חודש יוני המתקרב הוא הסיוט של ט'. בסוף יוני יפוג תוקף הארכת הוויזה הגורף שהעניקה המדינה למטפלים ולמטפלות סיעודיים, ובהם המטפלת הסיעודית של סבתה, ניצולת שואה בת 96 מחיפה, והיא תצטרך לעזוב.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני לא חושבת שסבתא תשרוד את המעבר לעובדת חדשה, ואני לא מדברת על הסיוט שנעבור עד שנשיג אחת", אומרת ט', בת 46. "יותר משבעה חודשים נמשך החיפוש אחרי העובדת הזאת, פיליפינית שמעוניינת להישאר ומדינת ישראל לא מאפשרת לה. סבתא, ילידת פולין, עברה טלטלות, ברחה והגיעה ארצה וישר התגייסה לפלמ"ח ואחר כך לצה"ל. היא גידלה שתי בנות וראתה נינות שמשרתות בצה"ל. רק לפני שנה היא הסכימה שנכניס לה עזרה הביתה. מה נעשה? יש מחסור נורא בעובדים ומי שנמצא לא רוצה לעבוד קשה. או שהם נשארים לתקופה קצרה, או שהם דורשים הרבה כסף. ערערנו וביקשנו להאריך את האשרה, ודחו אותנו. ננסה להילחם, להפעיל עורך דין, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם לא נצליח".
כ-7,000-5,000 משפחות בישראל נמצאות במצבה של ט' וסבתה. שוק העובדים הסיעודיים הזרים סבל מבעיות קשות עוד לפני הקורונה, וזו רק הרעה אותן והוסיפה בעיות חדשות. שורש הבעיה הוא מחסור חמור בעובדים. כ-8,000 עובדים סיעודיים זרים היו חסרים בישראל ערב הקורונה. היום יש כ-14 אלף ויש המעריכים אף כ-20 אלף.
במהלך הקורונה המדינה נסגרה בפני עובדים סיעודיים באופן גורף או באופן סלקטיבי לעובדים ממדינות מסוימות. גם כשנפתחו השמיים, כל המדינות שמהם מגיעים העובדים הזרים - הפיליפינים, סרי לנקה, הודו, אוקראינה, מולדובה, אוזבקיסטן - היו אדומות בשלב זה או אחר.
"הוסיפי לכך את העובדה שעובדים מולדוביים רבים, שדאגו למשפחותיהם בקורונה, העדיפו לחזור לבתיהם, הוסיפי את הרפורמה בחוק הסיעוד ב-2018 שחילקה את רמות התלות לשש קבוצות במקום שלוש והגדילה בכך את מספר הזכאים לסיוע סיעודי, הוסיפי את השיפורים במערכת הבירוקרטית להגשת בקשות להעסקת עובד זר - וקיבלת ביקוש שעולה בצורה דרמטית על ההיצע, ואנחנו בצרה צרורה", מסבירה אופירה מוסקוביץ מחיפה (60), גרושה, אם לשלושה, סבתא לחמישה, בת לזוג הורים ניצולי שואה, שנכנסה, כפי שהיא מגדירה, ב-2016 ל"שוק של גיהינום", כששני הוריה התגלו כדמנטיים ונזקקו לעובדים סיעודיים. אביה הלך לעולמו ב-1 בדצמבר 2021, והיום היא מטפלת באמה המעסיקה עובדת זרה.
כבר ב-2017 פתחה מוסקוביץ את "מטה מאבק הסיעודיים", אותו היא מפעילה עד היום, לצד קבוצת הפייסבוק "הזדקנות בכבוד" שפתחה במקביל. בנוסף, היא משמשת כיועצת לגיל השלישי.
5 צפייה בגלריה
"צריך לקבוע שכר מקסימלי, ולפתוח את השערים ליותר עובדי סיעוד זרים". אופירה מוסקוביץ שהקימה את מטה מאבק הסיעודיים
(צילום: נחום סגל)
השכר עולה וגם התנאים
אחת התוצאות של המצב הזה היא עלייה במספר העובדים השוהים בארץ באופן לא חוקי. על פי הערכות, מספרם מגיע לכ-12 אלף, וחלק לא קטן מועסקים בסיעוד.
יריב שוריאן הוא מנהל הלשכה הפרטית (חברת השמה שעוסקת ביבוא ושיבוץ עובדים זרים) "מקום לכולם" ויו"ר עמותת "אחיעוז" המאגדת 50 מבין 97 הלשכות הפרטיות הפועלות בארץ. הוא מספר: "אחד מלקוחותיי, שנפטר לאחרונה, היה שופט בית המשפט העליון בדימוס, שהפך לסיעודי. העובדת הזרה שלו עזבה במהלך הקורונה, והוא הצליח למצוא רק עובד לא חוקי. אמרתי לו שלא אתן לשופט בית המשפט העליון להעסיק עובד לא חוקי. הפכתי עולמות כדי למצוא לו עובדת חוקית. זה לא היה פשוט. הופכים אנשים לעבריינים".
מנכ"ל ובעלים של חברה גדולה מספר: "אני העסקתי בלי למצמץ עובדת לא חוקית מעולה לאבא שלי. אם היו באים אליי בטענה, הייתי אומר להם: קחו את אבא שלי עם העובדת. אבא אושפז בבית חולים, ומחלקות פנימיות בבתי חולים לא היו מעולם מקום אידיאלי לקשישים. היום, אם אין לקשיש המאושפז עובדת סיעודית פרטית צמודה, מצבו איום.
״בתי החולים משתמשים בעובדים הזרים הפרטיים של המאושפזים ככוח עזר בריש גלי. הם מקלחים את הקשיש, מחתלים אותו אם צריך, לוקחים אותו לבדיקות. הקשיש מסייע מכספו הדל למשבר התקציבי של בתי החולים. אנשים בלי עובדים זרים הם אומללים. קופות החולים רוצות להעביר כמה שיותר חולים לאשפוז ביתי, בעיקר קשישים. אי-אפשר לפתח מערכת רצינית של אשפוז ביתי ללא עובדים סיעודיים צמודים. ואין אף ישראלי שיכול להחליף עובד זר. מה יקרה אם מדינת ישראל תחליט פתאום שעל הלא חוקיים לעזוב את הארץ?"
מיכל אברט קטן, בעלת הלשכה הפרטית "יד ביד" וחברה בהנהלת אחיעוז, מוסיפה: "ואיך השוק יתמודד עם אלפי העובדים הזרים שלא יכלו לצאת מישראל בשנתיים של הקורונה ועכשיו מתגעגעים ורוצים לצאת לחופשות מולדת? מניין יגיעו המחליפים?"
המחירים זינקו, אך השתתפות המדינה לא עלתה
תופעה שנייה המעיקה מאוד על המשפחות המעסיקות עובדים סיעודיים זרים היא עלייה גדולה בשכרם ובתנאי העבודה שהעובדים דורשים, ביודעם שלמשפחות אין ברירה אלא להיענות.
השכר הממוצע של עובד סיעודי שמטפל באדם אחד הוא היום 5,100 שקל בחודש. השתתפות המדינה לא עלתה. רק חלק מהקשישים זכאים לגמלת סיעוד, שנעה בין 1,400 ל-5,326 שקל. ניצולי שואה מקבלים בנוסף 1,940 שקל. "השבוע ישב אצלי עובד שהתמקח עם המשפחה ודרש להתחיל בשכר בסיס של 5,900 שקל, לפני שבתות. המשפחה כנראה תיאלץ להיכנע", מספר שוריאן. "שמעתי גם על עובדים שדורשים 8,000 שקל. אנשים בייאושם מוכנים לשלם, ולשכור כל עובד אפילו בלי המלצות".
במשפחה אחת שילמו לעובדת משכורת בסיס של 10,000 שקל. לאחרונה, כשנפטר האב, ונותרה רק האם, דרשה העובדת שהשכר לא יירד. המשפחה האמידה הסכימה בלית ברירה.
וזה לא נגמר בשכר. אמא של ליה לור הלכה לעולמה לפני כחודשיים, לפני שלור הצליחה למצוא לה עובדת סיעודית, למרות חיפושים קדחתניים שארכו שלושה חדשים, מאז שהאם עברה למחלקה סיעודית ונזקקה למטפלת. "טוב לה וטוב לי שאני טיפלתי בה בסוף", אומרת לור. "פנינו שוב ושוב לכ-30 סוכנויות להעסקת עובדים זרים והמועמדות המעטות שהגיעו הדהימו אותי. אחת הודיעה שהיא מנקה רק את חדר השינה של אמא, האמבטיה והשירותים, ומדיחה רק את הכלים של אמא. השנייה עבדה שלושה ימים ודרשה שלצהריים אקנה לה אך ורק סלמון. אחרת הודיעה שכל צהריים היא יוצאת לשעתיים עם חברות ובערב יוצאת עד הבוקר, כי יום עבודתה הוא שמונה שעות בלבד.
״עזבתי את עבודתי כדי לטפל באמא בבית, ושילמתי בבריאותי. בסוף אמא בילתה חמישה ימים במחלקה סיעודית בעלות חודשית של 23 אלף שקל לחודש. תחשבי על מי שאין להם. אנשים מתרסקים. הקורונה עשתה שמות בתחום העובדים הסיעודיים. עובדים מרשים לעצמם דרישות הזויות, כי יש מחסור גדול. חברות שלי עסוקות באופנה חדשה: 'מארבי שבעה'. עוקבים אחרי מודעות אבל, מגיעים לנחם, ומגששים לגבי המטפלת".
בן לקשיש סיעודי שנפטר מאשר את התמונה: "כשאבי נפטר רציתי לשדך את העובדת המופלאה שלו לחברים, עוד בזמן השבעה, אבל היא אמרה לי שצר לה מאוד, אבל היא עסוקה במיון הבקשות הרבות שזורמות אליה. עם תום השבעה היא כבר התחילה לעבוד במקום אחר".
החוק מחייב להעניק לעובד הזר 30 יום הפסקה אחרי פטירת מטופל ולפני התחלת עבודה אצל מטופל אחר, אך מעטים מנצלים זאת. הרוב קורסים תחת ההצעות הרבות שהם מקבלים. לנוכח המחסור והמצוקה, עובדים רבים עושים "שופינג" כדי למצוא את המעסיק שישלם יותר, מה שמביא לא פעם לנטישת המטופל בהפתעה, לפעמים אפילו יומיים או שבוע אחרי שהגיעו מחו"ל.
מוסקוביץ: "מאז שאבא הלך לעולמו עד היום ראיינתי יותר מ-50 מטפלות עבור אמא, שדרשו שכר מופקע. אחת הודיעה שהיא לא קמה לפני שמונה בבוקר. אם אמא צריכה לשירותים לפני כן, תשימי לה חיתול. הן דורשות צ'ופרים שונים ומשונים - שכר של פיזיותרפיסט לתרגילים עם אמא, תעריף של מניקוריסטית למריחת לק על ציפורניה.
״זה העלה את ההוצאה ל-12-10 אלף שקל. להעסיק עובד זר בתנאים שהוא לא רוצה לעבוד בהם, בפריפריה, עם זוג סיעודיים - יכול אפילו להגיע ל-18 אלף שקל בחודש. ועוד לא דיברנו על התייקרות המזון, החשמל, שהעובד צורך כי הוא גר בבית. המדינה מאשרת אומנם להוריד 800 שקל משכר העובדת עבור דיור ומזון, סכום שלא עודכן. אבל איזה מעסיק מעז היום לעשות זאת? בקורונה נפלו על המעביד גם הוצאות בידוד וחיסון לעובד שהגיע מחו"ל - עוד כ-4,000 שקל".
"אם המדינה הייתה יוצרת מצב של רוויה, או אפילו איזון בין ביקוש להיצע, לא היינו שומעים סיפורים כאלו", אומר שוריאן.
על פי בדיקה שערכנו בסיוע אריאל כבירי מאתר iSavta, המספק שירותי חיפוש ומציאת עובדים סיעודיים זרים, המחסור בעובדים הביא לגידול של כ-20% לפחות בעלות העסקת עובד. "אנחנו מפרסמים באתר עובדי סיעוד שמחפשים עבודה ומעסיקים שמחפשים עובדים. השבוע היה פער של 16%-20% בין הביקוש להיצע". כבירי (45), נשוי ואב לשלושה מתמרת שבעמק יזרעאל, הקים את האתר לפני כעשר שנים, אחרי שטיפל בסבתו המנוחה, יקית קפדנית מהכרמל ("100 עובדות שהתחלפו בזו אחר זו ראיינתי במהלך 13 שנים, עבור סבתא שידעה לדרוש").
5 צפייה בגלריה
אריאל כבירי, אתר iSavta: "השבוע היה באתר פער של 16%-20% בין הביקוש לעובדים לבין ההיצע"
(צילום: נחום סגל)
באחיעוז טוענים שגם התעריפים שהם זכאים לגבות לא עודכנו, למרות שהקורונה גרמה גם לעלויותיהם להתייקר. אם יצליחו במאבקם להעלות את תעריפיהם, התוספת תושת על המעסיקים ותייקר עוד יותר את העלות.
נשים פלסטיניות כמטפלות סיעודיות
בצד העלייה הגדולה בהוצאות ההעסקה, וכתוצאה ממנה, מתפתחות רעות חולות נוספות. במגזר החרדי ישנה תופעה ידועה של מאכרים - אנשים עם זכאות לעובד זר שאינם יכולים להרשות לעצמם כלכלית להעסיק בפועל, אבל תמורת תשלום הם מוכנים להזמין עובד ולהעביר אותו למעסיק אחר.
במגזר הערבי התפתחה שיטה שפחות ידוע עליה עד כה, של שילוב נשים פלסטיניות מיהודה ושומרון כעובדות סיעוד תוך עקיפת החוק וניצול היעדר האכיפה. "המצוקה במגזר הערבי קשה יותר בהשוואה לשוק היהודי", מסביר תייסיר מוסטפא, בעל לשכה פרטית שנמצא כבר 22 שנים בענף ולא זוכר ימים כאלו. "חלק גדול מהקשישים מתקיימים אך ורק על קצבת ביטוח לאומי והשלמת הכנסה, ולא יכולים להעסיק עובד זר".
שני גופים מרמאללה מנצלים את העובדה שנשים מעל גיל 53 יכולות להשיג היתר כניסה לישראל ושולחים נשים כאלה לעבוד בישראל כמטפלות סיעודיות. שכר החברה - 1,600 שקל, ומתווך שמגייס את הנשים מקבל עוד 350 שקל. שכר העובדת הוא מה שנותר מגמלת הסיעוד של הביטוח הלאומי אחרי ניכוי התשלומים האלה. הגמלה המקסימלית היא 5,326 שקל. כיוון שלאישה עצמה אסור לעבוד כסיעודית, בת משפחה של המטופל מגויסת כדי להירשם כעובדת הסיעודית. היתר השהות של הנשים בישראל מוגבל לימים א'-ו' לשעות 22:00-8:00, אבל מי בודק.
אני שומעת גם סיפורים על נישואים פיקטיביים של עובדות זרות עם ישראלים כדי להיפטר מהתלות בוויזה ולקבל אשרת קבע. מדובר בתופעה שולית יחסית, אך היא בגידול.
המחסור במטפלים לא מעיק על כולם באופן שווה. לאישה צלולה תושבת גוש דן יש סיכוי גדול יותר להשיג עובדת מאשר לזוג דמנטי בפריפריה, שהסיכוי שלו הוא כמעט אפסי. "הקהילות הגדולות של העובדים הזרים נמצאות בתל אביב", מסביר כבירי. "באזורים שבין בת ים לאשדוד ובין רמת השרון לחיפה ובירושלים קשה יותר להשיג עובדים, והאזורים הבעייתיים ביותר הם הפריפריה הרחוקה, וכשמדובר בבני זוג יש כבר בעיה רצינית". כך, למשל, משפחה שהעסיקה עובדת זרה במושב קטן בצפון, מימנה לה מדי שבוע מונית הלוך וחזור לחיפה לחופשת השבת ב-180 שקל לכל כיוון.
לחולה אונקולוגי יותר קשה להשיג מטפל, כי הוא נתפס כמי שימיו ספורים והעובדים רוצים עבודה לאורך זמן, "אלא אם מדובר בחולה אונקולוגי בפריפריה, כי עובד שהגיע לעבוד בפריפריה לא יכול לעבור לאזור אחר, אלא אם מעסיקו הולך לעולמו", מסביר כבירי.
לדברי מוסקוביץ, עובדים רבים מסרבים לעבוד בבית של קשיש המתגורר סמוך או צמוד לבן או הבת ובמקרה ה"טוב" הם ידרשו על כך שכר גבוה יותר. "גם אם אתם מיואשים, אל תיקחו עובדת שמסרבת לעבוד מסיבות אלו", היא מייעצת.
ואם המחסור שיצרה הקורונה לא מספיק, היא גם הרגה את האכיפה. "אין אכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה כלפי עובדים שהתעללו בקשישים, למשל", מתריעה מוסקוביץ, "ויש גידול במקרי התעללות. המשפחות המיואשות, מצידן, לא בודקות מספיק והסיכוי לקבל עובד עם עבר בעייתי גדל".
"רוצים לבוא לעבוד בישראל"
למען ההגינות, אומר כבירי, אסור לשכוח שבקורונה העובדים הסיעודיים היו לא פעם חבל ההצלה של המטופלים והאנשים היחידים שיכלו להישאר בקרבתם. חשוב גם לזכור את זווית הראייה של העובדים עצמם, המגיעים ממדינות מצוקה, עוזבים מאחור בני זוג וילדים כדי לשפר את המצב הכלכלי של המשפחה, ורבים מהם מסורים מאוד.
ג'ולי אן פייפון (40), בלוגרית במסגרת iSavta ויועצת למועמדים מהפיליפינים, סרי לנקה, הודו ונפאל המועמדים לעבודת סיעוד בישראל, חזרה לפיליפינים ב-2016 אחרי עשר שנות עבודה בארץ כמטפלת סיעודית. עד היום היא מדברת בחום על ה"סבתא" שבה טיפלה. בשיחת זום היא מספרת לי על געגועיה ועל כך שרבות מחברותיה ששבו לפיליפינים היו רוצות לחזור לישראל, אך התענוג יקר מדי.
"לפני שהגעתי לישראל, לפני 15 שנה, שילמתי כאן בפיליפינים כ-2,500 דולר עבור הוצאות מציאת עבודה, ויזה וטיסות, לא כולל הוצאות הכשרה. היום אני שומעת על מועמדים שהוצאותיהם מגיעות עד ל-10,000 דולר", היא אומרת ומוסיפה: "כאן רוצים לעבוד בישראל. טיפול סיעודי נחשב בפיליפינים כמקצוע מכובד. כאחות מוסמכת יש לך יותר הזדמנויות מקצועיות, אבל השכר החודשי מגיע ל-2,000 שקל.
״יציאה לארצות הברית, שם משתכרים הרבה יותר, קשה ומסובכת. עבודה במשק בית בסינגפור או בהונג קונגֿ היא קשה - ניקיון, בישול, טיפול בילדים ואפילו בבעלי חיים. בישראל בדרך כלל מטפלים באדם אחד. ברוב המקרים מתייחסים אלינו יפה, ההכנסה והתנאים טובים. לכן, רבים כל כך רוצים לעבוד בישראל, ומי ששם מעדיפים להישאר. אם יפתחו את השערים ויקלו על הדרישות, רבים ירצו לנסוע לישראל".
התייקרות העלויות הביאה לעלייה במקרים של משפחות שמעדיפות להעסיק ישירות את העובד או העובדת הזרים, ולא דרך חברות סיעוד, מה שיוצר חיסכון של עד 10,000 שקל לשנה ויותר. "אם לפני הקורונה רק 8% מהמטופלים העדיפו להעסיק את העובדים ישירות, היום זה 17%", טוען כבירי.
חברות הסיעוד הן בעיה בפני עצמה, שכן אין די פיקוח גם עליהן, האם למשל הן מבצעות ניכויים מיותרים מכספי העובדים, וכבר פורסמו תחקירים בנושא. מוסקוביץ קוראת להגברת האכיפה ולהתגייסות בכל החזיתות: "צריך להגביר פיקוח על העובדים, על הלשכות הפרטיות, על חברות הסיעוד. עובד לא ראוי יש לשלוח חזרה לארצו. במקביל, חייבים להקל בחוק על המעסיקים למצוא עובד חוקי מחו"ל במקום עובד שנטש (היום מותר רק למצוא עובד חלופי בארץ, עניין כמעט חסר סיכוי, או להמתין שנה עד לבקשת היתר העסקה חדש, ש.ח.), לקבוע שכר מקסימלי, לפתוח את השערים ליותר עובדי סיעוד זרים, עד שייפסק עודף הביקוש. חיים והזדקנות בכבוד הם חלק מזכויות היסוד שלנו".
מרשות האוכלוסין וההגירה לא התקבלה תגובה עד מועד פרסום הכתבה.
פורסם לראשונה: 08:14, 11.03.22
