משפחת הר שמש-קריג | צוקים
מפוסט-דוקטורט בגרמניה לצוק בערבה
ליזה קריג ועמרי הר שמש התאהבו ב-2009. היא הייתה סטודנטית לאנתרופולוגיה בת 24 משטוטגרט, גרמניה, שהגיעה לחילופי סטודנטים. הוא היה סטודנט למדע הנתונים בן 27. הם נפגשו, האהבה פרחה, והם טסו ביחד לגרמניה, אחר כך לאמסטרדם, ואז לבון שבגרמניה, ושם השתקעו למשך 13 שנה והיו על מסלול אקדמי, כל אחד בתחומו. ליזה עשתה דוקטורט באוניברסיטת בון בנושא היחס לשואה בקרב צעירים בגרמניה והייתה כבר בפוסט-דוקטורט.
לרגע שבו החליטו לעזוב הכל ולהגיע לארץ, ולא סתם לארץ אלא ליישוב המדברי צוקים שבערבה התיכונה, כפר אמנים שהוקם ב-2004, היא קוראת "הרגע בו נפל הפור". זה היה ב-2019, אחרי שנסעו לנפוש כמה חודשים באי מאוריציוס והיה להם שם זמן נפלא. היא מספרת: "כבר הייתי בדרך לפרופסורה, מועמדת במקום השני לפרופסורה באקדמיה בפרנקפורט. עמרי היה מדען נתונים ועבד כעצמאי עבור חברה שווייצרית. מסלול החיים שלנו נראה לכאורה ידוע, אבל אז החלטנו לעשות שינוי של 180 מעלות. זו לא הייתה החלטה פשוטה, והיא לקחה זמן, אבל אחרי התלבטויות קיבלנו החלטה סופית. במרץ 2020 עלינו, היישר למציאות הבידודים של הקורונה ולבית בצוקים. מלגור כל החיים במרכזי ערים גדולות, עברתי לגור ביישוב קטן של בקושי 80 משפחות על צוק במדבר".
לליזה (37) ולעמרי (40) יש ילדה בת שש, איה. היום ליזה, שמדברת גרמנית וקצת עברית, מציירת את נופי המדבר מעוררי ההשראה ומוכרת את ציוריה. יש לה סטודיו ואפשר אפילו להגיע ולבקר, בתיאום מראש. עמרי, בעל דוקטורט בתחומו, עדיין עובד כמדען נתונים עבור אותה חברה שווייצרית, והיות שזה משהו שאפשר לעשות מכל מקום, גם מאמצע המדבר, הוא אכן עושה זאת מהבית.
למה צוקים?
ליזה: "המדבר קרץ לי תמיד. התחתנו לפני 13 שנים בחוות האנטילופות שליד צופר בערבה, 10 ק"מ מצוקים. ואז עשינו סיור ברגל באזור עם כל האורחים, וחשבנו לעצמנו - איזה חלום לגור כאן, אבל זה באמצע כלום, איך מתפרנסים כאן בכלל? זה נראה אז כמו צעד קיצוני. ברגע שהחלטתי, הייתה לי הקלה. כי היה חלק בי שלא באמת רצה להיות פרופסורית, והשמש במאוריציוס סייעה מאוד להבשלת ההחלטה. מאז ומתמיד לא הסתדרתי עם החורף והקור בגרמניה. דבר אחד היה מוסכם על עמרי ועליי – אם עוברים לגור בישראל, זה חייב להיות במקום לא עמוס, לא בעיר. עמרי רצה להיות קרוב יותר למשפחה. הם גרים בעמק יזרעאל. אבל אבא שלו עבד אז בערבה כרופא של יישובי האזור, אז החלטנו לשם".
איך הייתה הנחיתה בצוקים בתחילת המגפה?
"גיסתי הכינה לנו מראש דירה שכורה נקייה ומוכנה לכניסה, ומשדה התעופה הגענו ישר אליה. איה הייתה בת ארבע, וכבר בתקופת הבידוד נהנינו מהיתרון הענק שיש לנו כאן – מרחב אינסופי ואוויר פתוח. מאז כבר עברנו דירה פעמיים, ואנחנו מחכים שהבית שאנחנו בונים כאן יסתיים".
ליזה: "המדבר קרץ לי תמיד. התחתנו לפני 13 שנים בחוות האנטילופות שליד צופר בערבה, 10 ק"מ מצוקים. ואז עשינו סיור ברגל באזור עם כל האורחים, וחשבנו לעצמנו - איזה חלום לגור כאן"
איך הגעת לציור?
"תמיד אהבתי לצייר, וגם היה לי חלום לכתוב רומן, שבקרוב אכן יראה אור, בעברית. התחלתי לצייר ולפרסם באינטרנט את הציורים שלי, וקיבלתי תגובות נהדרות. ואז התחלתי למכור את הציורים. אחר כך עברתי לצייר בשמן את הנופים המדבריים, והקמתי סטודיו. אפשר להגיע ולהתרשם או להיכנס לאתר (lkarava.com)".
איך החיים כאן?
"אנחנו גרים על צוק בקצה העולם. חלק מהאנשים כאן עוסקים באמנות, חלק בחינוך וברפואה, וגם כאלה שעובדים מהבית בשיווק דיגיטלי. איה לומדת בגן ביישוב. בהמשך היא כבר תצטרך לנסוע לבית ספר אזורי, כנראה בספיר (17 ק"מ מצוקים). אנחנו צמחונים על גבול הטבעונות, כך שעבורנו חנות הטבע הקטנה שיש בצוקים בהחלט עונה על הציפיות, ומשלימים קניות בצרכנייה בצופר. לקניות גדולות יותר אנחנו חייבים אוטו כדי לצאת צפונה לעין יהב (במרחק 25 ק"מ). בעקבות הקורונה יש שירות משלוחים משופרסל מעין יהב פעם בשבוע, וזה מקל. אי-אפשר לחיות כאן בלי רכב אחד לפחות, ולרוב רצוי שניים. אז פקקים אין לנו, אבל קילומטרז' אנחנו עושים בשפע. בסופו של דבר יש חיי שגרה, לא כל הזמן אתה באופוריה מהנוף המטורף, אבל תמיד יש את הרגע הזה כשחוזרים בנהיגה מהצפון – אנחנו נוסעים למשפחה אחת לחודש – שמרגישים: איזה כיף, חוזרים לפינה השקטה והמיוחדת שלנו. לגור פה זה להתמקד בדברים החשובים באמת בחיים, עם הרבה פחות הסחות דעת".
איפה מבלים?
"יש פה ושם אירועים תרבותיים באזור, אבל לא כל כך הרבה. אצלנו בבית יש הגבלה מוגדרת על שעות מסך, ואיה רואה טלוויזיה רק פעם בשבוע. זה מספיק בעינינו. רוב הזמן זה טיולים בטבע, בוואדיות מסביב. גם במסגרת הפעילות שלה בגן. החיבור לטבע מתחיל מגיל אפס. לומדים על הצמחים, משחקים הרבה בחול ובוץ ואבנים – הכי בריא בעיניי לגדל כך ילדים".
מה עושים כשצריך רופא באמצע הלילה?
"ראשית, השכנים תמיד עוזרים אחד לשני. אם צריך בית חולים, זו נסיעה ליוספטל באילת (113 ק"מ) או לסורוקה בבאר-שבע (133 ק"מ). יש מוקד חירום במרכז ספיר, אבל לא 24/7. זה גורם לקצת חרדות, אם חלילה קורה משהו".
מה הכי מאתגר במגורים ביישוב כל כך מרוחק?
"אין ספק שהנסיעות הארוכות. אבל אני מעדיפה לנסוע יותר רחוק – בלי האטרף של הפקקים. קנינו ג'יפ 4 על 4 משומש, שחשוב להתניידות באזור המדברי, ורכב נוסף בן 8. המרחק גם עושה סינון טבעי של גירויים ושירותים שכביכול אתה צריך כשיש לך אותם קרוב, אבל בעצם אפשר בלעדיהם. אם צריך לעשות קניות בעיר גדולה, זה אילת או באר-שבע. ויש לנו את ערבה סנטר בחצבה (40 ק"מ מצוקים) – זה כמו מין הום סנטר בקטנה, עם פחות מבחר".
אם מישהו שגר במרכז היה שואל אתכם אם כדאי לעבור לצוקים, מה הייתם עונים?
"צריך להבין מראש שזה לא מתאים לכל אחד, וצריך מאוד מאוד לרצות את זה. צריך לעבוד מהלב. לצד כל הטיעונים של בעד ונגד – בסוף הלב מכוון. ויש בהחלט רגעים קשים, לא הכל קל. אנחנו משתדלים לעשות מה שעושה לנו הכי טוב. כדאי פשוט להגיע ולבדוק אם זה תפור עליכם – הווייב הזה של אורח חיים על צוק בערבה".
משפחת ברדה |קיבוץ לוטן
מאילת קחו צפונה
בדרכי לאילת עצרתי בקיבוץ לוטן בערבה הדרומית כדי להתרענן עם המשקאות והמטעמים של "סופר טראק פוד" שבלב הגן האקולוגי של הקיבוץ. מדובר בפוד טראק צבעוני להפליא על טהרת המזון הבריא. שם פגשתי את תמר ברדה, שדבר ראשון אמרה לי: "את חייבת לטעום מהגספצ'ו עגבניות ירוקות עם מורינגה בעיטור צ'יפס קייל ותבליני סופר פוד תוצרת המקום, שמוגש בקערת לחם". מהר מאוד הבנתי שאחד הלהיטים כאן הוא צמח המורינגה, שגדל בקיבוץ ונחשב עתיר בסגולות בריאותיות. "כדאי לך לפתוח כל בוקר במשקה תה עם עלי המורינגה המיובשים שלנו, זה ייתן לך אנרגיות בריאות לכל היום", אמרה תמר.
קבלת הפנים הזאת לא מפתיעה על רקע העובדה שתמר (45) היא האחראית על פעילות התיירות של קיבוץ לוטן. את התפקיד הזה היא עושה רק בשנים האחרונות. קודם לכן היא עבדה בתחום המדיה הדיגיטלית והפיתוח העסקי. היא ומשפחתה – בעלה בועז (46) וילדיהם שחר (16) ועמית (13) – גרו במושב מגשימים שבמרכז הארץ, ובקיץ 2015 החליטו שאורזים את הפקלאות ועוברים לקיבוץ הרפורמי שבערבה. המטרה: להוריד הילוך בכל היבטי החיים – פחות עומס ומתח, פקקים, רעש, ופחות "תחושה של מרוץ עכברים". עמית היה אז לפני עלייה לכיתה א'. שנה קודם לכן היה מבצע צוק איתן, שנתן את אותותיו בנפשם של הילדים וגם של ההורים, וזה היה הזמן לעשות שינוי. בועז עבד אז בהייטק בחברה בינלאומית, ועושה זאת גם היום מהבית בלוטן.
בתפקידה כאחראית על התיירות בקיבוץ תמר היא זו שפתחה את הסופר פוד טראק, המציע ארוחות שמשלבות את התוצרת מהגינה האורגנית שבגן האקולוגי. "זה מקום עבודה נפלא לבני הנוער של הקיבוץ, וכמובן נקודת עצירה חווייתית לאורחים/תיירים בדרך לאילת", היא אומרת, "ילדי הקיבוץ עובדים בענפי החקלאות בקיבוץ אחת לשבוע ובחופשים – ברפת ובתמרים, בחינוך, בחדר האוכל ובמרכולית וגם כאן. שחר שלי עובדת איתי בסופר פוד טראק. תחום התיירות התפתח מאוד בערבה הדרומית. בלוטן יש גם פארק אקו-כיף, מרכז אקולוגיה יצירתית שבו מתקיימים סיורים וסדנאות. הענף מהווה מקור פרנסה משמעותי לקיבוץ. יש לנו גם מתחם אירוח עם מבנים מבוץ, שמציע ארוחת בוקר וסיור מודרך ופעילות ללא תשלום".
מה אתם הכי אוהבים בחיים רחוק מהעיר?
תמר: "הערבה היא מקום קסום ובראשיתי. הרים יפהפיים מתנשאים ממזרח וממערב לכביש הערבה, וביניהם עולם שלם של קיבוצים, מושבים ויישובים עם קהילות, חיי תרבות, חינוך, יזמויות, חקלאות, תיירות ועוד. החיים פה הם בהחלט בקצב אחר, והאנשים יוצרים לעצמם את המציאות. וההזדמנויות לצמוח ולהתפתח הן אינסופיות. כשהאוויר צלול ונקי, כשלא שומעים צפירות של מכוניות, אמבולנסים ומשטרות, אלא ציוץ ציפורים וקולות של ילדים, אפשר לנשום עמוק ולהתחיל יום עם חיוך".
מי האנשים שחיים בלוטן?
"הקיבוץ הוקם ב-1983 על ידי צעירים שעלו לישראל דרך התנועה הרפורמית וחברו לחיילי נח"ל ישראלים. נוצרה קהילה מגוונת ומאפשרת, והמוטו שמלווה אותנו הוא: 'יש לכם את החופש לבחור'. הקהילה משלבת ערכים של אקולוגיה ויהדות. כל מי שמגיע לקיבוץ יכול לבחור מה וכמה מתוך אלו הוא מאמץ לעצמו. אין ציפייה שכל החברים יגיעו לקבלת שבת, או שיבנו בתים מבוץ – היסודות קיימים ופתוחים לכולם. חיי התרבות מורכבים מאירועים מגוונים, חלקם סביב חגים, חלקם סביב אירועי מעגלי חיים, וחלקם יוזמות של הופעות, מסיבות ריקודים, הצגות ועוד. החיים בקהילה מאפשרים חלוקה בנטל ושותפות – שכנים שעוזרים זה לזה, טרמפים משותפים, סירים לנשים אחרי לידה, בישולים למבודדים ועוד".
איפה עובדים ואיפה מבלים?
"אנחנו חצי שעה מאילת, כך שחלק עובדים בעיר, חלק במועצה האזורית חבל אילות, וחלק בקיבוץ. יש באזור ביקוש מאוד גדול לעובדים, בעיקר בתחומים של חינוך, חקלאות, רפואה, תיירות. גם בעלי מקצועות חופשיים משתלבים – מרואי חשבון, דרך אנשי קידום דיגיטלי, ועד עורכי דין ויזמים. לילדים יש פעוטון לגילי 0-3, ובימים אלו אושרה הקמת גן חובה לגילי 3-6. הגדולים לומדים בבית הספר האזורי בקיבוץ יטבתה (במרחק 12 ק"מ).
"בקיבוץ יש חיי תרבות עשירים – אירועי קהילה, מפגשים בפארק אקו-כיף ובבית התה, מסיבות בדשא, הצגות וסרטים. בפארק תמנע המדהים יש הפקות מוזיקה של מיטב האמנים שלא מביישות את אמפי שוני ואמפי קיסריה. באילת יש מסעדות, קניונים וים. יש בקיבוץ מרכולית קטנה ואפשר לנסוע כמה דקות לקיבוץ השכן, או לאילת. אפשר גם לעשות משלוח משופרסל פעמיים בשבוע".
מה הכי כיף כאן?
"התחושה שכולם מכירים את כולם, לטוב ולרע. זה מקנה ביטחון לילדים, שמרגישים שהם בסביבה מוכרת ובטוחה. את הזמן הפנוי ניתן להשקיע במשפחה המצומצמת ובקהילה, בחברויות עם השכנים ובמיזמים משותפים. כל אחד יכול להשתלב בוועדות של הקיבוץ שקרובות אל ליבו ולהשפיע על החיים בקיבוץ. בחרתי לגור בקיבוץ קטן שיש בו כ-200 אנשים בסך הכל מתוך רצון להרגיש משמעותית וליצור שינוי. בניתי אתר אינטרנט לקיבוץ, הייתי חברה בוועדת קליטה, והיום אני מנהלת את ענף התיירות. החינוך כאן מצוין – כיתות קטנות, ימי טיול, למידה בטבע, יום עבודה וצוות עוטף, וגם חינוך לא פורמלי בשעות אחר הצהריים ובחופשים".
מה החסרונות של מגורים במקום מרוחק?
"אין ספק שהמרחק מהמשפחה המורחבת. כשגרנו במרכז היינו נפגשים אחת לשבוע או שבועיים. היום נוסעים פעם בחודשיים-שלושה. גם קשה יותר לגייס עובדים. קצב הצמיחה של העסקים מהיר, אבל אין מספיק אנשים לאייש את כל המשרות. כדי לעשות סידורים צריך לנסוע 40 דקות לאילת, ושירותי הרפואה רחוקים מהסטנדרט של המרכז".
אבל היית ממליצה לעבור לכאן?
"ללא צל של ספק. הנסיעות במרכז, הפקקים, בעיות החנייה, זיהום האוויר, יוקר המחיה – כל אלו מזכירים לנו שבחרנו נכון. החינוך המצוין, החיבור לטבע ולקהילה – לגמרי בחרנו את מה שנכון לנו. הקיבוץ מתחדש ובתנופת קליטה של משפחות חדשות. הקרקע הרבה יותר זולה ממקומות אחרים בארץ, ומשפחה ממוצעת יכולה לבנות בית על חצי דונם או לקנות מהקיבוץ. חברי קיבוץ מתחדש מחויבים להיות בעלי בית. לנו יש בית בגודל בינוני של 85 מ"ר. המשכורות כאן מעט נמוכות מאשר במרכז, אבל יש הטבות במסים וגם ההוצאות קטנות יותר, כי אנחנו לא נמצאים בסביבה עתירת פיתויים".
משפחת הורן-ויתקו | קיבוץ קטורה
"המקום הזה גורם לך לזוז מעמדת הצרכן הלא מרוצה שמצפה שיעשו עבורו"
לפני חמש שנים נולד לליאת (34) ולכרמל (32) הורן-ויתקו ילדם הבכור, יואב, והם הרגישו שהם רוצים מקום טוב יותר לגדל בו את בנם. עד אז הם גרו ברמת-גן, כרמל היה עדיין מתמחה בפסיכולוגיה וליאת עסקה בתחום השיווק בחברה גדולה. הם רצו מקום יותר פתוח, עם מרחבים וטבע, בסביבה פחות חומרנית ועם מערכת חינוך טובה "שרואה את הילד". לפני שלוש שנים הם עשו את ההחלטה ועברו לקיבוץ קטורה שבדרום הערבה, כ-50 ק"מ מאילת.
פגשתי את ליאת בסיור שערכתי בפארק המצפה התת-ימי באילת, שהיום היא עובדת כמנהלת הפרסום ויחסי הציבור שלו. לליאת ולכרמל יש כבר בן שני, יותם, בן שנה, והיא מספרת לי על החיים השונים כל כך בקטורה לעומת רמת-גן: "אורח החיים בקיבוץ ובערבה בכלל הוא בריא ומאוזן יותר. כמו כולם יש לנו קריירות, ילדים, ובנוסף אנחנו לוקחים תפקידים ותחומי אחריות במסגרת הקהילה – אבל אנחנו מצליחים להיות נוכחים ומעורבים בחיי הילדים שלנו הרבה יותר משהצלחנו בעיר".
ספרי איך?
"אין כאן פקקים. אני נוסעת לעבודה באילת כל בוקר 45 דקות - אבל נסיעה חלקה, עם הנוף הקסום של הרי אדום ובהמשך הדרך ים סוף היפהפה. בנוסף, אנחנו חיים בנקודה ירוקה בלב המדבר. אני אוהבת לגדל את ילדיי קרוב לטבע, מאוהבת בתחושה שהילדים מתרוצצים בקיבוץ יחפים ומטפסים על עצים ועל הרים. אין את החששות של העיר – מכוניות, סכנות – והם חווים ילדות עצמאית ובטוחה. כשרוצים לפגוש חבר אחר הצהריים פשוט פותחים את דלת הבית, ואין צורך לתאם מפגשים. בתקופת הקורונה והסגרים יכולנו לבלות המון בחוץ. ואין כאן את המרוץ החומרי כמו בעיר. המרוץ החומרי אחרי הדירה התחלף בהקפדה על חינוך ועל בריאות ובחיים קהילתיים".
מי האנשים שחיים בקיבוץ?
"קטורה הוקם על ידי תנועת נוער ציונית מסורתית שפועלת בארה"ב, והקהילה מורכבת מפסיפס שהוא ממש קיבוץ גלויות - ישראלים צברים לצד עולים מארה"ב, דרום אמריקה, אירופה, אוסטרליה ואפילו ניו-זילנד, ויש חילונים וקונסרבטיבים. הקהילה מתאפיינת בערבות הדדית, סובלנות וכבוד לאחר. חיים פה אנשים מאוד מיוחדים שאכפת להם זה מזה".
כמה קשה למצוא עבודה?
"יש פה אתגר במציאת עבודה, מן הסתם פחות מגוון מאשר בעיר הגדולה, אבל אפשר בהחלט למצוא ולהתפתח. שנינו מצאנו את עצמנו במקומות מעולים. העבודה במצפה התת-ימי משאירה אותי מחוברת לעולמות שאני אוהבת – אני קרובה לים, לבעלי החיים הימיים, ונהנית מאוד מהאווירה, יותר מבכל משרד במגדל ענק במרכז העיר. אני לומדת המון על בעלי החיים ונהנית לראות את התגובות של המבקרים. העבודה החשובה בטיפול ושיקום בעלי חיים נותנת תמריץ ואנרגיה טובה לבוא כל בוקר לעבודה. כרמל עובד כפסיכולוג באזור הערבה הדרומית ובאילת. מה שיפה בקטורה הוא שחברי הקיבוץ יכולים לעבוד במקצועות מגוונים שהם מביאים איתם, ויש תמיכה גדולה בקידום ובהתפתחות המקצועית של החברים".
איפה הילדים לומדים?
"בגני הילדים בקיבוץ. ילדי בית הספר לומדים בבית הספר האזורי בקיבוץ יטבתה, מרחק עשר דקות נסיעה. מהצהריים ועד 16:00 פועלת בקיבוץ מסגרת בלתי פורמלית לילדים".
איפה מבלים ואיפה עושים שופינג?
"בקיבוץ יש אירועים קהילתיים, ולמסעדות וחופים נוסעים לאילת. באילת יש הצגות של תיאטרון אלעד המצוין, וכמובן שהילדים אוהבים לבוא איתי לעבודה בפארק המצפה התת-ימי. קניות שגרתיות אנחנו עושים במכולת של הקיבוץ ואת שאר הקניות באילת. אז יש אנשים שעבורם אילת זה מקום נופש והתנתקות מהשגרה, ועבורנו זו העיר שבה אנחנו עושים קניות של אוכל ושאר דברים. אם צריך רופא, יש רופאים מומחים שמגיעים לאילת ולמרפאה האזורית ביטבתה, אבל לפעמים מגוון השירותים הרפואיים והזמינות לא מספיקים וצריך להגיע להליכים רפואיים במרכז הארץ".
מה עוד את אוהבת בחיים בקטורה?
"החיים בקהילה קטנה ומרוחקת יוצרים קרבה וערבות הדדית. מהר מאוד מבינים שאם אנחנו רוצים שדברים ייעשו – זה תלוי בנו, האחריות היא שלנו. אתה יכול להוביל ולהשפיע על היומיום והקהילה. המקום הזה גורם לך לזוז מעמדת הצרכן הלא מרוצה שמצפה שיעשו עבורו, ולהתחיל לעשות בעצמך".
ומה החסרונות?
"המרחק מהמשפחה והחברים. תדירות המפגשים מאוד יורדת, אבל כשמצליחים להיפגש זאת חגיגה. הנוחות של העיר והנגישות לשירותים לפעמים חסרה – אין מקומות בילוי ליד הבית, אין אפשרות להזמין טייק-אוויי ואין פארם פתוח כל הלילה. החיים כאן מציעים איכות חיים ואורח חיים ייחודי, אבל הסיפור הזה בהחלט לא מתאים לכל אחד. זה מתאים למי שרואה עצמו שותף, שלוקח חלק במשהו גדול ממנו ומצליח למצוא בכך משמעות והנאה".
איך מצטרפים?
"הקיבוץ קולט משפחות ונמצא במגמת צמיחה והתחדשות. יש תהליך של היכרות ובירור לגבי ההתאמה של המשפחה לקהילה, ואם הדברים עולים יפה, נכנסים לתהליך של קליטה. זה קיבוץ שיתופי ולכן הבתים הם של הקיבוץ. אין אפשרות להקים בית פרטי".
