הראיון עם ענת חפץ, אמנית ומעצבת אופנה, הסתיים מעט אחרי חצות. "זה לא שסיימתי את היום", היא אומרת. "ככה כל הימים שלי. אני לא הולכת לישון לפני שלוש לפנות בוקר, ולא מתעוררת לפני עשר בבוקר".
חפץ בת 68 ולא יודעת מנוח, הלו"ז שלה עמוס. ב-3 בספטמבר היא תפתח תערוכה בגלריה של בן טאובר בכיכר המדינה בת"א. במקביל, עד נובמבר היא תחלק את זמנה בין ישראל לאיטליה, שם היא משתתפת בתערוכת הביאנלה היוקרתית בוונציה. חפץ מציגה את יצירותיה בתערוכת לוויין רשמית של הביאנלה, לצד אמנים וגופים בינלאומיים, בשנה שממש לא קל להיות בה ישראלית באירועים מהסוג הזה.
לראייה, בתערוכה המרכזית של הביאנלה אין אמנים ישראלים, הביתן הישראלי סגור. בנוסף, יד המקרה הביאה לכך שחדר המיצב שלה נמצא בסמוך לתערוכה של המוזיאון הפלסטיני. "לפתיחת התערוכה הגעתי הפעם עם בן זוגי, מה שלא קרה לפני כן. עד היום טסתי לבד, אבל הפעם ביקשתי שיצטרף. כשהגענו מצאנו את עצמנו בתוך הפגנה פרו-פלסטינית, עם מפגינים שנשאו דגלי פלסטין, חוויה לא קלה בכלל".
מה את מציגה בביתן?
"חומר הגלם שלי בתערוכה הוא קני במבוק מצוירים, מגולפים, חרוטים ורקומים. הצבעים שלי הם תמיד שחור ולבן. הפעם, הצבתי במרכז קנה בקבוק צבוע באדום, סמלי לדם שנשפך בישראל מה-7 באוקטובר".
את מציגה בצמוד לאוצר פלסטיני-אמריקני.
"נכון. גיליתי את זה כשהראו לי את החלל שבו אציג. הוא מציג את פרויקט 'המוזיאון הפלסטיני'. מאז ההקמה ניסיתי לא אחת לקיים איתו שיח, זה לא עבד. אמנם בפגישה עם מארגני התערוכה אמרתי שאני מתכוונת להציג את עצמי כישראלית, לא הייתה לי כל כוונה להסתיר את זה, אבל אין בביתן דגל ישראל ואני מייצגת את ענת חפץ, לא את ישראל.
"למרות זאת ספר האורחים שלי התמלא בהערות ונאצות נגד ישראל, שכתבו מבקרים בתערוכה השכנה. הקריאה 'שחררו את פלסטין', היא רק דוגמה עדינה. בחרתי להתעלם מזה, אבל מבחינתי, הספר הוא ראי של המלחמה, מסמך היסטורי. יש אמנם גם כמה תגובות בעד ישראל, אבל ממש מעט".
הופתעת?
"לא. הקירבה בין הביתן שלי לביתן הפלסטיני יצרה מתח לא בריא. כשראיינו אותי לעיתון גרמני ושאלו איך אני מרגישה שם בתור ישראלית, השבתי שאני מרגישה כמו הנס, הילד ההולנדי בן ה-8, שסתם באצבעו את הפרצה בסכר שדרכה התחילו לזרום המים, כדי שלא יציפו את העיר".
חפץ מספרת שבספטמבר הייתה צריכה להעביר סמינר על הקשר בין אמנות ואופנה אשר בוטל "כדי שלא יהיה בלגן", לדבריה. "ביקשו שלא איעלב, והשבתי שזה בסדר ואני מבינה".
באמת הבנת?
"כן. הם לא רוצים להיות מעורבים. הם מתנהגים אליי יפה ומפרגנים לי. אני אעשה את שלי ואמצא שם לסירוגין עד הסגירה של התערוכה, למרות שלא נעים לי להיות ליד הפלסטיני".
מדברת אנגלית, צרפתית וגרמנית, ומסתדרת עם ספרדית
סיפור החיים של חפץ מתחיל ברמת גן. כשהייתה בת 14, אביה, יוסי טויסטר ז"ל, קברניט באל-על, ואמה, מורה בדימוס, החליטו לעבור לסביון בשל הקירבה לשדה התעופה בלוד. "הוריי, ועוד כמה אנשי צוות אוויר, עברו לסביון באותו זמן, בהסבר שיהיה להם נוח. יאספו אותם לשדה אחרונים ויחזירו אותם ראשונים. עברנו ממקום שהיה בו הכל מתחת לבית, למקום שבאותו זמן היה סוף העולם. בהתחלה היינו, אחותי, יעל, היום שופטת במחוזי, ואחי הצעיר, היום גם קברניט באל-על, ואני, בקושי עצום. למדתי בתיכון שמעון בן צבי בגבעתיים. הייתי צריכה לקחת טרמפים עד לתחנת אוטובוס, שלקח אותי לתיכון, וכך גם חזרתי. בדיעבד, הוריי עשו מהלך מדהים, אבל בהתחלה היה דיכאון גדול."
את שירותה הצבאי עשתה, כצפוי, בחייל האוויר. לאחר השחרור טסה לטיול הגדול וכשחזרה החליטה שהייעוד שלה הוא תחום העיצוב. "התלבטתי בהתחלה בין לימודי מלונאות או ארכאולוגיה לעיצוב. בחרתי בתחום סופית לאחר התייעצויות עם אנשים מהתחום. הבנתי שזה מה שאני באמת אוהבת ולשם אלך".
היא למדה בשנקר, ובשנה האחרונה קיבלה מלגת לימודים וטסה לתקופה לניו יורק. כשחזרה החלה לעבוד כעוזרת של מעצב האופנה עודד גרא. בשנים מאז רשמה לעצמה עיצובים עבור מעצבי על בינלאומיים, בהם קלווין קליין, טומי הילפיגר, הוגו בוס, קרל לגרפלד ומותגי אופנה כמו גוטקס, מרקס אנד ספנסר, פריימרק ועוד. מלבד עברית, היא שולטת באנגלית, צרפתית וגרמנית, ומסתדרת לא רע עם ספרדית ואיטלקית.
"במשך השנים עיצבתי מ'הכי נמוך' ל'הכי גבוה'. נגעתי בכולם. כשביקשו ממני לעצב טישרטס לגברים במרקס אנד ספנסר. זו חברה שדואגת לאיכות גבוהה של המוצרים, יש להם בדיקות מעבדה מטורפות, בגלל הבקשה לאיכות. הגיע אליי יום אחד טכנאי בשם רובין ושאל אותי אם עשיתי את כל הטסטים ואם עבר את ה-500 כביסות? חטפתי עצבים ואמרתי לו, בוא אספר לך סיפור חיים של טישטרס. אתה לובש אותה כמה פעמים בסופי שבוע, אח"כ ישן איתה ואז אשתך מנקה איתה את החלונות. הייתי אז בת 40. זה הפך לבדיקה של מרקס אנד ספנסר: לובשים, ישנים ומנקים חלונות.
"תמיד הייתי פרילנסרית ולא שכירה, כדי שאוכל לעבוד בכל מקום שיתאים לי. כשהשם שלי כמעצבת אופנה החל להתגלגל, הגעתי לכל המקומות בעולם".
כשאת משבצת בתוך הנדודים המקצועיים בעולם גם הקמת משפחה.
"נכון. רוני, בתי הבכורה, נולדה מנישואיי הראשונים. לאחר 11 שנות נישואים התגרשנו, וארבע שנים לאחר מכן הכרתי את שמוליק, בן זוגי החמוד, שהגיע עם גיא, בנו מנישואיו הראשונים. את בננו המשותף, דניאל, ילדתי כשהייתי בת 45. יש לי גם שלושה נכדים מדהימים והרביעי בדרך". היא מדגישה בחיוך. "את שמוליק הכרתי בשידוך כפול. ראשונה שידכה בינינו חברתי, המשוררת והמלחינה תלמה אליגון, ושבוע לאחר מכן המפיק חיים סלוצקי הציע לשמוליק את השידוך. שמוליק לא הבין מי זו הבחורה שכל העיר מנסה לשדך לו, אבל זה עבד. הוא עבד בהייטק, בתחום הגיימינג. לאחר שנים רבות של עבודה עם טדי שגיא, היום הוא עצמאי בקפריסין".
איך הילדים הגיבו לכל המעברים שלך בין מדינות בעולם?
"ילדיי התרגלו למציאות הזו, גם אם לא אחת זה יצר קושי. הבנתי שגם אם קצת אחסיר מהם כשהם קטנים - אחיה בשלום עם ייסורי המצפון – כי יהיו לי בהמשך עוד כמה שנים טובות לשמוע שהם גאים במה שעשיתי בחיי".
אבל היה שלב שהחלטת על שינוי בחיים.
"לקראת סוף 2015, החלטנו לעבור עם דניאל לפיליפינים כי שמוליק עבד שם באותו הזמן. גרנו במנילה ועפתי על המקום. טיילתי המון, למדתי ולימדתי, היו לנו הרבה חברים".
ועדיין לא נרגעת.
"הרגשתי שבא לי לעשות עוד משהו חוץ מאופנה. במהלך הסיורים שלי בעיר נחשפתי לבמבוק, שהוא עשב מדהים. הוא גמיש, חזק, גבוה ומדליק, ולמרות שאני לא אדם רוחני יש בו גם משהו רוחני. בפיליפינים בלבד התגלו למעלה מ-5,000 שימושים לצמח הזה, אף אחד מהם לא היה קשור לעולמות העיצוב והאמנות". חפץ החלה לגלף ולצייר על הבמבוקים בצבעי אקריליק בגווני שחור ולבן: "עבודות הבמבוק הראשונות שלי הוצגו במוזיאון במנילה, בתערוכה שהצליחה בטירוף".
רק שאז הגיעה הקורונה. "הגעתי לישראל ב-14 בפברואר 2020, ללידת נכדי השלישי, ולא יכולתי לחזור למנילה בגלל הקורונה. נשארתי בארץ, שמוליק היה בקפריסין, ובדצמבר 2020 החזרנו את הבית השכור וחזרנו לישראל. עברנו להתגורר בסביון, ויש לי מחסן שקוראים לו מנילה, שאפשר למצוא בו את כל מה שהחזרנו מהבית השכור".
מה עושים עם במבוקים ממנילה בישראל?
"אני מאמינה שדברים לא קורים סתם. הסתכלתי על הבמבוקים שהיו בתערוכה וחיברתי אותם להדפסים ולעובדה שאני מעצבת אופנה. התחלתי להפעיל את הקשרים שלי. אחד מחבריי הדפיס לי אותם על צעיפי משי. כשראיתי את התוצאה החלטתי לעצב גם גלביות. מכאן התפתח המותג Kawayan שכולל היום מוצרי אופנה, תכשיטים, מוצרי לייף סטייל ועוד, הכל על בסיס ההשראה מהבמבוק".
"מעולם לא הבנתי למה חייבים לקנות פריטים זולים"
הייחודיות הזו, יש לציין, גם מביאה לעלות גבוהה של אלפי שקלים לפריט, כשהפריטים נמכרים בסטודיו בסביון או דרך האתר. כך למשל, חולצת בלייזר מתומחרת ב-1,488 שקלים, מכנסיים ב-2,232 שקלים, קימונו ממשי ב-4,290, חגורה ב-1,302 וטבעת ב-1,499. אגב, מקל במבוק בצורות שונות עולה 9,301 שקלים.
"קהל היעד אליו אני פונה הוא בנות 40 ומעלה, אבל יש גם צעירים יותר שרוכשים את הפריטים. הם מבינים את משמעות המחיר. אני משתמשת בחומרים הכי יקרים שיש, הכי איכותיים. הפריטים נשמרים למשך שנים. כל פריט גם יוצא במהדורה מוגבלת. אם אני מעצבת דגם של מכנסיים, למשל, הוא יגיע ב-30 חתיכות, לא יותר. כמה מוצלח שזה יהיה, אמכור עד הפריט האחרון וזהו. כל פריט הוא יוניק וקלאסי. מעבר לזה, מעולם לא הבנתי למה חייבים לקנות פריטים זולים. אם לוקחים את אותו פריט, למשל, שמלה. יש שייקחו 2,000 שקל וירכשו בסכום חמש שמלות. למה לא להשקיע את אותו הסכום בפריט אחד, איכותי וייחודי, שאפשר ללכת איתו במשך שנים?".
איך ונציה נקשרת לסיפור שלך?
"תמיד נסעתי לביאנלה, והתוכנית הייתה להציג שם השנה. בשבת של ה-7 באוקטובר היינו בקפריסין. בעלי העיר אותי ב-11 בבוקר ואמר שיש מלחמה. באותו יום כבר חזרתי לארץ, ולמחרת התייצבתי בבית החולים שיבא. כפעילה באגודת הידידים כבר שנים רבות התנדבתי שם במשך שלושה חודשים. מבוקר עד ללילה אספתי תרומות ודאגתי למשפחות הפצועים. תראי, אני לא אדם דרמטי, אבל הייתי משותקת. לא חשבתי שאהיה מסוגלת להרים את עצמי כדי להתעסק בתערוכה. למזלי, מארגני התערוכה הזמינו אותי לשלב ההקמות והמשפחה שלי עזרה, כך הצלחתי לעבור את המכשולים".
מה הלאה?
"אין לי ספק שלולא התקופה הייתי עפה הרבה יותר גבוה, אבל זה המצב. אני מודעת לעובדה שחלק מהאנשים יגלו פחות התעניינות באמנות שלי כי אני מישראל. נכון לעכשיו יש מישהו מלוס אנג'לס שמוכן לקחת עבודות שלי. אולי תהיה בוונציה תערוכה של משקפיים שאני מעצבת. עיצבתי לאחרונה משקפי חורבן ומשקפי תקווה. יש גם מלון בוונציה שאולי ירצה לקחת עבודות שלי להציב בו. החשוב מבחינתי הוא להתקדם תוך כדי תנועה".
את משלבת בין אופנה לאמנות, ואת גם אשת עסקים.
"אני דואגת תמיד לאיזון, שלא אהיה כולי במקום אחד. אני לא האמנית היחידה שעושה את זה. זה היה תמיד. סשה ארגוב, מגדולי המלחינים של ישראל, למשל, היה פקיד בנק, ולאחר מכן מוכר בחנות ספרים, והתפתח דווקא לאחר שפרש מהעבודה. אני עושה שני דברים שאני אוהבת, ובסוף אחד מאזן את השני. אני לא רק אמנית ומעצבת. הקולקציה הכי חשובה והכי מוצלחת שלי זו המשפחה הגרעינית שלי, וגם המורחבת. כל יום שישי, אחי, אחותי ואני עם בני זוג והילדים והנכדים, אוכלים יחד. ההורים שלנו לימדו אותנו את זה, וזה מה שאנחנו עושים. בכל יום שישי אני מתרגשת מחדש".
לא בא לך לנוח קצת, לגיל אין משמעות?
"ממש לא. אני גאה בגיל ותמיד אומרת את גילי האמיתי. וכששאלו אותי יום אחד איפה אהיה בעוד חמש שנים אמרתי שאני לא יודעת. אני יכולה לתכנן, אבל כמו שקרה עם הקורונה והבמבוק, ועם המלחמה והבינאלה, בסוף אהיה במקום אליו ייקחו אותי החיים. מה שבטוח, אמשיך לעבוד. המלחמה שינתה אותי. הייתי אדם מלא שמחת חיים גם בתקופות קשות שעברתי, עכשיו הפכתי להיות עצובה. העבודה מיישרת אותי ומעניקה לי שמחת חיים. אני אוהבת לעבוד ואוהבת את העבודה שלי. אם הייתי צריכה לבחור תחביב, העבודה שלי היא התחביב שלי".
