משה היה שקוע בהכנת דו"ח כספי לאחד מלקוחותיו, כשנשמע צלצול הפעמון של דלת משרדו. "סופי", ביקש ממזכירתו, "תפתחי בבקשה". כשהרים את מבטו לאחר כדקה, ראה איש צעיר ונאה עומד בפתח משרדו, אוחז בידו תיבת עץ גדולה ומעוצבת.
"אתה אליי?" שאל.
"כן. אתה ד"ר משה שרון?"
"אכן. ואתה?"
"עודד, בנה של שולמית", הביט בו הצעיר במבט חודר.
"שולמית?", החזיר משה בלחש, והרגיש איך נשימתו נעשית קשה עליו. "שולמית שלי?"
"ממש לא שלך", ראה משה את פרקי ידיו של עודד מעמיקות את אחיזתו בתיבה, עד שהאדימו.
"שולמית אהובתי", מלמל משה לעצמו ועצם לשנייה את עיניו. הוא נשען על כסאו לאחור וחזר כ־40 שנה לאחור.
הוא היה אז בסיום לימודיו בתיכון, כשהבחין בה לראשונה בחצר בית הספר של תל אביב הקטנה של אותם ימים. היא שוחחה עם חברה וחייכה אליה את חיוכה הכובש. "הא, אתה מתחיל איתי?" שאלה, כשהסתובב לידה פעם ועוד פעם. "כן", השיב ישירות. זה עבד.
ארבע שנים היו יחד מאותו רגע. צמודים, אוהבים, בלתי נפרדים. נהגה לחכות לו בהתרגשות, כשהגיע לחופשות מהצבא. הייתה שולחת אליו מבטי הערצה, נצמדת אליו בחוזקה ולוחשת כמה התגעגעה אליו. והוא, כבני הדור ההוא, "צבר קשוח", היה מחזיר במשפטים קצרים: "גם אני", או "גם את חסרת לי".
לקראת שחרורם הודיע, שהחליט ללמוד בחו"ל. "למה?", הקשתה במבט מיוסר. "יש בארץ אוניברסיטאות טובות". הוא התעקש והציע שתצטרף אליו. היא סירבה, והוא נסע.
היה כותב לה מכתבים קצרים, היא השיבה בארוכים. כשהיה מגיע לביקור מדי פעם, לא היו מרפים אחד מהשנייה. בעיקר אהבו לנסוע לפארק ציורי בסביבת מגוריה, ולפרוק מהאוטו שמיכה וסל מטעמים. עם רדת הליל, וכשהפארק היה מתרוקן ממבקריו, היו מתנים אהבה על השמיכה מתחת לאחד העצים.
שנה לאחר תחילת לימודיו קיבל ממנה מכתב. "אם לא נינשא בקרוב, אעזוב אותך", יידעה בלשון עדינה אך מאיימת. "נינשא, אבל בתום לימודיי", השיב ביבושת. "לא", השיבה בתקיפות.
להפתעתו, כמה חודשים לאחר אותו מכתב, קיבל הזמנה לנישואיה. היא נישאה לאחד מחבריו הטובים. "בחרת בו ולא לחכות לי?", הקשה עליה, ולא חיכה לתשובתה. התכנס בצערו והקשר ביניהם נותק.
כשחזר לישראל פתח משרד לראיית חשבון. הוא הצליח והתעשר, נישא והתגרש, ושוב נישא ושוב התגרש, והפך אב לארבעה ילדים. במהלך השנים, כבדרך אגב, שמע שהיא עדיין נשואה למי שהיה עד לנישואיהם חברו הטוב, שילדה לו ילדים, ושגם היא מצליחה ועשירה. אבל בניגוד אליו, הבין, היא גם מאושרת. ונזכר שוב באותו העץ, בשמיכה, בהצהרת אהבתם, ובפרידה. לרגע כיסה העצב את פניו הלאות, ואז המשיך הלאה בעבודתו ובחייו.
ביום מן הימים, כשיצא ממשרדו בשעת דמדומים, היה נדמה לו שהוא רואה אותה. זיהה את שערה הארוך, את הליכתה. הוא עצר כהלום ברק. עד שהחליט לגשת אליה, היא כבר נעלמה מעיניו. "כנראה דמיינתי", אמר אז לעצמו.
"מה שלומה?" שאל, כשפקח את עיניו.
"שולמית, אמי, נפטרה לפני כחודש", הפיל עודד פצצה, ואז התקרב והניח את התיבה על שולחנו. "מה?" שאל משה את עודד בקול חלש, הרגיש איך החשיכה מכסה את החדר.
"אמי הייתה אישה נפלאה ואם מסורה", המשיך הבן בקול יבש, כאילו שם עצמו על אוטומט ודיקלם משפטים שהכין מראש. "היינו מאוד קשורים, והיא לא הסתירה ממני דבר. כחודש לפני שנפטרה ביקשה לשוחח איתי וסיפרה עליך. עד לאותו זמן לא ידענו עליך דבר. היא סיפרה שבמשך כל השנים המשיכה לכתוב לך מכתבים, ושמרה אותם בתיבה הזו, בצד אלו ששלחתם אחד לשנייה בתקופת הצבא והלימודים. ביקשה שלאחר מותה אגיע אליך, אמסור לך אותם, ואגיד לך שהיא הייתה אישה ואם נאמנה ואוהבת, אבל אתה היית אהבת חייה. שלא שכחה אותך לרגע אחד במשך כל השנים".
עודד סיכם את דבריו, הביט לרגע החוצה, מעבר לחלון חדר משרדו של משה, ויצא. "חכה", קרא ועצר אותו משה, לאחר שהתעשת, לקח בידיו את התיבה והשיג אותו רגע לפני שנכנס למעלית. "רוצה להשאיר את המכתבים אצלך?"
עודד עצר, ושלח מבט נוקב לעבר פניו של משה. "אתה לא רוצה אותם?"
משה פתח את התיבה, הוציא ממנה באופן אקראי כמה מכתבים, אחז אותם בידו, ומסר אותה לעודד. רגע לאחר מכן כבר נבלעו הצעיר והתיבה במעלית.
"מה?" שאלתי את משה בפגישה הבהולה, שביקש ממני להגיע אליה באותו ערב. "למה?"
"ככה בחרתי", השיב בנוקשות. "שולמית כבר לא תשוב. אני אזכור אותה עם המכתבים ובלעדיהם. חשבתי שאולי ילדיה ירצו מדי פעם לקרוא אותם, או שישליכו אותם. בחירה שלהם".
"אתה מצטער על הבחירה שלך אז?", שאלתי בעיניים דומעות. "היום היית חוזר לארץ ומתחתן איתה, כפי שביקשה?"
משה הוציא מתיקו את המכתבים שהשאיר לעצמו, וקירב אותם לפניו. עצם את עיניו, הריח את הדפים המצהיבים, ודמעה אחת נשרה על פניו.
הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, בטשטוש שמות ומקומות.
