בית הדין הארצי לעבודה קיבל לאחרונה ערעור שהגיש פקיד לשעבר בבית החולים הממשלתי "זיו" בצפת, שטען שסבל מהתעמרות מצד מנהליו על רקע חברותו בוועד עובדים באופן שהביא אותו לפרישה מוקדמת. הרכב השופטים הגדיל את הפיצוי שנקבע בערכאה הראשונה וקבע שהוא יקבל כ-300 אלף שקל.
התובע (60) הועסק בבית החולים בשנים 2012-1002, וברוב התקופה שימש כפקיד במערך המשולב לקבלת חולים ומרפאות חוץ. ב-2008 הוא נבחר לוועד עובדי המינהל והמשק בבית החולים ובסמוך לאחר מכן החל לכהן כגזבר הוועד וכיו"ר ועדת הבירורים. במסגרת זו הוא ייצג עובדים מול הנהלת בית החולים ולקח חלק בטיפול בתלונות עובדים ובירורן.
ב-2010 הוא הגיש לנציבות תלונה מפורטת נגד מי שכיהן באותה עת כמנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. הוא טען בעיקר לסירוב גורף מצד המנהל להכיר בו כמייצג עובדים מכוח תפקידו בוועד, ולפגיעה בעובדים כתוצאה מכך. כמה חודשים לאחר מכן הנציבות החליטה לסגור את התיק המשמעתי כנגד המנהל.
במהלך אותה שנה סירבה מנהלת מחלקת המיון שבו עבד לשבצו במשמרות כפי שביקש והתעוררה ביניהם מחלוקת לגבי סוג המטלות שיבצע. לאור זאת הוא נעדר רבות מעבודתו ואף זומן לשימוע. לבסוף הוא הועבר בהסכמתו למחלקת התחבורה של בית החולים אך משרתו צומצמה. בשל כך הוא חזר למחלקת המיון אך לדבריו גורש ממנה.
ב-2011 הגיש המנהל האדמיניסטרטיבי תביעת דיבה נגד העובד על סך 270 אלף שקל בגין התלונה לנציבות. היא נמחקה לאחר שהעובד שלח למנהל מכתב התנצלות. בסוף אותה שנה הגיש העובד בקשה לפרישה מוקדמת לגמלאות שאושרה על ידי הנציבות.
ב-2015 הגיש העובד לבית הדין האזורי תביעה נגד המדינה (בעלת בית החולים) שבה טען להתנכלות ולכפיית פרישתו המוקדמת. בית הדין השתכנע כי התנהגות בית החולים, באמצעות המנהל האדמיניסטרטיבי ומנהלת המחלקה, הגיעה לכדי התנהלות פוגענית כלפי העובד המזכה בפיצוי. בין היתר צוין כי המנהלים ניסו להצר את צעדיו ולהשתיקו וכי מנהלת המחלקה שלו "חיפשה" אותו. בית הדין פסק לטובתו 60 אלף שקל.
העובד הגיש ערעור שבו טען לפער שלא ניתן להשלים עמו בין הקביעות העובדתיות בפסק הדין לבין הסעד המקל שנפסק. ואכן, שופטת בית הדין הארצי סיגל דוידוב-מוטולה קבעה שעובד שסובל מהתעמרות בעבודה סופג פגיעה קשה לא רק בכבודו וברווחתו אלא גם ביכולתו לבצע את עבודתו, בתפקודו המקצועי, בהיבטים רבים של בריאותו הגופנית והנפשית, חייו החברתיים וחיי המשפחה שלו, ואף בסיכון יציבותו הכלכלית.
היא הדגישה כי בית הדין האזורי קיבל חלקים גדולים מגרסת המערער ושוכנע על סמך מכלול הראיות כי מדובר בהתנכלות תעסוקתית שבאה לידי ביטוי בהצרת צעדיו של המערער, הפעלת לחצים פסולים עליו וקבלת החלטות ניהוליות לגבי תנאי העסקתו באופן שאינו ענייני. זאת ועוד, ניכר כי הלחצים שהופעלו על המערער הובילו לפרישתו המוקדמת, מה שמהווה מרכיב נוסף בהתעמרות וגרם לפגיעה כלכלית בעובד.
בשקלול הנסיבות ובעיקר חומרת ההתעמרות קבעה השופטת שהפיצוי הראוי הוא 300 אלף שקל וחייבה את המדינה להשלים את היתרה. עוד חויבה המדינה בהוצאות בסך 30 אלף שקל. השופטים ורדה וירט-ליבנה ורועי פוליאק הצטרפו לפסק הדין.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המערער: עו"ד ראמי חזאן
• ב"כ המדינה: עו"ד מור שלמה מכטה
• עו"ד עינב זוסים עוסקת בדיני עבודה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין