בית הדין הרבני הגדול דחה לאחרונה גבר גרוש שדרש להצהיר שהוא זכאי לחצי מהזכויות בדירה שבה חי עם אשתו במהלך רוב שנות נישואיהם – אף שהיא רשומה על שם אשתו בלבד. הדיינים קבעו כי האישה מעולם לא הציגה כוונת שיתוף בדירה.
בני הזוג התחתנו בשנת 2000 והתגרשו לפני כשנתיים. לשניהם אלו נישואים שניים. משך רוב שנות הנישואים גרו הצדדים בדירה נשואת המחלוקת. הנכס נרכש ב-2002, כשבהסכם המכר מופיע רק שמה של האישה ורוב הכספים עבור הנכס שולמו על ידה. שוויה של הדירה הוערך בכ-575 אלף שקל.
בתביעה שהגיש הבעל הוא דרש להצהיר שחצי מהדירה שייכת לו. הוא טען שמכיוון שנשא בכל הוצאות הבית, תשלומי המשכנתה של האישה נזקפים גם לזכותו, במסגרת ההתנהלות הכספית שהייתה בין הצדדים. בדיון הוא הודה כי כשערך שיפוץ בדירה מצא לנכון לגבות מאשתו תשלום עבור עבודתו.
בית הדין הרבני בפתח תקווה דחה את התביעה וקבע שהדירה תישאר בבעלות האישה. בפסק הדין נכתב שהבעל לשעבר לא הביא בדל ראיה לתשלום שביצע בקשר לדירה ולא הוכיח כוונת שיתוף ספציפית.
הבעל ערער על פסק הדין באמצעות עו"ד גלעד גלזמן. הוא טען שבית הדין שגה כשקבע שדירה ששימשה את בני הזוג משך 16 שנה תיוותר בבעלות האישה. הוא ציין כי הוכיח "דבר מה נוסף" להוכחת שיתוף ספציפי, מעבר למגורים המשותפים בדירה, שכן הוא השתתף בשיפוצים שנערכו בדירה, צורף כלווה לחוב המשכנתה, השתתף בתשלום המשכנתה ועשה ביטוח חיים.
לדבריו, הדירה נרשמה על שם האישה מכיוון שהוא נתון בחובות כבדים לאחר שלא שילם את מזונות ילדיו מנישואים קודמים ומחשש שהנושים יעקלו את הדירה. עוד לשיטתו, אין לייחס משמעות לכך שתשלומי המשכנתה יצאו מחשבונה של האישה, מאחר שהם היו שותפים במאמץ לכלכלת הבית ולאחזקתו.
האישה, שיוצגה על ידי עו"ד רעות שדה, טענה כי בעלה לשעבר לא השתתף ברכישת הבית ובתשלומי המשכנתה. לדבריה, הדירה נרכשה מכספים שלה ומהלוואת משכנתה שנגררה מדירתה הקודמת ושולמה מחשבונה הפרטי. היא הוסיפה שהדירה נרשמה על שמה בלבד מכיוון שהיא זו ששילמה עליה.
הדיינים - הרב יעקב זמיר, הרב מימון נהרי והרב ציון לוז-אילוז מבית הדין הרבני הגדול - קבעו שמחומר הראיות עולה שהבעל לא השתתף בכלל בתשלום כלשהו לרכישת הדירה.
הם הוסיפו כי העובדה שהוא קיבל מהאישה תשלום על שיפוץ שערך בדירה תומכת במסקנה שהצדדים לא התכוונו ליצור שיתוף בנכס. חיזוק נוסף למסקנה הוא הסכם גירושין שעליו חתמו הצדדים לאחר 11 שנות נישואים (ובהמשך הוא לא אושר והצדדים המשיכו לחיות יחד) שבו נכתב מפורשות שהבית יישאר בבעלות האישה.
גם צוואה שכתבה האישה שבה היא מורישה את הדירה לילדיה מנישואים קודמים ולבתם המשותפת של הצדדים מוכיחה על העדר כוונת שיתוף. בנסיבות אלה קבעו הדיינים שלבעל אין זכות קניינית בנכס.
מכיוון שהאישה הודתה כי הבעל שילם את הוצאות הדירה השוטפות, כולל מסים, קבעו הדיינים שהשתתפותו זו מזכה אותו במחצית חוב המשכנתה ששולם על ידי האישה עד למועד הקרע, בסך 151,252 שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ האיש: עו"ד גלעד גלזמן
• ב"כ האישה: עו"ד רעות שדה
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
