בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגיש גבר נגד מי שהייתה הידועה בציבור שלו עד לפני כעשור וחצי, ובמסגרתה דרש חצי מהדירה שבה התגוררו יחד. השופטת ציפי כהן אביטן קיבלה את גרסת האישה שלפיה היא מימנה את רכישת הנכס באמצעות מכירת דירה אחרת שלה והלוואת משכנתה ששולמה מחשבונה במשך רוב התקופה. התובע הלך לעולמו סמוך למתן פסק הדין.
השניים ניהלו קשר זוגי ללא נישואים משנת 1984, כשהאישה הייתה גרושה והגבר פרוד. ב-1985 רכשה האישה דירה שנרשמה על שמה באמצעות כספים שקיבלה במסגרת הליך הגירושין ובאמצעות הלוואת משכנתה. ב-1988 עברו בני הזוג לגור בדירה זו. שנתיים אחר כך נמכרה הדירה תמורת 73 אלף דולר ובמקומה נרכשה דירה אחרת, תמורת 113 אלף דולר. גם דירה זו נרשמה על שם האישה בלבד ובני הזוג עברו לגור בה.
אחרי שנפרדו ב-2007 נשארה האישה לגור בדירה עד היום. בשנת 2022 הגיש הגבר תביעה בה ביקש להצהיר שמדובר בנכס משותף, חרף הרישום על שם האישה בלבד. הוא ציין כי הם היו ידועים בציבור, וכי הייתה כוונת שיתוף ספציפית ביחד לדירה.
לדבריו, הדירה הראשונה שנרכשה ונרשמה על שם האישה מומנה ברובה באמצעות משכנתה. הוא ציין שהרישום נעשה כך שכן באותו זמן הוא היה נשוי וחשש שאשתו תעתור לזכויות בנכס. מסיבה זו גם המשכנתה נלקחה על ידי האישה לבדה.
לאחר שדירה זו נמכרה, טען, הוא מימן את ההפרש שהיה דרוש לרכישת הדירה החדשה נשוא המחלוקת. הוא הסביר שבאותה תקופה קיבל מאביו 50 אלף שקל בנוסף ל-60 אלף שקל שקיבל במסגרת גירושיו, וסכומים אלה עברו לטובת הרכישה. הוא הדגיש שהמשכנתה אמנם שולמה מחשבון הבנק של האישה, אך הוא דאג לתשלום הוצאות משק הבית ובכך למעשה השתתף ברכישה.
עו"ד אברהם רובינובבנימין סעידובמנגד עמדה האישה על כך שהדירה נשוא התביעה אינה נכס משותף אלא נכס חיצוני - "גלגול" של הדירה הראשונה שרכשה. היא הדגישה כי את הדירה הראשונה רכשה לבדה באמצעות הון עצמי ומשכנתה, ושבן זוגה נתן לה 40-30 אלף שקל בלבד כעזרה לרכישת ריהוט. לדבריה, הוא אישר בזמן אמת שהדירה לעולם תישאר רק שלה.
השופטת כהן אביטן הבהירה כי לפי חוק המקרקעין לרישום יש חשיבות ניכרת מבחינה קניינית, וככלל הוא מהווה ראייה חותכת לתוכנו. נפסק כי גרסת הגבר באשר לאופן מימון רכישת הדירה לא הוכחה, ושהוא לא צירף כל ראיה להעברת כספים לנתבעת לצורך רכישת הדירה. נקבע שגרסת הנתבעת שלפיה התובע סייע רק ברכישת הריהוט הייתה מהימנה, מה גם שבהתחשב בשנים הרבות שבהן גר בדירה, זה סביר שהוא יתרום את חלקו ויסייע ברכישת ציוד לנכס.
כמו כן, האישה רשומה כלווה יחידה במשכנתה, ובן זוגה לא רשום אף כערב או כלווה. השופטת לא מצאה בעובדה שתשלומי המשכנתה שולמו מהחשבון המשותף במשך כ-10 שנים הוכחה לכוונת שיתוף: "ממילא לו היו הצדדים שוכרים דירה, הדעת נותנת כי הוצאות המדור היו משולמות מתוך החשבון המשותף ועת התובע התגורר בדירה ללא תשלום דמי שימוש".
בנסיבות אלה דחתה השופטת את התביעה. התובע, שהלך לעולמו כחודשיים לפני מתן פסק הדין, חויב בהוצאות בסך 50 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד אברהם רובינוב עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
