מחסור חמור במנקים גורם לפגיעה ברמת הניקיון בבתי החולים, במוסדות הציבור ובמשרדים. חברות הניקיון מתקשות ובחלק מהמקרים גם לא מסוגלות לספק את השירות ללקוחות. המחסור מוערך ב-15-20 אלף עובדים, ובעלי החברות נותרים חסרי אונים אל מול הביקוש.
צריך לקחת בחשבון שבתקופת הקורונה הצורך בניקיון סטרילי עלה, בעיקר בבתי החולים ובמוסדות הבריאות, מה שמחמיר את הבעיה. גם הגידול בקצב הבנייה בישראל דורש מן הסתם ידיים עובדות בתחום, שאינן כרגע.
אבי מזרחי, בעלי חברת הניקיון פרח השקד ויו"ר ארגון חברות הניקיון, מתייחס למשבר: "מבחינת עובדים, אנחנו נמצאים על קצה צוק, לפני הנפילה. אנשים לא חושבים, מי ינקה? נהיה כאוס, הישראלים לא רוצים לעבוד בניקיון, אנחנו על הטיפות האחרונות. נותרו מעט עובדים מהפזורה הבדואית בנגב שאנחנו מסיעים לכל מקום, ועובדים ממזרח ירושלים עם תעודת זהות כחולה. בארץ בונים משרדים בקצב מטורף, מי ינקה אותם? מי ינקה בבתי החולים?".
העובדים השקופים
מדובר בענף המעסיק כ-80 אלף עובדים, אבל הוא כמעט שקוף. גם הניסיון של ההסתדרות ושל בעלי החברות לגייס עובדים באמצעות העלאת שכר בסדר גודל של 15% לא צלח. ב-2013 נחתם חוזה קיבוצי בענף הניקיון ובעקבותיו משתכרים העובדים 29.12 שקל לשעה, כולל פנסיה וקרן השתלמות מהשקל הראשון, אך הישראלים לא ממש נהרו לתחום. האבסורד הוא שדווקא המדינה, שהיא גם המעסיק הגדול בארץ של עובדי הניקיון, מהווה מכשול להעלאת שכרם.
"אנחנו שנה וחצי בקורונה, מי שבחזית מנקה ומחטא זה אנחנו", מוסיף מזרחי בכאב. "את פוגשת אותנו בקניונים, בבתי החולים. נהיה כאוס, ישראלים לא רוצים לעבוד בתחום. כשמדינת ישראל קמה, מי שעבדו בניקיון היו עולים חדשים מזרחים, בשנות ה-70 העולים מרוסיה, אחר כך עולי אתיופיה המבוגרים, ובזה נגמר הסיפור. כל זאת למרות שמאז נחתם הסכם קיבוצי והם כבר לא עובדי קבלן.
"יש להם תנאים סוציאליים והטבות, שמבטיחים מעל שכר מינימום, אבל יש גם עניין של דימוי. לרוב הענפים המדינה מאפשרת יבוא עובדים. אנחנו בתחתית הסולם מבחינתם – לא מאשרים לנו להביא עובדים מהרשות הפלסטינית, ואוסרים עלינו להעסיק עובדים זרים במשרדי ממשלה וברשויות מקומיות, לפי הנחיה גורפת של משרד הפנים".
יוסי ברבי, יו"ר איגוד עובדי האבטחה, הניקיון והסיעוד בהסתדרות, מציג גם הוא תמונה עגומה: "יש חוסר משווע לעובדים, כולל בבתי החולים. המעסיקים פונים אלינו, ממש מתחננים לידיים עובדות, לא משנה מאיפה. לאור המשך גידול הבנייה אנחנו מעריכים כי המחסור יגיע בעתיד ל-50 אלף עובדים".
"מוותר על לקוחות"
שי בן, בעלי "עולם הניקיון", חברה קטנה לניקוי משרדים, מפרסם ברשתות החברתיות מדי יום במשך חודשים מודעות לחיפוש עובדים. לדבריו, "זה מצב נדיר, אני מוותר על לקוחות חדשים כי אין עובדים. אני מציע 35 שקל לשעה ולא רוצים לבוא. מי שעובד בתחום אלה אנשים מעל גיל 45-50, צעירים לא רוצים".
ניר גלבוע, בעלי "צווות 3", מהחברות הגדולות בתחום האבטחה והניקיון, המעסיקה 6,500 עובדים, שם דגש על המצוקה בבתי החולים: "המדינה לא מבינה את סדר הגודל של המחסור. איכשהו כולם התרגלו לחיות עם מחסור של רופאים ואחיות שרק הולך ומחמיר, ועל רמת הניקיון כבר אף אחד לא מדבר. ישראלים מעדיפים לעבוד בעבודות משרדיות קלות יותר. דווקא בתקופת הקורונה, שבמהלכה הניקיון הוא קריטי, אנחנו לא מצליחים להדביק את הקצב. היום אם מתקשר לקוח חדש ורוצה לקבל ממני שירות, רוב הסיכויים שלא נוכל לספק לו".
בשנת 2021 אין פתרונות טכנולוגיים לפחות לחלק מעבודות הניקיון?
גלבוע: "התחלנו להשתמש ברובוטים, בעלויות מאוד גבוהות, אבל הבעיה היא שהם טובים רק למשטחים הגדולים. בסופו של דבר, בשביל לנקות את השולחן או להסיר את האבק מעל המנורה צריך בן אדם. זה אבסורד. המעסיקים לוחצים להעלות את שכר המינימום לעובדי הניקיון. שרת הכלכלה צריכה לחתום עליו (צו הרחבה) והממשלה אמורה לאשר, אבל באוצר חוששים שיצטרכו לעלות גם לסקטורים אחרים".
ברבי מציע פתרון: "הדרישה הולכת וגדלה, ולכן יש לפתוח את ההסכם הקיבוצי הישן ולהעלות את שכרם של עובדי הניקיון ל-35 שקל לשעה, פלוס הטבות. בנוסף, אנחנו פועלים להכרה בניקיון כעבודה מעודפת לחיילים משוחררים. יו"ר ההסתדרות, ארנון בר־דוד, לקח על עצמו לסגור את הנושא מול שר האוצר אביגדור ליברמן".
