, ועלייה בהוצאה היומית בתחומים האלה של 80 אחוז ביוני ו־90 אחוז ביולי לעומת התקופה המקבילה ב־2019).
מסעדות בתל־אביב ובאזור המרכז בכלל הן ענף משגשג נפרד. אתם לא צריכים שום מבקר אוכל כדי לדעת; מספיק לנסות להזמין מקום ולגלות שאין ולא יהיה. במבוקשות שבהן אתם עשויים להתבקש להמתין גם חודש וחצי לשולחן. יחסית לתעשייה שאיימה לתקוע ראש בתנור במהלך הקורונה, כרגע ענף המסעדנות נמצא על האש הכי גבוהה. "כל יום מלא פה, כולל ימים שפעם היו חלשים, כמו ימי ראשון", אומר מסעדן תל־אביבי בכיר. "אנשים מזמינים דברים שפעם לא הזמינו – בעיקר בעסקית צהריים, שפעם לא הייתה מלווה ביין, והיום מזמינים יינות, ולא זולים, וגם קינוחים – שפעם היו מוותרים עליהם או אוכלים אחד, היום מבקשים שנביא את כל המבחר".
בתזמון די מושלם לשחרור הבלמים הנקמני הזה, פתח יובל בן נריה ממסעדת "טאיזו" את מסעדת השף החדשה שלו "a", רק כדי להגיע למצב שכרגע, לדבריו, אין להשיג בה מקום לחודשים קדימה. אבל גם ב"טאיזו" הוותיקה, הוא מדווח, "אנשים מזמינים והערבים מלאים, ואתה רואה את ההבדל בהתנהגות של אנשים ברגע שהם מתיישבים. פעם אנשים הרשו לעצמם להתפרע רק בחו"ל. עכשיו אנשים מרשים לעצמם גם פה, עם פריטים כמו כמהין וקוויאר ויינות יקרים יותר, ויש תחושה שגם מזמינים יותר. זה בניואנסים לפעמים; למשל איזה דג מזמינים ואיזה נתח לוקחים. אז לא הכפלנו ממוצע לסועד, אבל מי שהזמין פעם יין ב־300 שקל ירשה לעצמו היום ב־400. הסועדים קצת יותר משוחררים, ואחרי שהיינו כלואים פה, במירכאות, כמעט שנתיים, אתה פשוט מפנק את עצמך, ויש גם הרבה רעב וקשב למשהו חדש".
לפחות בגרסת דנה, 29, פרסומאית תל־אביבית נשואה שמעדיפה שלא להסגיר את שמה המלא, מדובר בעיקר בגעגוע לחיים הקודמים ובצורך לחיות אותם בגדול כדי לאשרר שהם אכן כאן. "איך שיצאנו מהסגרים התחלתי להוציא פי שלושה כל חודש יותר ממה שהוצאתי בחודשים לפני הקורונה, ויכולתי להיות גם בארבע מסעדות בשבוע – ממש פרקתי עול", היא מודה. "זה היה 600 שקל, ועוד 600 שקל, וככה ארבע פעמים בשבוע. והמשכורת אותה משכורת".
איך תירצת את זה לעצמך?
"הבנתי שהתגעגעתי למקומות האלה שהיו סגורים. את ממש כמו ילד שלומד לרכוב על אופניים מחדש. אחר כך את אומרת לעצמך שחיים פעם אחת, בעיקר אחרי שנתיים שלא בדיוק חיית. בסגר השני, שהיה בחגים בשנה שעברה, לקחתי תיק וטסתי עם בן הזוג שלי לשלושה שבועות ביוון. הייתי בדיאטת חו"ל שנה קודם, בלי חופשה בכלל, בלי צימרים ובלי מלונות. רציתי להרגיש חופש, ואיך שפתחו את הטיסות הייתי הראשונה לעלות על מטוס. אני חיה ממינוס למינוס, גם כשגיהצתי את האשראי במסעדה הייתי במינוס וגם כשהזמנתי ליוון. הייתי במינוס 5,000 שקל כשהזמנתי את החופשה הזאת. לפני הקורונה הייתי הרבה יותר מחושבת ולא הייתי מעיזה להזמין עם מינוס כזה, אבל בקורונה הייתי כמו כלב שמשחררים לו את הרצועה. היה לי ממש חסך. אמרתי לעצמי, 'מגיע לי'".
הצלחת לחסוך משהו בתקופת הסגרים?
"בחודשיים שהכול היה סגור המינוס הצטמצם קצת, אבל הוצאתי את הרוב על קניות אונליין כי חוויתי איזה פומו (תחושה של החמצת משהו טוב יותר – ר.ש.) של קניות. אני זוכרת איך בן הזוג שלי צחק שהיה יום שעברו אצלנו שמונה שליחים. שליח לעציצים, שליח מללין, שליח מפוקס הום. וזה סתם, באמת סתם, דברים שהם רק בשביל להרגיש שקניתי. עציצים, נרות, משלוחים של אוכל, וקנייה שעשיתי של מוצרי ספורט ב־3,500 שקל כי נסגר לנו חדר הכושר. בסוף, מה שלא בזבזתי בקורונה הורדתי כשהמסעדות נפתחו, כי גם היה פחד שהכול הולך להיסגר בחזרה, אז יאללה, להסתער. גם אצל חברים זה היה ככה".
והעולם מיישר קו ומאותת: תמשיכו. בזבזנות פוסט־קורונה משמעותית נרשמה בחודשים האחרונים בארה"ב, בקנדה ובאוסטרליה, פה ושם תחת הכותרת התקשורתית "תאכלי אבק, מגפה!". סין התאוששה במהירות ב־2021 במידה רבה בזכות קניות נקמה של סינים אמידים שבזבזו בבת אחת את הכסף הגדול הנוסף שהרוויחו מהמגפה או חסכו במהלכה. רק לכו בעקבות ההאשטג האינסטגרמי #revengeshopping ותצללו לתוך מאורת ארנב של גאדג'טים אלקטרוניים, תיקי ונעלי מעצבים ובגדי יוקרה.
"המגפה העבירה אותנו טראומה קולקטיבית – רק להגיע בשלום לסיומו של יום בסגר נתפס כהצלחה – ומוכרח להיות שסתום שחרור אחרי מצב ממושך של חסך", כתבה ארין לאורי, מחברת סדרת הספרים המצליחה Broke Millennial, ל"בלומברג". "בזבזנות נקמה היא לא צרכנות רגילה, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מבזבזים על משהו שבאמת התגעגענו אליו או על סתם פומו. אישית, אני שקועה בשתי הגרסאות. המגפה גרמה לי לאמץ את גישת 'פשוט תעשי את הדברים שאת רוצה כשאת יכולה'".
"איך שיצאנו מהסגרים התחלתי להוציא פי שלושה כל חודש יותר ממה שהוצאתי בחודשים לפני הקורונה, ויכולתי להיות גם בארבע מסעדות בשבוע, ממש פרקתי עול. זה היה 600 שקל, ועוד 600 שקל, וככה ארבע פעמים בשבוע. את ממש כמו ילד שלומד לרכוב על אופניים מחדש. היה לי ממש חסך. אמרתי לעצמי, 'מגיע לי'"
זו גישה שלא מעט ישראלים הזדהו איתה עוד טרום־המגפה, אבל תנחשו מה קרה אחרי. "בקורונה הייתה לנו רק חגיגה אחת – כשהשליח הגיע ומדדנו את הבגד, וזה הפך להיות ממש טקס קטן סביב הסיפור של לנסות ולייצר ריגושים חדשים בבית בזמן שמוקדי הריגוש הרגילים נעלמו והשגרה הפכה מאוד משמימה", מאפיינת ד"ר מרגלית. "אז היום יש פיצוי שלא הייתי קוראת לו 'נקמה', אבל אני רואה בו תופעה מוזרה: אנשים ממלאים את הקניונים, ועדיין הרכישות אונליין לא יורדות. אין איזון, הכול עלה. ובכל הזדמנות אפשרית אנשים נוסעים לחו"ל. זה כמו איזה סכר שחיכה להיפרץ, ואנשים קונים אימפולסיבית מהיום למחר כמו שלא קנו אף פעם, ונוסעים בצורה הכי ספונטנית שיש. תראה את גילת בנט; בסוף היא אמרה לעצמה: עם כל הכבוד, אני חייבת את זה לילדים שלי".
אולי גם בנט נוקמת. Revenge Travel – שוב, מטבע לשון תקשורתי אמריקאי של הזמן הנוכחי – הוא חוד החנית של פריקת עול הקורונה. "איך שפותחים את השערים במדינות מסוימות יש התחרעות", מאשרת טלי לאופר, מנכ"לית התאחדות משרדי הנסיעות, "ואנחנו רואים גם התנפלות על יעדים יקרים מאוד כמו דובאי ועלייה בביקוש לקריביים ולסיישל. אנשים עכשיו נוסעים, יעלה כמה שיעלה. והמגמה היא שאם כבר נוסעים, נוסעים בגדול; לריזורטים הכי יקרים ביוון, למסעדות הכי יקרות בדובאי. מי היה נוסע פעם למלדיביים? עכשיו זה הפוך; מי לא תופס בפסח איזה וויקאנד במלדיביים? זה נהיה בייסיק".
לאופר מדגישה שהיקף עסקי הנסיעות והתיירות עדיין רחוק מאוד מימי הזוהר הנורמליים של טרום־המגפה, ושהתעשייה עדיין במשבר. "יחסית ל־2019 אנחנו ב־70 אחוז פחות", היא מבהירה, "אבל כן, יש כאלה שבבולימיה. סגרו וחנקו אותנו, ועכשיו אנשים נוסעים".
הנתונים מראים שלפחות עד להכרזת האומיקרון, ישראלים אכן נסעו, מה שנקרא, בעוצמה; 491,576 איש יצאו מנתב"ג בנובמבר, מספר ששבר גם את השיא של ספטמבר, או כמו שחבר אחד העיד על עצמו ועל זוגתו: "אנחנו נוסעים כל הזמן בחודשיים האחרונים. איפה שיש חלון – נוסעים, ואיפה שאין חלון, מייצרים אחד".
טיול הנקמה הוא אולי רגע ההתחשבנות האולטימטיבי עם המגפה. חשבת שתצליח לכלוא אותנו בבית, עולם? תחזיק לנו את הטרולי. אפילו בארץ, או ביבשת, אין לך סיכוי להשאיר אותנו כרגע. "היינו כלואים ואנחנו רוצים פורקן, רוצים לפצות את עצמנו, ונסיעות לחו"ל יושבות בול על הצורך לענג ולשמח את עצמנו, וזה מאוד מאפיין יציאה מסגר ומצוקה", אומרת ד"ר דנה טבת, מומחית להתנהגות קונים מאוניברסיטת רייכמן. "זה לגמרי הפיינט גלידה של הבחורה שהבחור מהקומדיה הרומנטית זרק אותה".
טבת עצמה המריאה השבוע לדובאי. "על כרטיס לפריז רצו 2,200 דולר, אז בסוף סגרנו על דובאי. לרגע עוד ניסינו קודם לחשוב על סוף שבוע חמוד בארץ, אבל אחרי שניסיתי להזמין מקום בשתי מסעדות ולא היה על מה לדבר, הבנו את המצב. לפי הפשיטה שראיתי בסוף בדיוטי פרי בדרך לדובאי – תורי ענק, עם עגלות מפוצצות בבשמים, באלכוהול ובשוקולד – אין ספק שאנשים במסיבת פיצוי".
גם עונת הסקי הקרובה מאיימת להפוך ישראלים לנוסעים מתמידים יותר מאי פעם. "בסוף זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו; זה לא שלהישרדות של מישהו חסר טיול סקי, אבל אנשים אוהבים להרגיש שהם חיים בסטטוס מסוים, וכשהסטטוס הזה נמנע מהם, הם מרגישים שהם לא עצמם, שמשהו מהותי מאוד באיכות החיים שלהם נפגע. אז עכשיו הם מזמינים גם שניים ושלושה טיולי סקי כדי לפצות את עצמם על השנתיים הקודמות", אומרת ד"ר מרגלית.
והנה, תראו את פרופ' שחר איל, ראש התוכנית לפסיכולוגיה חברתית בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, שאמור להמריא בפברואר לקריביים. הוא טוען שהוא נוסע בעקבות חברים, אבל מודה שיש גם סוג של "תקציבאות נפשית – רעיון של זוכה פרס נובל בכלכלה התנהגותית ריצ'רד ת'יילר – שלפיה יש לנו בראש איזשהו מאזן. ואם הצטבר לנו כסף כי לא יכולנו להוציא, אנחנו נרשה לעצמנו, בדיוק כמו שאם אתה מנהל תרבות בארגון גדול וקיבלת איזה תקציב לאירוע ומגיע סוף השנה ולא הוצאת אותו, אתה אומר: חייבים לבזבז, כי אחרת בשנה הבאה לא ייתנו לנו תקציב באותו גודל. אז כולנו עושים לעצמנו את התקציבאות הזאת בראש, למרות שזה לא רציונלי".
זה לא פשוט סוג של פיצוי עצמי?
"גם פיצוי זה אלמנט חזק מאוד – בדיוק כמו שאחרי דיאטה אנשים משמינים, וכשהם שוברים אותה, הם שוברים עד הסוף. יש מתח מתמיד בין עקביות לאיזון. איזון זה שאם אנשים עושים משהו שדורש מהם הרבה שליטה עצמית – נגיד מבחן קשה – אחר כך הם ירצו מתוק או להוציא כסף. זה הפיצוי. והעניין השלישי כאן הוא בולטות המוות שהקורונה גרמה, וכשאנשים נזכרים שהם יכולים למות, זה משנה התנהגות והיא הופכת ליותר הדונית, והצריכה הופכת ליותר הדונית".
השאלה היא, בסוף, אם לא למדנו כלום מהקורונה. נניח, להתמתן. להפסיק לשרוף דלק מטוסים על סוף שבוע של קזינו בוורנה כשאפשר להמר גם על הזוג שיחזיק עד סוף "חתונמי" ולדעת מראש שזה לא אתם. לטפח – אם ללכת על הטיפ הקלאסי של וולטר – את הגן הפרטי שלנו. להסתפק בביתיות ובעירוניות נעימות ומצומצמות־רדיוס. והתשובה, באופן צפוי ומפתיע בו־זמנית, שלילית.
"לצערי לא למדנו כלום", קובע ד"ר הוכמן. "חוקרים חשבו שהמגפה תגרום לאנשים להתחיל לחשוב על העתיד, אבל אני אמרתי בראיון כבר כשהתחילה הקורונה, שביום שבו נתרגל לזה וזה יהפוך לחלק מהשגרה שלנו, נחזור להיות מה שהיינו ואפילו יותר קיצוני. זה בדיוק מה שקורה. הניידות אולי עדיין מוגבלת, אבל איך שנפתח משהו, כולם קופצים על זה. והיעדים יהפכו להיות עוד יותר אקזוטיים ככל שיהיו אפשרויות כאלה. אז הצרכנות הבזבזנית לא הולכת להיעלם. התרגלנו לחיות ככה, ואנחנו מרגישים שמגיע לנו פיצוי ומאפשרים לעצמנו להוציא בצורה יותר חפוזה וללא חשיבה. יש לי חבר טוב שפתאום קנה בית למרות שהוא לא יכול להרשות לעצמו. לכולנו יש תירוץ טוב; סבלנו, וזה בסדר".
"אנשים ממלאים את הקניונים, ועדיין הרכישות אונליין לא יורדות. אין איזון, הכול עלה. זה כמו איזה סכר שחיכה להיפרץ, ואנשים קונים אימפולסיבית מהיום למחר כמו שלא קנו אף פעם. תראה את גילת בנט; בסוף היא אמרה לעצמה: עם כל הכבוד, אני חייבת את זה לילדים שלי"
אבל לא בטוח שזה לגמרי בסדר. למעשה, זה די ילדותי, שלא לומר פאסיב־אגרסיב, וגם מזכיר לא מעט תופעות כמו אכילה או שתייה רגשית, רק בצורת שופינג. "זו תופעה דומה למה שעושים נערים ונערות שלא יודעים להתמודד עם המציאות – אקטינג־אאוט. אז אצלם זה סמים ואלכוהול ובריחות מהבית, וכאן זו וריאציה של מבוגרים לזה", מבחינה ד"ר תמר אלמוג, דיקנית הפקולטה למינהל עסקים במכללה למינהל. "זה בא מתוך תסכול וכעס וחוסר שליטה. תופעה כמו הקורונה מעלה מאוד את רמת אי־הוודאות, ובמדינות שבהן רמת החוסן הלאומי גבוהה יותר, ויש יותר אמון בממשלה, קל יותר להתמודד עם אי־ודאות - כי יש תחושה שמישהו דואג לך ואפשר לסמוך עליו. אז במקומות כמו המדינות הסקנדינביות, וגם הולנד, תראה פחות התנהגויות כמו 'אני מבזבז את הכסף כי אני כועס'".
ישראל, כידוע, מתקשה להתיישר עם סוג כזה של אמון בשלטון וחוסן לאומי. "אי־אפשר היום להשיג מקום בקניונים אם אתה רוצה לפתוח חנות", אומר בכיר באחת הרשתות הקמעוניות הגדולות. "המניות של 'ביג', 'עזריאלי' ו'מליסרון' שהתרסקו בעקבות הקורונה, הגיעו היום לשיעורים יותר גבוהים מתקופת הטרום־קורונה. גם בשוק הפרטי, לך תשיג דירה. לך תשיג רכב. דבר עם מתווכים, עוד לפני שהתעטשת המלאי נגמר, ומחירי הדירות רק עולים. אני משוכנע שזה קשור לקורונה. לאנשים יש כסף, והם מנסים להמציא את עצמם מחדש".
חלק מההמצאה המחודשת כולל עכשיו גם פורמטים חדשים שמכליאים עבודה, פנאי, בזבוז והכנסה. נסיעות עבודה לחו"ל, למשל, שעקרונית אמורות היו לעבור חשיבה מחודשת בעקבות הקורונה, אכן עברו כזאת אבל הגיעו – על פי מגזין 'פורצ'ן' – למסקנה הפחות צפויה: שמוכרחים לנסוע יותר.
"האימפקט של נסיעות נקמה במגזר העסקי הוא שהמעסיקים פתוחים יותר לאפשרות של שהיות ממושכות יותר ביעדים מרוחקים יותר", אמרה למגזין ויוי קאדי הימל, שמריצה את "אלטו־ויטה", שירות אספקת מגורים ברחבי העולם לעסקים גדולים ולענקיות טק. וכן, אם מותר כבר לעבוד מהבית, למה לא לעבוד לא מהבית אבל בטח לא מהמשרד? "אנשים עושים הרבה כדי לפצות על החופשות האבודות שלהם, ועכשיו, כשרובנו יכולים לעבוד מכל מקום, מי לא ירצה לעבוד מחוף בהוואי?" שאל, רטורית כנראה, סטיב הפנר, מנכ"ל "קיאק".
המונח הנוכחי הוא Workation, שילוב של עבודה וחופשה, כי אין שום סיבה שלא להספיק סשן גלישה או טרק קצר לפני יום של פגישות זום, בהנחה שאתם כבר נמצאים למרגלות ההר או החוף הרלוונטיים. "אנחנו גם רואים תשוקה חדשה להוציא עכשיו לפועל את הטיולים שברשימות המוכרחים־להספיק של אנשים", סיפרה טינה אדמונדסון, מנהלת השיווק העולמית של רשת מאריוט, שהבחינה בהתגברות המטיילים ששוהים בבתי המלון תקופה ממושכת יותר, ומעבירים חלק מהיום בעבודה ואת החלק האחר בטיול. "הטיולים עצמם עכשיו מושקעים יותר ובקצב איטי יותר. אנשים נשארים יותר זמן ביעד ומעוניינים לחקור את המקום באופן עמוק ומשמעותי יותר. כבר לא קופצים בטיול אחד בין כמה יעדים. עשרת החודשים האחרונים אילצו אנשים להכיר מחדש בחשיבות הטיול בחייהם, ובעיני רבים, מה שסווג בעבר כ'רצון' מוגדר עכשיו כ'צורך'. המגפה גרמה לאנשים לתעדף דברים מחדש, וטיולים עלו לראש הרשימה".
זה אומר שניפגש בקרוב בנתב"ג, במסעדה או בקניון. האשראי שאנחנו נותנים לעצמנו כמי שניצחו גם בעונה הנוכחית של "הישרדות – מגפה" גבוה מתמיד, והחיים, מתברר שוב, לא מחכים לאף אחד וגם לא תמיד במלאי. עדיף לקנות ברגע שיש להשיג. כסף, כמו מגפה, יכול ללכת ולבוא, אבל נקמה נשארת לתמיד. ועכשיו לאכול ולשתות מהיין.
פורסם לראשונה: 06:48, 17.12.21
