באחד בנובמבר 2004, בשעה שמונה בערב, ישבתי בבית קפה בתל אביב וחיכיתי לדייט שאיחר בכמה דקות. כנראה שהבחור לא השאיר חותם שכן אני לא זוכרת דבר מאותו הערב, בטח לא את שמו. ובכל זאת, הערב ההוא חקוק בהיסטוריית חיי, פחות בגללי ויותר בגלל שברבות השנים התברר שיש לו משמעות עצומה בחיים של אישה אחרת שאני אוהבת מאוד, אביגיל שמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את אביגיל הכרתי במהלך השירות הצבאי, וכשהשתחררנו שמרנו על קשר טלפוני לא הדוק במיוחד. באותו הערב אומנם המתנתי לדייט, אבל בכיס כבר היה לי כרטיס טיסה ללונדון בכיוון אחד. המטרה הייתה לחיות ולעבוד כמה חודשים בעיר הנהדרת ביותר בעולם. במהלך ההמתנה התקשרתי לאביגיל. לפחות מבחינתי זו הייתה שיחת עדכון שתכליתה להעביר לי את הזמן עד שהדייט יואיל בטובו להופיע. סיפרתי לה שבעוד שבועיים אני טסה, ושכבר מצאתי עבודת מכירות בעגלות בקניון. היא שאלה "עם מי את טסה?", ואני עניתי "לבד". כמה רגעים אחר כך הבחור הגיע, והשיחה הגיעה לקצה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ב-2 בלילה היא שלחה לי הודעה: "תגידי, את צריכה מתלווה ללונדון?". הייתי מכורבלת בפוך שלי ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. שאלתי "מי?", והיא כתבה בתגובה: "אני, יא טיפשה". אני זוכרת שהסתכלתי על ההודעה ועל השעה, וחשבתי לעצמי שהיא בטח עייפה או שיכורה או שניהם ביחד. אפילו לרגע לא חשבתי שהיא רצינית. אביגיל הייתה אז עמוק בזוגיות, היא שכרה דירה חמודה בצפון הארץ ועבדה במלצרות בבית קפה. היא בנתה לעצמה מציאות שהיא אהבה, או כך לפחות חשבתי.
"אביגיל, לכי לישון, נדבר מחר", אמרתי לה. כשמחר הגיע גיליתי שהיא לא עצמה עין כל הלילה. בבוקר היא נפרדה מהחבר שלה, התפטרה מהעבודה והודיעה לבעל הדירה על עזיבה.
הייתי המומה מהספונטניות הלא צפויה שלה, אבל גם בנקודה הזו לא היה לי מושג שהטלפון הזה עתיד לשנות לה את החיים. לא ידעתי שברגע הזה בדיוק התחיל מסע ההגירה שלה, וש-17 שנה אחרי, כשהיא כבר אזרחית בריטית למהדרין, עם מבטא קוקני מרגיז, אדישות בלתי נתפסת לקור וחיבה מוגזמת לדרטי מרטיני, נשב בבית קפה בקינגס קרוס והיא תספר לי בפעם הראשונה את סיפור ההגירה שלה מתחילתו ועד סופו, מהטלפון הגורלי ההוא ועד היום.
"הייתי בת 21 וכמה חודשים כשהטלפון הזה הגיע. כשהדייט שלך הופיע ניתקתי את השיחה פיזית, אבל בראש לא ניתקתי אותה. ישבתי לבד, התבשלתי עם עצמי במשך כל אותו הערב והחלטתי שאני רוצה חיים אחרים".
הבטיחו לנו שנעבוד יחד בעגלות בלונדון, אבל יום אחרי הנחיתה כבר פיצלו אותנו. אותי זרקו לאיזו עיירה שכוחת אל בצפון אנגליה, ואביגיל נדרשה לעבוד בעיר רדינג. שתינו הבנו מהר מאוד שזה לא בשבילנו, עזבנו ונסענו לעיר הגדולה. גרנו בחדר אחד זעיר בבניין עמוס בישראלים. אני עבדתי במכירות קצת פחות אגרסיביות מהמקובל ואביגיל עבדה במלצרות.
"עבדתי במסעדה יהודית כשרה בהנדון. הבוס שלי היה פלוץ משוגע שוביניסט ומיליונר, שמריץ מסעדות כשרות לדוסים במחירים מופקעים. הרווחתי חרא של כסף והחזקתי שם חודשיים. אחר כך מצאתי עבודה כמארחת באחד המועדונים המפוקפקים ביותר בחיי הלילה בעיר".
בנקודה זו ויזת הסטודנט המופרכת מלכתחילה שלנו הגעה לקצה. אני חזרתי לתל אביב ונשארתי בה עד היום. אביגיל חזרה לישראל, הוציאה דרכון חדש ונקי ושבה איתו לממלכה.
"באותה תקופה הכרתי את ג'ו, שהפך ברבות הימים לבעלי ובהמשך לבעלי לשעבר. הדברים בינינו נהיו רציניים די מהר, ואחרי חודש עברתי לגור איתו. כשהוויזה שוב נגמרה ג'ו הציע לי נישואין.
"לוקח המון זמן מהרגע שאתם מצהירים בפני הרשויות שאתם עומדים להתחתן עד שהם מאשרים לכם לעשות את זה, וצריך לספק מיליון הוכחות לקיומו של הקשר ביניכם - מכתבים מהמשפחות, תמונות, ריאיונות - כדי שיאפשרו לכם להינשא. ג'ו נאלץ להוכיח שיש באפשרותו לתמוך בי כלכלית לאורך כל התקופה, כי הם לא מוכנים שתהיי עול על מערכת הרווחה ואפשר להבין את זה.
"עברנו כברת דרך ארוכה עד שהתחתנו, אבל עצם קיומו של התהליך העניק לי מעמד כלשהו, כבר לא הייתי לגמרי לא חוקית, אז יכולתי לעזוב את המועדון ולחפש עבודה משרדית רצינית ומסודרת. פתחתי עיתון ופניתי לכל מיני עבודות שלא מצריכות תעודות, הכשרה או תואר. הגעתי לחברת עורכי דין ונדל"ן שחיפשו בה מנהלת משרד. הם אהבו אותי, שלחו אותי לכל מיני הכשרות וקורסים שהעניקו לי תעודות ולבסוף גם קידמו אותי למשרת מזכירה אישית בכירה. אחרי שנתיים וחצי, כשכבר הייתי נשואה לג'ו וחוקית באנגליה, עזבתי ועברתי לחברת טכנולוגיה. שם עבדתי כעוזרת אישית ומנהלת פרויקטים קטנים. מכאן הדברים התחילו להתגלגל. הם שלחו אותי לשלל גורמים חיצוניים כדי לקבל התמחויות בכל מיני נושאים שקשורים בעבודה. אחרי חמש שנים, בעיצומו של גל קיצוצים בחברה, נאלצתי לעזוב. לצערי, בדיוק באותה התקופה מערכת היחסים ביני לבין ג'ו הגיעה למבוי סתום, התגרשנו ועזבתי את הבית. מצאתי את עצמי מובטלת, גרושה ונטולת דירה".
בלי דירה, בלי עבודה ובלי משפחה. לא חשבת לחזור לישראל?
"היו לי מחשבות כאלה, אבל הן חלפו מהר מאוד. לא רציתי לתת לאנשים סיבה לומר 'אמרתי לך'. החלטתי שאני לא מוכנה לחזור עם הזנב בין הרגליים, שזה כן יעבוד ויהי מה ושאני לא צריכה גבר בשביל זה. אני כן צריכה עבודה טובה ומקום משלי לגור בו".
היא שכרה דירה עם שותפים שהכירה בעיר, ומצאה את העבודה שבה היא עובדת עד היום. "הם ראו אותי בלינקדאין, אהבו את מה שהם ראו, קראו לי לריאיון והתקבלתי מיד. התחלתי בתור מנתחת פרויקטים, נשלחתי לכל מיני קורסים והשתלמויות ולאט-לאט התקדמתי. היום אני אחראית על אחד הפרויקטים הגדולים ביותר בחברה".
ומה קרה בתחום הרומנטי?
"במשך שש שנים הייתי רווקה עם מערכות יחסים קצרות ולא משמעותיות. לפני שנתיים התאהבתי בבחור גרמני שהכרתי בטינדר, והיום אנחנו גרים ביחד. שנינו מהגרים כאן. הוא הגיע ללונדון לפני תשע שנים כדי ללמוד באוניברסיטה ונשאר לגור פה".
מה הכי קשה בלהיות מהגר?
"חד-משמעית להחזיק עבודה. לא פשוט לגרום למעסיק לבטוח באדם שאין לו זיקה למקום, אין לו דרכון ואין לו משפחה פה".
איפה היית היום אם לא הייתי עושה את הטלפון הזה?
"(צוחקת) בטח נשואה עם שלושה ילדים, עובדת בקופת חולים או משהו. זו הייתה החלטה מעולה מבחינתי. החלטת חיי. ולא, אני לא רואה את עצמי חוזרת לעולם".
עד כדי כך הכול מושלם פה?
"יש לי יחסי שנאה-אהבה עם העיר. כשאת פה את שונאת את הכול, כשאת לא פה את מתגעגעת נורא. אני אוהבת את התרבות, את הנימוסים, את החורף המהמם, את התיאטראות הטובים, את ההופעות, את האפשרות להיות מי שאתה בלי לדפוק חשבון. אני שונאת את האדישות שלהם. לפעמים יש תורים ארוכים, כולם עומדים בטור בשקט ואף אחד לא מוציא הגה מהפה. בא לי לצרוח ולקלל ולהוציא את כל הישראליות שלי החוצה. זה משגע אותי".
איך אנשים מגיבים כשהם שומעים מאיפה את?
"לא שמעתי פה הרבה מילים חמות על ישראל. לרוב מהנהנים עם הראש ונותנים לי מבט של 'אה, הטראבל-מייקרס'. בזמן מלחמות ומבצעים למיניהם זה הופך להיות לא נעים ממש. אני מרגישה שאני נדרשת להיות שגרירה, וששופטים אותי עוד לפני שהוצאתי הגה מהפה. בעבודה כמובן לא מעיזים לדבר איתי על פוליטיקה. גם כשנפלו טילים ברמת גן לא שאלו אותי מה שלום המשפחה שלי בארץ, כי אף אחד לא רוצה להתערב".
אורן קינג נולד וגדל בכפר סבא. אחרי השירות הצבאי נסע כמו מרבית בני גילו לטיול-אחרי-צבא באוסטרליה, וכששב ארצה כבר היה לו ברור מה הוא רוצה לעשות בחיים: להיות שף. בשביל להגשים את החלום התחיל לעבוד במטבח של מסעדת גוצ'ה בתל אביב, אבל אחרי מספר חודשים החליט שתל אביב קטנה עליו.
"בדרך חזרה הביתה מהעבודה קניתי כרטיס טיסה הלוך ללונדון. פשוט החלטתי לנסות את מזלי שם. אבא שלי בריטי ולכן יש לי דרכון. עד היום הוא מדבר בעיקר אנגלית כך שגדלתי על השפה הזו, ואנגליה לא מאוד רחוקה מישראל, אז מה כבר יכול לקרות? עליתי על מטוס".
למרות הדרכון הבריטי והאנגלית כשפת אם, קינג גילה שלונדון לא ממש חיכתה לו.
"הגעתי לאיזו דירת שותפים מזעזעת שמצאתי דרך חברים של חברים, עשרה שותפים בערך, אנשים שמעשנים במקלחת... היה נורא. אחרי כמה שבועות עזבתי לדירה נורמלית עם שני שותפים והתחלתי לחפש עבודה במטבחים. זה היה קשה. נכנסתי למסעדות ושאלתי אם הם מחפשים טבחים. שמעתי הרבה 'לא', עד שמישהי שהכרתי סיפרה לי על שף שפותח מסעדה חדשה והפגישה בינינו. הוא נתן לי את העבודה הראשונה שלי".
השף שהעניק לו את הצ'אנס הראשון בעיר הגדולה הוא אולי דאבו, והמסעדה שבה עבד היא הייד רסטורנט המפורסמת בפיקדילי. חמישה חודשים אחרי פתיחתה היא כבר זכתה בכוכב המישלן הראשון שלה. אחרי כשנה עבר לעבוד במסעדה היפנית המוערכת רוקה, וממנה המשיך למסעדות נוספות בעלות שם בעיר. בימים אלו סיים שנתיים של עבודה כשף ראשי במסעדה האיטלקית פולפו בסוהו.
"התגלגלתי משף לשף. במשך תשע שנים עבדתי שעות ארוכות ואינטנסיביות במטבחים. כיום קורות החיים שלי די מרשימים, אבל כרגע אני לא רוצה לעבוד בעוד מסעדה. הכיוון הוא לפתוח עסק עצמאי כשף באירועים פרטיים".
לישראל אין לו כוונות לחזור אי פעם. "כיף לי פה. יש בלונדון מיקס מדהים של אנשים, מקומות עבודה נפלאים, חומרי גלם מצוינים. אני חושב שההתפתחות הקולינרית בישראל בשנים האחרונות מדהימה, אבל פה יש שפע שקשה להסביר. אני כל כך אוהב את השווקים בלונדון. לדוגמה שוק הדגים בילינגסגייט זה משהו שאין בארץ, וגם לא יהיה כי אין לזה קהל. גם העלויות של חומרי הגלם בישראל מרגיזות אותי. אננס עולה משהו כמו 40-35 שקל. פה אני קונה אננס תוצרת ישראל ב-5 פאונד. הכול כל כך יקר בישראל. בכל פעם שאני מגיע לביקור והולך עם אמא שלי לשוק לא נעים לי לראות דברים זרוקים על הרצפה".
למרות הביקורת על ישראל, קינג מודה שלפעמים היא חסרה לו. "אני מתגעגע למשפחה, לחברים, לכלב ולשמש. אני אוהב חום ואני נהנה להזיע את נשמתי באוגוסט וכן, המינוס הכי גדול בלונדון זה מזג האוויר. הכפור בדצמבר-ינואר-פברואר, כשיש קרח על המדרכה ואני לא יכול ללכת כמו בן אדם, משגע אותי".
יש מינוסים נוספים?
"הבריטים מביאים את הסעיף לפעמים. הם מאוד מתנשאים. יש ביניהם הרבה תומכי ברקזיט כאלה, שמאמינים שהמהגרים באו לקחת להם עבודות למרות שברור לכולם שהם עצמם לא מוכנים לעשות את העבודות האלה. הם גם אנשים קרים יחסית. אין מצב להתחיל שיחה עם מישהו זר ברכבת. בישראל זה מאוד לגיטימי. אני זוכר שכשהייתי חייל עליתי על אוטובוס, ואיזו אמא אחת ניסתה לשדך לי את הבת שלה. פה זה בחיים לא יקרה. למזלי אני במקצוע של הרבה מהגרים. כשאני נכנס למטבח אין בו הרבה בריטים. אנחנו מכל קצות העולם, ויש בזה משהו מקסים".
לפני 14 שנה יצא לאקרנים הסרט Into the Wild, שמבוסס על סיפור אמיתי על צעיר אמריקני שיוצא למסע חיפוש עצמי ברחבי ארה"ב. הסרט קנה לו מעריצים רבים, וצעירים מכל רחבי העולם הודו כי הייתה לו השפעה גדולה על חייהם. אחד מהצעירים האלה הוא מאק פרימן.
הוא נולד בליטא, עלה לישראל בגיל שנתיים וגדל בפתח תקווה. אחרי שנה ושמונה חודשים של שירות צבאי נפצע ברגלו ושוחרר לאזרחות. ילד בן 20 עם חלום אחד: להיות שחקן קולנוע.
14 צפייה בגלריה
''מה יש לי לחפש בישראל?" מאק פרימן בתמונה הראשונה שלו באנגליה, רגע אחרי הנחיתה
(צילום: אלבום פרטי)
"לא ידעתי מאיפה להתחיל, אבל הרגשתי שאין לי מה לחפש בישראל. הסרט נתן לי השראה לצאת למסע חיים, לחפש את עצמי, ללכת בעקבות החלומות. נתקלתי ברשת בהצעת עבודה בעגלות בלונדון ואמרתי וואו, משלמים לי כרטיס, נותנים לי מקום מגורים, יש לי עבודה מסודרת. למה לא? בכלל לא הייתי מוכוון כסף. רק רציתי להשתמש בהזדמנות הזו כדי לרחרח באנגליה. לראות אם יש לי מה לחפש שם".
בגיל 23 הוא נחת בלונדון עם דרכון ליטאי. "מעולם לא טיילתי בעולם לפני זה. זה היה הטיול הראשון בחיי מחוץ לישראל, והתרגשתי ממש". המציאות, כך התברר, הייתה פחות מרגשת.
"גרתי בדירת שותפים והייתי על הפנים במכירות. לא הייתי טוב בלשקר ולא עשיתי כסף. החזקתי חצי שנה בעגלות בלונדון ואז עברתי למנצ'סטר. באיזשהו שלב הבוסים שלי הבינו כמה אני גרוע ופיטרו אותי. מצאתי את עצמי מובטל ונטול דירה. במשך חודשיים התנחלתי בדירה של בחורה מקומית, אישה שגדולה ממני בתשע שנים, גרושה ואמא לילדה. זה כמובן לא החזיק מעמד. במשך כמה שבועות חיפשתי עבודה במנצ'סטר. מבחינתי הייתי מוכן לנקות את הרחובות, אבל לא מצאתי כלום. זה לא כמו בארץ, שאתה יכול לדפוק על דלתות ולשאול אם אפשר לעבוד ויגידו לך 'תבוא מחר, נראה איך אתה'. באנגליה זה לא ככה. הכול בירוקרטיה ומילוי טפסים".
הזמן עבר והכסף של פרימן הלך ואזל, עד שמצא את עצמו עומד מול דילמה: האם לבזבז את הכסף המועט שנשאר לו על שכר דירה לחודש או להשתמש בו עבור אוכל ולהיות הומלס? פריימן בחר באפשרות השנייה, ובמשך ארבעה ימים ישן בחניון ציבורי עם שתי מזוודות.
העדפת להיות הומלס בשעה שיכולת לחזור לישראל או לבקש עזרה מההורים.
"נכון. יש לי הורים אמידים בישראל, אבל לא סיפרתי להם שאין לי איפה לגור כי לא רציתי להיעזר בהם. היה לי אגו גדול והתעקשתי ללכת בדרך שלי. אמא שלי תמיד נדנדה לי לחזור לארץ ו'להפסיק לבזבז את החיים שלי', אבל הייתי חדור מטרה והחלטתי שאני פשוט חייב להצליח".
כשהייאוש מרחובות מנצ'סטר הגיע לשיאו, פרימן מכר את המזוודה שלו, קנה תרמיל גב גדול ויצא למסע רגלי משולב עם טרמפים ממנצ'סטר לסקוטלנד. בדרך הוא ישן בשק שינה שמישהו תרם לו ובתחנות דלק. "אחרי שבועיים וחצי הגעתי. אומנם הייתי הומלס, אבל כזה עם מצלמה וטלפון. נראיתי סבבה".
בסקוטלנד הוא עבד בחווה, התגלגל לפסטיבל אמנים וניגן בבר עבור פרוטות. כשהחוויה הסקוטית הגיעה לקצה הוא שב ללונדון לניסיון נוסף. הוא עבד בעבודות מזדמנות, עזב ונסע לאירלנד, ובסוף שוב חזר ללונדון.
רק אז, לראשונה מאז שעזב את ישראל, הוא מצא עבודה "של גדולים": מנהל לוגיסטיקה בחנות, עם שכר סביר שאפשר לו לשכור דירה וליהנות מהחיים הטובים שיש לעיר להציע - מסעדות, אמנות, בארים וחיי לילה - וגם להתעסק קצת בקולנוע. "אפילו היה לי תפקיד קטן בסדרת מארוול שנקראת 'לאקי מן', ואני מאוד גאה בזה", הוא מספר.
למרות ההישג השאיפה להיות שחקן הלכה ודעכה, ופרימן מצא את עצמו מתעניין יותר ויותר בכושר, עד שהחליט שהוא רוצה להתפרנס מהתחום. הפעם כן פנה להוריו בשביל לקבל סיוע. "הם נתנו לי כסף עבור קורס מדריכי כושר. הם כמובן העדיפו לקנות לי כרטיס טיסה לארץ, אבל סירבתי בתוקף אז הם התפשרו על לעזור לי עם הלימודים".
פרימן סיים את הקורס בהצלחה ובמשך שבע שנים עבד כמאמן כושר בלונדון, אבל אז הגיעה הקורונה, מכוני הכושר נסגרו והוא מצא את עצמו שוב מחוסר עבודה - אולם הפעם התעשת מהר מאוד.
"בלי קשר לקורונה, רציתי כבר להפסיק עם הכושר כי היצירה הייתה חסרה לי. קניתי מצלמה והתחלתי לצלם כל דבר שזז. כך התגלגלתי לצילום ספורט. כיום יש לי עסק מאוד מצליח ואני מצלם בכל אנגליה, בעיקר בתחרויות בודי-בילדינג".
לפני שישה חודשים עבר להתגורר בבריסטול כדי להתרחק קצת מהרעש ומההמולה של הבירה. לישראל הוא לא מתכוון לחזור, ואחרי עשור בממלכה גם ההורים כבר התרגלו.
"ההורים שלי הם רוסים מסורתיים שחלמו שאהיה עורך דין או רואה חשבון. במשך שנים הם אמרו לי 'תחזור כבר', ותמיד עניתי 'לחזור לאן? למה?'. אני אוהב את ישראל ואני מתגעגע לאווירה ולאנשים, אבל אין לי מה לחפש שם.
"הפספוס הכי גדול בעזיבה שלי טמון בפרידה מאחותי, שצעירה ממני בתשע שנים. כשעזבתי היא הייתה בת 14, ולא ראיתי אותה מתבגרת, מסיימת תיכון, מתגייסת, הופכת מילדה לאישה. אנחנו כמובן בקשר, אבל לא הייתי נוכח בשנים הקריטיות האלה. פעם אחת היא סיפרה לי שהיא דיברה עם חברות שלה והזכירה אותי, וחלקן אמרו בהפתעה 'מה? יש לך אח?', וזה קצת שבר לי את הלב. אלה תקופות שאי אפשר להחזיר.
"יש לי מערכת יחסים של אהבה-שנאה לאנגליה. מבחינת התרבות, המסורת והנופים אנגליה מדהימה. לא מזמן קניתי אופנוע, ואני מסתובב איתו בכל בריסטול והסביבה ומגלה כל מיני עיירות שכוחות אל יפהפיות. אני בהחלט שונא את מזג האוויר כאן. לא התרגלתי ולא אתרגל לזה בחיים. אני ישראלי, ומבחינתי הגעתי מהמדבר. כמו כן, אני לא אוהב את העובדה שקשה ליצור כאן חברים. אנשים יושבים בפאב עם הבירה שלהם ולא מחליפים איתך מילה. אולי זה קשור לעובדה שאין להם אמון בזרים. לפעמים יש לי הרגשה שבגלל שאני לא אנגלי מבטן ומלידה אז אני פחות מקובל".
קרן אוקנין נחתה בשדה התעופה הית'רו בלונדון ב-2004. צעירה בת 22 מחולון שבדיוק סיימה טיול בן מספר חודשים במזרח ורצתה לטעום עוד מהעולם הגדול.
"לא הספיק לי", היא מספרת. "הטיול פתח לי את הלב ואת העיניים ורציתי לגלות עוד. אחרי הטיול כל העולם היה נראה לי וואו".
אמא שלה לא רצתה שהיא תיסע. בחוש של אם שמכירה את בתה, היא ידעה עמוק בפנים שאם הילדה הזו עולה שוב על מטוס, הפעם היא לא חוזרת. 17 שנה אחרי כבר אפשר לומר בוודאות שאמא צדקה.
"כשחזרתי לארץ הייתי בצומת דרכים כזה, בין לשכור דירה בתל אביב או לעלות שוב על מטוס. יום אחד הלכתי עם החברה שטיילה איתי במזרח לבקר חברים, ושם ישבו כמה אנשים שלא הכרנו ודיברו על נסיעה ללונדון כדי לעשות כסף בכריסמס. הייתי פעורה לגמרי, ילדה אחרי צבא. בכלל לא עניין אותי היעד, מה שתגידו - אני באה. בהחלטה של רגע החלטנו שתינו להצטרף".
אחרי שבועיים נחתה כל החבורה בלונדון, היישר לדירת מעונות שבה כולם ישנים יחד. המעסיק, בחור ישראלי, הביא להם שק מלא מתנות קטנות ופליירים עם תמונה של ילדים קטנים ופרטי התקשרות, ושלח אותם להתרים אנשים - לכאורה עבור בית יתומים.
"נדרשנו לדפוק על דלתות, לתת פלייר למי שפותח את הדלת, לספר על המוסד ועל הילדים המסכנים ולתת איזה פיצ'פקעס מתוך השק למי שמוכן לתרום. היינו ארבע בנות והתרוצצנו כל היום בשכונות העשירות של העיר, בקור הלונדוני של סוף נובמבר. זה היה ג'וב קשוח".
לקח להן שבוע להבין שעובדים עליהן. בית היתומים לא קיים בכלל, והתרומות הלכו ישירות לכיס של המעסיק החמדן, שניצל הן את טוב הלב ואת הנימוס של הבריטים, שפתחו את הארנק, והן את התמימות ואת חוסר הניסיון של הצעירות, שרק רצו לעבוד. כשגילו את התרמית עזבו מיד.
הן הגיעו לגולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שבה ריכוז גבוה של יהודים וישראלים, שילמו בכספן האחרון על לילה במלון וחיפשו עבודה.
"לא התקשרנו להורים כדי לבקש עזרה. לי בכלל לא הייתה האפשרות לבקש מהם כסף באותו הזמן כי לא היה להם לתת, אבל בעיקר לא רצינו שהם ידאגו לנו. רצינו להצליח. רצינו שזה יקרה לנו לבד".
שלוש מהבנות מצאו עבודה במלצרות במסעדה של ישראלים בשכונת הנדון הסמוכה. הרביעית מצאה עבודה כבייביסיטר. כמה חודשים אחר כך ויזת התייר נגמרה, לבנות נמאס להיות לא חוקיות במדינה זרה וההרפתקה הגיעה לקצה. כלומר, היא הגיעה לקצה עבור שלוש מתוך הארבע. קרן בחרה להישאר.
"בחודשים שגרתי שם הכרתי את לאסו, מהגר מהונגריה, שהפך בהמשך לבעלי. לאסו עבד בהתחלה בשיפוצים ובהמשך פתח עסק. היה לו דרכון אירופי, ואז אנגליה עוד הייתה חלק מהאיחוד אז הוא היה חוקי לגמרי. גרנו יחד, ואחרי שנתיים החלטתי שגם לי נמאס מתחושת הארעיות הזו. נמאס לי לגור באופן לא חוקי במדינה. אני רוצה להתקדם, אני רוצה חשבון בנק, אני רוצה ללמוד ולעשות דברים. החלטתי לחזור לישראל".
החזרה ארצה החזיקה כמה חודשים, עד שהגעגועים הכריעו את הכף. "רציתי לחזור לחיים שהשארתי בלונדון, לחברים, לחופש. כשאת מהגרת את סוג של נולדת מחדש. את בונה לעצמך חיים חדשים ואחרים ממה שהיו לך, והתגעגעתי לחיים שבניתי לי - וגם התגעגעתי לבחור. כל היום דיברנו בטלפון, ואז באחת השיחות הוא הציע לי לחזור ולהתחתן איתו. בהתחלה נלחצתי מעניין הנישואין, אבל זו הייתה הדרך היחידה גם להיות לצידו וגם לקבל מעמד חוקי באנגליה, אז הסכמתי".
היא שבה לאנגליה, הם נישאו ("בנוכחות שני עדים, שאחד לא הכרנו והשני לא ידע מילה באנגלית. היה משעשע"), וקרן התחילה בהליך הארוך והמתיש לקבלת אזרחות. רק אחרי חמש שנות נישואים אפשר להגיש בקשה לתושבות, אולם בטרם מלאו חמש שנים לנישואיהם הזוג החל בהליך גירושין. בסופו של דבר קרן קיבלה את התושבות הודות לעסק המצליח שפתחה, ושהוכיח עצמאות כלכלית. איך מגיעה צעירה מחולון להקמת עסק מצליח באנגליה? לאט ובזהירות.
"כשחזרתי בפעם השנייה לעיר התחלתי לעבוד בעגלות. הייתי טובה במכירות, ואחרי עונה קידמו אותי לניהול. אחרי שנתיים עזבתי ופתחתי עגלה משל עצמי ב-O2 סנטר. מכרתי סיכה לשיער במחיר 12 של פאונד ליחידה ועשיתי כסף משוגע. המוצר הזה היה להיט הן בקרב תיירים והן בקרב מקומיים, והיו רווחים מעולים. אחרי הסיכות התחלתי להביא צעיפי פשמינות ובגדים. ממש השתלטתי על כל הרחבה בקניון. היה לי לוקיישן טוב והעגלה ממש הצליחה.
"במקביל פתחתי דוכן בשוק פורטובלו ובשוק בספיטפילד. בשלב הזה כבר היו שלושה סניפים באחריותי, וכבר העסקתי ארבע עובדות. במקביל התחלתי ללמוד במכינה לאמנות, ואחריה לתואר ראשון בעיצוב פנים. למרות שמאוד נהניתי מהלימודים עזבתי אותם אחרי שנה, כי העסק התחיל ממש לגדול ולא הצלחתי לתמרן בין העבודה ללימודים. הייתי אחראית על הכול - הבאת סחורה, סידור הסחורה ותמחור, משכורות לעובדות, פרסום ושיווק, העברת סחורות מסניף לסניף... זה כבר הפך להיות יותר מדי.
"אחרי שנתיים קיבלתי בקשה מהנהלת הקניון לפנות את הדוכן שלי, ועברתי למכור את הבגדים שלי בדוכן בתוך בית קפה בווסט המפסטד. זה הלך מעולה כמה חודשים, ואז שכרתי את הקומה שמתחת לקפה. שיפצתי, עיצבתי והפכתי את המקום לחנות בוטיק יפהפייה, שהסתתרה בתוך הקפה והפתיעה את הלקוחות. במהרה השמועה התפשטה בשכונה - יש 'סיקרט בוטיק' בקומה שמתחת לקפה. באיזשהו שלב אימצתי את הכינוי וקראתי למקום 'דה סיקרט בוטיק'. סגרתי את כל הסניפים האחרים והתמקדתי אך ורק בבוטיק. אחרי שנתיים בית הקפה נמכר, ושוב נדרשתי להתפנות".
בשלב הזה חיפשה חנות שאף אחד לא יוכל לסגור בגחמה של רגע. היא מצאה מקום, אבל השמחה הייתה מוקדמת.
"לא היה לי ניסיון בשכירת עסקים, והיה קל לעבוד עליי. אחרי שהעברתי את כל הציוד שלי, התברר שהאיש שהשכיר לי את החנות בכלל לא היה הבעלים של המקום. הוא שכר אותו ממישהי ושיקר לי. שוב נדרשתי להתפנות. עזבתי והגשתי הצעה לחנות אחרת במיקום מעולה. הרבה בעלי עסקים הביעו עניין בחנות הזו. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לגרום לבעלים לבחור בי, ואחרי כמה חודשים זה קרה. קראתי לחנות 'לה בוטיק סיקרט'. שמונה שנים הייתי שם, והשקעתי את נשמתי בעבודה קשה ומאתגרת".
ואז הופיע אתגר נוסף - מגפה. "כשהגיעה הקורונה החלטתי לסגור. הרגשתי שדי. עכשיו אני רוצה לעשות דברים אחרים".
כיום היא בעיקר נחה ותומכת בעסק של בן זוגה הנוכחי, תומר, גם הוא בחור ישראלי שהיגר לאנגליה לפני 16 שנה. הם הכירו לפני חמש שנים, ולפני כמה חודשים רכשו בית בעיירה בורהמווד, מרחק חצי שעת נסיעה ברכבת מלונדון.
"לונדון היא עיר מהירה ותובענית, וקצת נמאס לנו. אנחנו רוצים להקים משפחה, ואנחנו לא רואים את עצמנו מגדלים בה ילדים. בורהמווד היא כמו כפר קטן. יש שדות פתוחים וסוסים, והכול הרבה יותר רגוע ושלו".
את אוהבת את אנגליה?
"כן, מאוד. קודם כל, יש פה חופש ביטוי שלא קיים בישראל. בלונדון את יכולה ללכת ברחוב עם תחתונים על הראש, ואף אחד לא יעצור כדי להגיד לך 'היי, גברת! יש לך תחתונים על הראש'. כל אחד עסוק בענייניו. את יכולה לעשות מה שאת רוצה ולהיות מה שאת רוצה, ואף אחד לא לא שופט.
"שנית, הכרתי פה אנשים מכל העולם ונחשפתי להמון תרבויות במקום אחד. כל חבר כזה מביא איתו עולם חדש, תרבות חדשה, שפה חדשה. את לומדת מלא, המוח נפתח, הלב מתרחב. יש לך יותר חמלה לבני אדם, את מכירה ומקבלת מנהגים שונים. אני מרגישה שזה פיתח אותי להיות מי שאני היום.
"שלישית, יש פה הרבה ירוק וזה מאוד חשוב לי. תמיד הקפדתי לגור סמוך לפארק או יער, וקל מאוד לעשות את זה כשגרים בלונדון. ודבר אחרון, הם גם מאוד אדיבים ומנומסים וזה נעים".
את מקפידה לומר "הם". את לא מרגישה חלק?
"אני לא מרגישה בריטית. אני אפילו שומרת קצת על המבטא הישראלי שלי. כן אימצתי המון דברים טובים, אבל אני? בריטית? לא".
פורסם לראשונה: 10:40, 16.11.21
