כל הילדים נולדו שווים תחת כיפת השמיים, אך לכל ילד יהודי יש יום אחד בחיים, שבו חבישת כיפת הראש מקבלת משמעות כפולה להולדתו: חגיגת בר המצווה.
מדובר ביום שבו הילד הופך באופן סמלי לגבר. כזה המחויב בנטילת אחריות גדולה יותר על חייו ו/או בקיום המצוות בזכות עצמו. אבל מה לעשות שלא לכל הילדים יש אימהות מתפקדות או אב נוכח? ואיך מגשרים על הפערים הגדולים בין ילדים נורמטיביים ומסודרים כלכלית למי שנולדו לאבות אסירים, אימהות יחידניות או כאלה שנישאו לגברים מוסלמים ועשו את המסלול בחזרה כשהם חסרי כול?
מעבר לשאלה הגדולה מי ירים ויממן לנערים את האירוע החד־פעמי והחשוב, בר המצווה, ומי יקנה להם סידור, טלית ותפילין, יכין אותם לקראת הדרשה וילווה אותם אליה – השאלה הלא פחות חשובה היא איך ניתן למנוע מהם את הכאב, הצער, שלא לומר הבושה, כשאוטוטו ייאלצו להתמודד עם חבריהם לכיתה שחוגגים את האירוע בגדול ומקבלים שפע מתנות יפות.
לתוך החלל הזה שיצרה המדינה, שמפספסת את הנערים הללו, פועלת בעשור האחרון בנתניה ובסביבתה עמותה, שנטלה על עצמה בהתנדבות להכניס אותם לעול המצוות ולאפשר להם לחגוג את מסיבת בר המצווה באופן שוויוני.
את הפרויקט המבורך מובילים ומממנים האחים דוד ודורון אולניק, בעלי חברת הובלה ותשתיות מהגדולות והמובילות בישראל. השניים גויסו על ידי צביה כהן ז"ל, פעילה חברתית מנתניה, שנולדה בעצמה למשפחה קשת יום והקימה את "מפעל החסד – צביה כהן" למען שכבות המצוקה בעיר ובסביבתה. האחים אולניק גייסו לעניין גם את עובדי החברה שלהם, את חבריהם הקבלנים העמיתים ואף את מטה חב"ד בראשות רב הקהילה ויו"ר מוסדות חב"ד בנתניה, הרב מנחם וולפא.
כיצד אתם מאתרים את הנערים?
אביתר כהן, בנה של צביה ז"ל ואחד ממנהלי העמותה: "הפעילות החברתית שלנו לאורך השנה היא יומיומית. אנחנו נחשפים לסיפורים רבים של משפחות המתמודדות עם אתגרי החיים, וכך אנו מגיעים אל אותם נערים. מעבר לכך יש לנו קשר לפקידות הרווחה בעיר ולארגונים נוספים, שגם באמצעותם אנו מתוודעים אליהם".
מה מקבל מכם כל חתן בר מצווה כזה?
"במסגרת הפרויקט כל אחד מקבל מאיתנו במתנה ערכת תפילין, טלית וסידור, ביגוד חגיגי לאירוע, מחשב נייד, אופניים, שעון יד ומתנות נוספות".
זה כולל גם לימודים והכנה לבר המצווה?
"כמובן. בשלב הראשון הנערים לומדים להניח את התפילין ולהתכונן לדרשה במטה חב"ד, נעשה בסיוע הרב יצחק טייכטל, סמנכ"ל מוסדות חב"ד בעיר, והרב משה בן חיים, אחד ממנהלי הפרויקט".
ומה משם?
"בשלב הבא חתני השמחה מוסעים יחד עם בני משפחותיהם לירושלים. שם עורכים להם טקס עלייה לתורה וגם סיור מהנה במנהרות הכותל. את היום הם מסיימים בארוחת צהריים חגיגית במסעדה. כשבועיים לאחר מכן נערך אירוע בר המצווה הגדול בגן אירועים מושקע במרכז הארץ במעמד המשפחות ואישי ציבור. גם שם המארגנים לא חוסכים על הנערים: החל בארוחה טובה ותזמורת ועד ים של הפתעות ומתנות".
כשאבא הוא אסיר
מסיבת בר המצווה הקבוצתית השנה נחגגה כחודש לפני פתיחת שנת הלימודים. מעל 40 החתנים הוסעו באוטובוסים מאורגנים לטקס המסורתי. המסע נפתח בתהלוכה מלווה בתקיעת שופרות וחצוצרות, שירה וריקודים עד לכותל. לאחר העלייה לתורה נערכה לכבודם סעודה באולם בעיר העתיקה, סיור במנהרות הכותל ומופע אורקולי ובהמשך החגיגה המרכזית, שהתקיימה בגן האירועים: "יקבי קיסריה".
היה קשה להסתיר את ההתרגשות והשמחה בקרב כל הנוכחים, החל בנערים ובבני משפחותיהם ועד למארגנים ולתורמים. אף נער, כך הם הם מעידים, לא הרגיש מקופח או מסכן כי לא חגגו לו בר מצווה אישית, או כי לא היה איתו ברגע הזה אבא נוכח. להיפך. וזאת מטרת הפרויקט: לשמח את הנערים, לחבר ביניהם.
קחו למשל את אלמוג (שם בדוי). אביו בעל רקורד עשיר של עבירות פליליות על מעשי שוד ואלימות. נכנס ויוצא תכופות מבתי כלא ובקושי נוכח בחייו. גם האם לא כשירה, שכן בעקבות נסיבות חייה, נפלה לסמים קשים, ואינה מתפקדת כלל. "אלמוג הגיע אלינו באמצעות מחלקת הרווחה כפרא אדם ממש", מספר אביתר כהן. "בהתחלה היה לו קשה להיפתח ולתת אמון. מאחר שזיהינו בו נשמה ענקית, לב גדול ורצון להיות אדם טוב יותר, לא ויתרנו עליו. היום הוא טיפוס חברותי וחבר של כולם, מה שעזר לו להשתלב פה יפה".
האם הליווי שלכם ממשיך גם אחרי החגיגה?
"כן, במקרה שלו המשכנו ללוות אותו, שלחנו אותו ללמוד במסגרת פנימייה, ובהדרגה אלמוג מוצא את דרכו בחיים. הוא מתפתח יפה ולדברי המורים, אף מביא ציונים טובים בלימודים. יכולתו להתמודד עם המצב החדש הדביקה גם את אימו. אנחנו רואים שגם היא מצליחה להתיישר ולהבין שיש לה נכס עצום ביד, אלמוג, ששווה בהחלט להתאמץ עבורו. במסגרת זאת בימים אלה היא בעצמה עוברת גמילה".
כשאבא הוא מוסלמי
אחד מהגופים שמפנה נערים ל"מפעל החסד צביה כהן" הוא ארגון "יד לאחים", שחרט על דגלו את הסיסמה: "אסור לוותר על אף יהודי". במסגרת זאת, חבריו עוסקים, בין היתר, בהצלת יהודיות שנישאו למוסלמים ועוברות חיי סבל ואלימות. הם מבריחים אותן לדירות מסתור עם ילדיהן, ושם הן זוכות לסיוע רצוף מגורמים מקצועיים בתחום הנפשי והכלכלי, עד לחזרתן לחיים נורמטיביים.
אריה (שם בדוי) הוא בן ליהודייה, שנישאה לפני 15 שנה לגבר מוסלמי והלכה אחריו לכפר הולדתו. לבני הזוג נולדו מספר ילדים, אבל במחלקת הרווחה מספרים, כי פערי התרבות ביניהם הלכו וגברו, האהבה נגמרה, ואימו של אריה החלה לסבול מאלימות פיזית ומילולית ומהשפלות מצידו ואף מצד אנשי הכפר, בין היתר, על רקע דתי. אימו של אריה הרגישה שהיא חייבת לצאת מהכפר ולחלץ משם גם את ילדיה. במבצע מורכב ובסיוע ארגון "יד לאחים" היא וילדיה הוברחו ארצה. לאחר מאמץ משפטי מייגע, היא קיבלה את המשמורת על הילדים. אריה שחי עד אז כמוסלמי, החל לרכוש פה את השפה העברית, ללמוד בבית ספר דתי ולהתקרב לשורשיו היהודיים.
ואיך הוא הסתדר בין חבריו בחגיגת בר המצווה?
אביתר כהן: "מעולה. אף אחד מהם לא הצליח לנחש שהוא לא גדל כילד יהודי".
כשאבא הוא עולה חדש
הפאבלות של נתניה, זהו הכינוי לאחת מהשכונות הקשות בעיר, שבה גרים, בין היתר, גם בני משפחתו של אסרסא (שם בדוי), יוצאי העדה האתיופית. הוא הבכור מבין תשעה ילדים ויתום מאם. מי שהפנתה אותו לעמותה, הייתה מנהלת בית הספר, שטענה כי מדובר בילד מיוחד ומוכשר, שיש לו כל הנתונים להצליח, אבל הוא זקוק לחום ואהבה. "החלום שלו הוא להיות וטרינר", סיפרה להם המנהלת.
ומה קרה איתו?
אביתר כהן: "מצאנו נער בוגר, חכם, שכל מה שהוא צריך זה תמיכה וחום. אובדנה של אימו השפיע עליו יותר מכול. באחת מהסדנאות שלנו הוא סיפר עד כמה הוא חולם להצליח בחיים, לדאוג לאביו ולאחיו. מיד נעתרנו לבקשת מנהלת בית הספר. הצמדנו לו חונך, וברוך השם, הילד מצטיין ומביא הישגים לימודיים רבים".
והוא חגג איתכם כעת את בר המצווה שלו?
"כן. לאחרונה הוא יצר קשר וביקש שנרכוש לו תפילין, כי הוא רוצה לעלות לתורה. מה שהוא לא ידע, זה שכאחד מ־40 נערים, הוא מוזמן לחגוג יחד עם משפחתו אירוע בר מצווה חגיגי, שבו יקבל כל מה שילד צריך וחולם. לא היה מאושר ממנו כשהודענו לו על כך".
תורמים ונהנים
מאחורי הקלעים של הפרויקט ניצבים לא מעט אנשים טובים, שתורמים מכספם ומזמנם לטובת העניין. אחד מהם הוא נשיא העמותה, הקבלן דוד אולניק, שביחד עם אחיו דורון מובילים כבר עשור את הנושא מקרוב. "הכול החל כשהוזמנתי לבת מצווה שנערכה לבתו של אוליגרך צרפתי, קולגה שלי", מספר דוד אולניק. "זה היה אירוע מפואר עם זמרים מפורסמים, שפע אוכל, אורחים רבים וחגיגה שלא רואים בכל יום. לפי ההערכות, זה היה אירוע של כמה מיליוני שקלים".
ואיך הגעת מזה לארגן חגיגה למיעוטי יכולת?
"המשכתי משם לבר מצווה אחרת, שהתקיימה באולם קטן בנתניה. זה היה אירוע שקט, מצומצם ביותר וכך גם מבחר האוכל. האווירה הייתה פחות מלהיבה, ונדמה היה לי שחתן בר המצווה היה מבויש מהמעמד. ואז, תוך כדי האירוע, אמרתי לעצמי שלא יכול להיות מצב, שבו אני יודע שיש נערים ונערות, שאין ידם משגת לחגוג כראוי, ולא אפעל למענם".
מדוע? איפה זה פגש אותך?
"נזכרתי באבי אליעזר ז"ל, ניצול שואה שעלה ארצה לבדו לאחר שאיבד את משפחתו. הוא תמיד אמר לי, שאם אדע להבין את משמעות המשפט: 'מה שהרעב מרגיש, השבע לעולם לא ירגיש', מובטח לי שאצליח בחיים. באירוע הזה הבנתי בחושיי למה אבי התכוון. החלטתי להירתם לנושא למגייס לשם כך את כל המשאבים הדרושים. אני ואחי דורון מעורבים בכל פרט, מסיפורי הנערים ומשפחותיהם, דרך חמ"ל גיוס התרומות ועד להפקת האירוע וליווי כל אחת מהמשפחות".
מי תורם לכם תפילין, טליתות וספרי הקודש?
"זו תרומה של איש העסקים רמי לוי".
גם הרב מנחם וולפא, ראש מוסדות חב"ד בנתניה ורב הקהילה, מגויס לנושא: "זהו מסע שאין שני שלו. אין לי ספק שתוכנית בר המצווה ותכניה ישנו את חיי הנערים ויעצבו באופן משמעותי את חייהם הבוגרים", הוא אומר.
