בתחילת ינואר 2024, כשלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-85, ביצע גבריאל (גבי) אקשטיין אקזיט משמעותי. חברת פוד אפיל, יצרנית כלי בישול, רכשה ממנו, כמייסד וכבעלים, בתמורה ל-40 מיליון שקל, את חברת ארט יודאיקה, שמתמחה בעיצוב, ייצור ושיווק פריטים הקשורים למסורת היהודית, שנמכרים ב-2,000 נקודות מכירה בעולם.
מבחינת פוד אפיל, זו רכישה ראשונה שלה מאז שלאומי פרטנרס, זרוע ההשקעות של בנק לאומי, השקיעה בה כ-50 מיליון שקל. מבחינת אקשטיין, מדובר באקזיט שני שהוא עושה בחייו, כשהראשון היה מכירת חברת מוצרי הצריכה ואריזות הנייר, "הנמל", ב-1984, כ-25 שנה לאחר שייסד אותה.
במסגרת העסקה, לאחר הרכישה יישאר אקשטיין בתפקידו כמנכ"ל החברה במשך שנה. "המו"מ עם פוד אפיל ולאומי פרטנרס נמשך כמעט שנה", הוא מספר, ומוסיף שהיו עוד מתעניינים ברכישת החברה, בהם אבי גואטה, שהיה אמרגנה ומנהלה של שרית חדד.
"הגשמה של חלום"
בראיון קודם ל-ynet , שהתקיים ב-2020 בתקופת הקורונה, סיפר אקשטיין, בין היתר, כי אינו חושש מהגיל, ומדוע בחר לנהל את העסק ללא שותפים במשך 60 שנה. ארבע שנים לאחר מכן, נפלה ההחלטה למכור את העסק המצליח. "ההחלטה על המכירה התקבלה אצלי בעיקר לאחר שראיתי את אחי, שצעיר ממני ביותר משלוש שנים", הוא מתוודה. "אחי, שהיה דוגמה וסמל כמנהל הליגה למקומות עבודה ואחד האנשים הנערצים במסדרונות עולם הספורט, הפך לאחר הקורונה לשבר כלי. חששתי שדבר כזה עלול לקרות גם לי. הסתכלתי בתעודת הלידה שלי. רשום בה 25 במרץ 1939. הבנתי, שאם גם לי יקרה משהו דומה, כל מה שבניתי ירד לטמיון. וזה לא רק אני. זה אומר גם כל משפחתי הענפה, ארבעה ילדים, 11 נכדים ונין שנולד לפני כשבועיים. אמנם ילדיי וחלק ממשפחתי בעסק כמעט מתחילתו, ואשתי, רחל, שותפה ב-40%, אבל כולם סומכים רק עליי בעיניים עצומות. בסוף, זה עסק של 'וואן מן שואו'. חששתי לגורל העסק. לא התייעצתי עם אף אחד לגבי המכירה, הבנתי שזה הרגע האחרון שאני יכול לבצע את המכירה. עכשיו כולנו נהנה מהפירות".
המו"מ ארך כשנה.
"טבעי שמו"מ כזה לוקח זמן. כל אחד חשדן לגבי מכירת עסקים בימים האלו, בוודאי בימי מלחמה. בל"ל פרטנרס עשו בדיקת נאותות, הבינו שמדובר בעסק עם רווח אדיר, אחת משלוש חברות היודייקה העממית הגדולות בעולם, וקנו. מבחינתי, זו הגשמה של חלום, כמו שחלום של כל אחד זה לממש את מה שהוא עבד בשבילו כל חייו. חתמנו, אבל רק בשבוע שעבר, כשקיבלתי את הכסף, הבנתי שעשיתי את זה".
אקשטיין, איש עסקים קשוח מצד אחד, אמן רגיש ומצחיקן מצד שני, התחיל את הקריירה בשואו ביזנס, כחבר בלהקת גייסות השריון ואז בלהקת "התרנגולים". מהר מאוד עשה תפנית לעולם העסקים, כי מעבר להכל, הוא רציונליסט, מבין מאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה. "כבר בגיל צעיר הבנתי איך ייראה עתידי ועתיד משפחתי אם אמשיך בחיי הבמה. הבנתי, שלא יהיה לי כסף ושתמיד אחיה במתח. רציתי להיות בעל אמצעים ולא שחקן שנאבק על כל גרוש", אמר באותו ראיון ל-ynet.
ניהלת מו"מ והצלחת בו תוך כדי מלחמת חרבות ברזל. לא הטריד אותך המצב הכלכלי של המשק?
"מסתבר, שאם אתה עובד כמו שצריך, קם ב-4:00 בכל יום והולך לישון ב-22:00, העסק עובד. מה גם שרוב המוצרים שלנו מופנים לייצוא. עבדנו כרגיל במלחמה וכמובן שגם תרמנו. תרמתי סכום כסף גדול לזק"א, מכונות כביסה למוצב החרמון, ועשרות אלפי מחזיקי מפתחות עם תהילים לחיילים".
נשארת מנכ"ל לשנה. חשבת על הרגע בו אתה מעביר את המפתחות ויוצא מהמפעל בפעם האחרונה? מרגיש את הצביטה בלב?
"ראשית, ביקשו ממני להישאר מנכ"ל חמש שנים, נו באמת", הוא צוחק. "את הרגע הזה כבר היה לי לפני 40 שנה בדיוק, כשמכרתי את חברת 'הנמל', עבורי מפעל חיים. התחלתי מאפס והקמתי מפעל לתפארת. בהתחלה חגגנו. כמעט שלוש שנים שנסענו כמעט לכל מקום בעולם, עשינו חיים מטורפים. אבל אז הרגשתי שאני משתגע, ונכנסתי שוב לעסקים, כדי לעשות את האקזיט הבא, והנה, זה הגיע".
חותר לאקזיט שלישי?
"לא נראה לי. היום אני עדיין מרגיש במלוא כוחי, ובעבודה מסתכלים עליי כעל אדם עם אנרגיה של בן 50. אבל מה אני יודע מה יהיה עליי בעוד כמה זמן? פעמיים יצאתי 'גדול', לא אצא להתחרות עם עצמי".
אולי זה רגע לחזור לעולם התרבות?
"במשך כל השנים לא הפסקתי להופיע. פעמיים בשנה לפני עובדי המפעל, ולא אחת בחוגי בית של חברים עם שעשועונים וחידונים. אולי אמשיך עם זה".
ממרומי גילך ונסיונך, יש לך לספק איזה טיפ ליזם המתחיל?
"להבין שהגאונות נמצאת בפשטות. צריך להסתכל ולחקור ולהבין מה חסר ומה פשוט. ככה עשיתי כשנכנסתי לענף המזון וככה כשהקמתי את ארט יודייקה ב-1989. חזרתי מאחד הטיולים בעולם, ומישהו יעץ לי למכור מזוזות. לאחר שמכרתי מעל 100 מזוזות בזמן קצר, הסתכלתי לשמיים והודיתי לבורא עולם. הפאנץ' היה כשראיתי שמוכרים כיפות, כל כיפה במחיר של עשרות שקלים. נסעתי עם מזוודה ריקה לסין, גיליתי אדם שיודע לרקום, וביקשתי שירקום לי על כיפה. חזרתי לארץ עם מזוודה מלאה ב-200 כיפות שונות מסין, סרוגות ורקומות, ושברתי את השוק עם המחיר. הבנתי שאם לייצר כיפה עולה לי דולר, אני יכול למכור בחמישה דולר ולהרוויח. ככה קמה אימפריית ארט יודאיקה. לא הייתי גאון הייטק, הבנתי את הצרכים הפשוטים".
