תומר סברון נולד וגדל לתוך מסלול רגיל, כמו של רוב בני האנוש: ילדות שמחה, תעודת בגרות, שירות צבאי וחלום אחד ברור: להיות צלם טבע בבגרותו. אלא שרגע אחד בחייו, שאליו לא היה מוכן, שינה את הכול. במהלך שירותו הצבאי עבר תאונת דרכים קשה, שגרמה לו לפגיעה בעמוד השדרה. הוא נותר משותק בחלק ניכר מגופו ויושב בכיסא גלגלים. בעקבות הפגיעה, ששינתה את מסלול חייו, ויתר על החלום. כשהבין שזו המציאות, שם לעצמו יעד אחר בווייז של חייו. הוא סיים דוקטורט בנוירוביולוגיה, והחל לעבוד בחברת סטארטאפ בתחום, אולם דווקא אז נפל לבור עמוק. "נכנסתי לדיכאון קיומי חזק. הרגשתי שאין משמעות לחיי ולמה שאני עושה", הוא אומר במבט לאחור. אלא שהשקיעה הזו הייתה צריכה, ככל הנראה, להתרחש, כי מתוך החושך המוחלט הזה נפתח לו כיוון חדש. "הבנתי שאני רוצה לשנות כיוון, ללמוד פסיכולוגיה ולטפל באנשים".
הבין, החליט ועשה. בשנים שעברו מאז, לאחר שסיים לימודים בפסיכולוגיה קלינית, החל ביישום האג'נדה המרכזית שלו בחיים, שתופסת לגבי עצמו ולגבי מטופליו: היכולת והכוח לרפא את עצמנו ולאהוב ולקבל את עצמנו, נמצאים רק בידינו שלנו. כדי ליישם את האג'נדה הלכה למעשה, הוסיף לארגז הכלים שלו שיטות וטכניקות טיפול, שמאפשרות שינוי עמוק ומהיר בתת־המודע ובאני העצמי, כגון: ביופידבק, EMDR והיפנוזה. בעמוד הפייסבוק שלו פרסם לפני כמה חודשים סדרה של פוסטים תחת הכותרת "לאהוב את עצמנו", כשהוא מסביר את המטרה: "מרביתנו לא באמת אוהבים את עצמנו. כאן אסביר מדוע חשוב כל כך לאהוב את עצמנו, ואיך ניתן ליצור בעצמנו אהבה עצמית בריאה".
מה ההבדל בין אהבה עצמית לאהבה עצמית בריאה?
"אהבה עצמית בריאה שונה מנרקסיזם, היא מבט של האדם פנימה והחוצה. רוב האנשים תקועים במקום הזה, ורואים את זה בדפוסי החשיבה ובהתנהגות שלהם. למשל בביקורת עצמית מוגזמת, ברגשות אשם וכעס עצמי ובחוסר יכולת לסלוח על דברים מהעבר. אלו מקבלים ביטוי באורח חיים קלוקל, כמו לאכול מזון שבמודע יודעים שהוא מזיק, לעשן ולשתות במידה מזיקה, ולעשות דברים שלא באמת רוצים לעשות אותם. גם אסור לבלבל בין אהבה עצמית לסיפוק מיידי. לא להגיד לעצמך: 'אפנק את עצמי ואקנה לעצמי בגד חדש', כי זה סיפוק מיידי, שעלול להיות מלכודת. זה טוב לטווח קצר. אהבה עצמית נכונה עושה לנו טוב לטווח הארוך, פיזית, נפשית ומנטאלית. למשל, לא תמיד קל ונעים להתאמן באופן קבוע, אבל זו בריאות לגוף ולנפש לטווח הארוך".
מאיזה גיל אנחנו מתחילים להתנהל לא נכון, לשיטתך, ועד איזה גיל אפשר לשנות את ההתנהגות הזו?
"אפילו כעוברים, ובוודאי כתינוקות, מתחילים לספוג את ההתנהלות הלא טובה הזו, ואולי אפילו אנחנו מביאים אותה לחיים הנוכחיים שלנו מגלגולים קודמים. בילדות ובגיל ההתבגרות נוצרים בתת־מודע שלנו דפוסי חשיבה והתנהגות, ששולטים בנו, וימשיכו לשלוט, עד שנעשה עבודה נכונה לשנותם ונוכל להשתחרר מהם, וזה אפשרי בכל גיל".
יש תמרורי אזהרה, שמסמנים שהגיע זמן שינוי?
"ודאי. למשל כל מה שנמדד בהגזמות, כמו עישון יתר, שינה מרובה מדי או בגידה של אדם נשוי, למרות שהוא יודע שזה עלול להרוס את נישואיו. גם חרדות מוגזמות ודכאונות מראים, שהנפש מאותתת שמשהו לא בסדר, שהגיע זמן שינוי. גם מיגרנה או כאבי גב וכאבים תכופים אחרים יכולים להיות סימנים לצורך לעשות בדק בית. בסוף הכול מתחבר לאהבה עצמית".
בכל גיל אפשר לעשות שינוי, גם בגיל 100, כי המוח שומר על הגמישות
אתה חסיד גדול של שיטת ההיפנוזה. יש בה משהו קצת מפחיד
"כשהגעתי להיפנוזה, הבנתי שזה הבית שלי. זה כלי טיפולי מדהים. כשאומרים 'היפנוזה', ישר עולים פחדים של איבוד שליטה, שלא יהיה אפשר להתעורר, ששולטים עלינו במצב הזה. כל אלו אינם נכונים. מצב היפנוטי מכניס את האדם לחוויית הרפיה מסוימת, הוא מודע למה שקורה סביבו ונמצא בשליטה מלאה. טעות נוספת היא לקשור את הכלי הזה לעבר, לחשוב שנכון באמצעותו לחפש זכרונות ודפוסים ושורשים, שמשפיעים על ההווה. אומנם אם יש למישהו בעיה בדימוי העצמי, קרוב לוודאי שהסיבה נעוצה בעבר, אבל השאלה החשובה היא איך האדם רוצה להיות כאן ועכשיו. ההיפנוזה היא כלי מצוין ליצירת דפוסים חדשים במוח, שיש לו גמישות מופלאה. אם מישהו אומר לעצמו שהוא מכוער או לא יוצלח, מדובר במצב של חוסר אהבה עצמית, ומפה נגזרות התנהגויות שעלולות לפגוע בו בכל תחומי החיים: הבריאותי, המקצועי, הנפשי, הזוגי. אני מלמד את האנשים לעשות לעצמם היפנוזה עצמית, כלי שמסייע להם לחולל את השינויים המרפאים הנכונים בעצמם ובאורח חייהם".
כך, אם תרצו, מכוון סברון את מטופליו להכיר בערך עצמם, לקבל ולאהוב את עצמם, והוא מצליח לעשות זאת בהצלחה רבה, בין היתר, בשל יכולתו לקבל ולאהוב את עצמו, ולמצוא יתרונות גם במציאות הלא פשוטה של חייו. "אני לא רואה את עצמי כנכה", הוא מצהיר כמעט 40 שנה לאחר התאונה. "אני אדם שלם ובריא לכל דבר, וכמעט לא רואה את כיסא הגלגלים. בשביל הרבה מטופלים שלי, העובדה שאני יושב עליו, היא עדות לכך שעברתי סבל, ולכן אני גם יכול להבין את הסבל שלהם. מבחינה זו, כיסא הגלגלים הוא אפילו יתרון".
כשמדברים על בני 50 ומעלה, השינוי עדיין אפשרי, או שיש יסוד לאמירה: בגלגול הבא כבר אהיה מאושר?
"בגיל המבוגר סממנים של חוסר אהבה עצמית אפילו מתעצמים. הילדים גדלו ויצאו מהבית, סימני הגיל נראים, יש כאלו שהם בשיא הקריירה או אחריה. במצב כזה או שעושים עבודה, כי כל קושי הוא הזדמנות לעשות עבודה, או שחוסר האהבה העצמית מתחזק ומביא לנזק. כאמור, בכל גיל אפשר לעשות שינוי, גם בגיל 100, כי המוח שומר על הגמישות. הכול תלוי באדם עצמו, אם הוא באמת רוצה לעשות שינוי ומשתמש בכלים הנכונים. בסדנה הנוכחית שלי משתתף אדם כבן 90, שהגיע בגלל סוכר גבוה והצליח לעשות שינוי בעצמו".
אתה מכוון לתהליך של ריפוי עצמי, שאתה מאמין בו?
"בדיוק. אני לא רק מאמין, אלא יודע, שכדי לרפא את הגוף פיזית ורגשית ונפשית, צריך להחליט על כך ולבצע שינוי בכל אורח החיים. אני עוסק בריפוי גופני במשך כ־15 שנה בצורה אינטנסיבית בעקבות שתי בעיות שצצו אצלי, שקשורות לפגיעה העצבית. לאחר שמיציתי את התהליכים עם הרופאים, הבנתי שהדבר היחיד שנשאר בידי, זה לרפא את עצמי. בעקבות הרבה שינויים שעשיתי בתזונה, לצד צומות והיפנוזה, הגוף שלי היום מתפקד אחרת לגמרי מאשר לפני חמש ועשר ואפילו 40 שנה. ריפאתי את מערכת העיכול שלי ועוד מערכות שהיו פגועות. גם היכולת שלי לעמוד השתפרה. כילד הייתי דילסקט. סבלתי מזה. והנה, כתבתי כבר ארבעה ספרים ועוד היד נטויה, עוד הוכחה למוח הגמיש. דרך ההתמודדות עם הגוף הפגוע שלי למדתי והתפתחתי המון. הגוף שלי היה ועודנו המדריך החשוב ביותר שלי. צריך לשחרר דברים ולהבין לאן רוצים להגיע, זו הדרך הנכונה לאהבה עצמית ולשלמות פנימית".
התבטאת בעבר ואמרת, שיום אחד תקום ותלך. אתה עדיין מאמין בזה?
"בהחלט. אני לא יודע מתי זה יקרה, אולי בחיים האלו, אולי בגלגול אחר. אני לא ממהר, כי זו לא המטרה היחידה שלי בחיים, גם לא המרכזית. אני כן יודע שזה אפשרי, ושיום אחד אקום ואלך. אני בדרך לשם".
בדומה לד"ר תומר סברון, מעורר ההשראה, יש דמויות נוספות, גם עליהן נכפתה מוגבלות קשה, מסיבות שונות, במהלך חייהן. כל אחת ואחד מהם, בדרך שלו, הוכיח שאת הקושי אפשר להפוך להזדמנות, ועם הרבה אומץ, נחישות, כוח רצון, וקבלה עצמית, אפשר לשבור לשיאים. הנה כמה דוגמאות:
- מור ספיר, אלוף ישראל ואלוף העולם בטיפוס פאראלימפי על קירות. איבד את אצבעות ידיו ב-2014, במפולת שלגים. כחלק מהשיקום החל לטפס. המתחרה היחיד בעולם, שמטפס ללא אצבעות.
- נועם גרשוני, האלוף הפאראלימפי בטניס נכים, היה טייס מסוק קרב. לאחר שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, עבר שיקום רפואי, לאחריו החל להתאמן בטניס כסאות גלגלים.
- לודוויג ואן בטהובן, המלחין והפסנתרן הגרמני, החל לאבד את שמיעתו בשנות ה-20 לחייו. גם לאחר שהתחרש המשיך ליצור, ונחשב אחד מגדולי המלחינים במוסיקה הקלאסית.
- סטיבן הוקינג היה בן 21 כשחלה ב-ALS. למרות הקושי הגדול, הוא הפך פיזיקאי מוכר, וספרו 'קיצור תולדות הזמן' היה לרב מכר. בנוסף היה אייקון תרבות בתוכניות טלוויזיה.
- סוזן בויל: הזמרת הבריטית אובחנה עם אוטיזם (אספרגר) רק בגיל 47. שנה לאחר מכן זכתה בתוכנית הכישרונות “Britain got talent”.
- סטיבי וונדר: למרות עוורונו, היה למוסיקאי נערץ. הוא חתום על מאות להיטים, וזכה באוסקר על פסקול הסרט "האישה באדום".
- שרת האנרגיה עו"ד קארין אלהרר-הרטשטיין, מתמודדת עם מחלת ניוון שרירים. היא השרה הראשונה על כסא גלגלים, והאשה הראשונה, שעומדת בראש משרד האנרגיה.
