איתמר דגני, רפתן מקיבוץ יד מרדכי, התעקש לא להתפנות מהקיבוץ לאחר מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, ולהישאר ברפת עם הפרות שלו - אפילו תחת אש. וזה לא ממש מפתיע לאור ההיסטוריה המשפחתית שלו: סבא שלו היה ממקימי הקיבוץ ונהרג במלחמת השחרור בהגנה עליו, בדיוק כמו ב-7 באוקטובר - כשאיתמר דגני ובנו קפצו לשמור על הגדרות, באותם הבורות שהסבא שמר. הבן של איתמר, סגן נבו דגני, משרת בנח"ל, שם שירת גם אביו שנהרג במלחמת יום כיפור, המשיך משמירה על הקיבוץ ליחידה, נפצע קשה בעזה והיום הוא בשיקום. גם הדוד של איתמר, אח של אמא שלו, נהרג במלחמת ההתשה.
"פרות לא נוטשים": הרפתן שנשאר בקיבוץ
(צילום: ליאור שרון, תומר שונם)
"אין לנו אופציה לזוז", הבהיר דגני בריאיון ל-ynet. "אנחנו רפתנים, לא זזים מתי שיורים עלינו ולא אף פעם, פשוט לא. אי אפשר להשאיר את הפרות פה ללא אוכל, ללא מים, ללא טיפול, ללא יחס. אנחנו אמנם סובלים יותר מבחינת ההרגשה, אבל גם עליהן עוברים ימים קשים, אנחנו צריכים להיות פה איתן".
ב-7 באוקטובר בשעות הבוקר היה איתמר דגני בקיבוץ שהחל לספוג מטחים כבדים של רקטות. "במקרה גם הבן שלי היה בחופש והוא היה בחטמ"ר עציון, הוא היה בחופש בבית אז הקפצתי גם אותו ביחד לכיתת כוננות", הוא מספר. "היה לנו מספיק זמן התרעה לחדירה אז הספקנו לקחת נשקים, לעשות סיבוב קצר בקיבוץ, לראות שהשערים סגורים ואז התחיל קרב מטורף פה על הצומת, בין כוחות הימ"מ שהגיעו במקרה לכאן לבין המנוולים שהגיעו מעזה".
הבן שלו, כאמור, נפצע קשה לאחר מכן בקרבות בעזה. "הצילו אותו בשטח. פראמדיקית ורופאים עשו לו נקז חזה בשטח, נתנו לו מנות דם, והטיסו אותו לבילינסון. הוא היה מורדם ומונשם במשך שבוע, אנחנו עכשיו בתהליך שיקום ארוך והיום הוא כבר ממש בסדר. הצליחו להציל לו את הרגל ואת הריאה בזכות הרופאים המדהימים והצוותים בבילינסון. הוא כאן בבית עכשיו. מתאושש".
"עצוב שרואים בנו בוגדים"
לצד הדאגה לבנו, דגני גם מודאג מהקיטוב החברתי במדינה. "אנחנו ארבעה דורות שנלחמים על הקיבוץ ועל הבית הזה ומה שעצוב הוא שזה עדיין לא מספיק בשביל חלק גדול מהעם שרואה בנו בוגדים, אנשים שלא מגיע להם, כי אנחנו גם קיבוצניקים אז מסתכלים עלינו כפריבילגים", הוא אומר. "היו לי פה הרבה שיחות עם אנשים כדי להסביר להם שפריבילג לא עומד ברפת בריחות של הזבל ועובד 24/7 בשביל הפרות האלה, אנחנו לא ממש פריבילגים. עדיין המדינה הזאת מאוד מאוד חשובה לנו. כשנולדו לי הבנים, שלושה, אמרתי: 'אה, שלושה חיילים למדינת ישראל'. זה מה שקיבלנו בבית, זה מה שהנחילו לנו בבית, זה מה שאמא שלי אמרה לי, שאנחנו כולנו נהיה קרביים. וזה מה שאנחנו מעבירים הלאה לבנים שלנו".
לדבריו, רוב התושבים כבר חזרו לקיבוץ. יש משפחות עם ילדים שלא יכולות לחזור כי אין מסגרות, חלק עם ילדים קטנים וחלק עם ילדים בכיתות י"א-י"ב, שיש להם בגרויות והם נמצאים במעגן מיכאל. אבל אפשר להגיד שהמקום כבר שוקק חיים, הרבה מאוד רעש של אנשים וילדים ותנועה. ממש מרגיש כמו קודם".
ואיך השר בני גנץ שהצטרף לאחרונה לקיבוץ משתלב שם? "תורנויות ברפת הוא לא עושה אבל הליכות סביב הגדר הוא עושה", מספר דגני. "כרגע הוא מפגין סולידריות עם העוטף. חבל שלא כל הממשלה וההנהגה שלנו מפגינות סולידריות עם הצפון, במצב הקשוח שבו הם נמצאים, ועם החטופים. ההנהגה הזאת היא בושה, וזה פשוט שערורייה. הלוואי שההנהגה הזאת תהיה ראויה לאזרחים שלה".
