"יודעת, אנה", אמר לאחר שתיקה של כמה שניות, בהן שמעה אותו נושם בכבדות לתוך מכשיר הסלולר. "היינו טיפשים. פחדנים".
שעה קלה לפני שאבנר שחרר את המשפט הטעון הזה, היא ראתה את שמו על הווטסאפ שלה, ולא האמינה. עשר שנים מאז הדיבור האחרון ביניהם, 15 שנה מאז נפגשו לראשונה על הספסל בכיכר המלך אלברט בתל אביב, בערב תשעה באב.
באותו הבוקר הלכה אל חברתה, לאסוף ממנה ספר. ביקשה לקרוא בו בסוף אותו שבוע, להפיג בעזרתו מעט מבדידותה, שהגיעה לאחר גירושיה. ברגע אחד, כשפתח לה את הדלת, גבוה, מחייך, נראה כמו אל יווני, נפל דבר בחייה. "תכירי", אמרה לה אז לין, "זה ידידי הטוב. בא להגיד שלום, לפני שיחזור מחר לניו יורק. הוא לומד שם רפואה".
גם ממרחק של שנים היא עדיין זוכרת את הרגע הזה, שעד אליו באמת חשבה, שהוא קיים רק בספרים או בסרטים. קרביה געשו בה, והיא הצטערה על שלא הקפידה קצת יותר על לבושה. אמה נהגה לומר לה, שלא משנה לאן הולכים ומתי, תמיד כשיוצאים מהבית, צריך להתנהג כאילו הולכים לנשף. היא נהגה להתווכח עם אמה על המשפט ה"גלותי" הזה, אבל באותו בוקר הצטערה שלא הקשיבה לה, לפחות בזאת הפעם.
באותו ערב כבר קבעו להיפגש באחד מבתי הקפה בתל אביב. רק שעוצמת ההתרגשות השכיחה מהם את העובדה, שזה ערב תשעה באב והכול סגור. אז התיישבו על הספסל. היו שם לבדם. דיברו שעות. הוא סיפר על לימודיו, על רצונו להקים משפחה. היא על עבודתה, על משפחתה, על הרצון לממש את עצמה.
חלומותיהם, שהיו שונים, היו אלו שהפרידו ביניהם. הפרידה הגיעה לאחר שנה של שיחות טרנסאטלנטיות ארוכות לתוך לילות שלמים ואהבה ותשוקה מטורפת, שהתפרצו בכל פעם שהיה מגיע לארץ לביקור, בו תמיד חזר והדגיש את רצונו במשפחה. "זוכר את סירת המשוטים שלקחנו באמצע הלילה בירקון? איך שטנו, ואז חזרנו לספסל?" שאלה אותו באמצע השיחה, ביקשה לדעת עד כמה עדיין היא חרוטה בלבו.
"בוודאי", השיב בשקט. "היה ירח מלא של ט"ו באב. יכלו לראות אותנו, כשהתפשטנו על הסירה", ניסה לצחוק, ויצא צחוק עצוב.
זה היה גם הלילה בו נפרדו. היה ברור שהם צועדים בקווים מקבילים, שלא ייפגשו.
מדי פעם שמעה על הישגיו הרפואיים, ושנישא לבחורה אמריקאית ובנה משפחה. מימש את חלומו. והיא המשיכה בחייה. מדי פעם התיישבה עם מי מאוהביה על הספסל, אבל מעולם זה לא הרגיש אותו הדבר. לפני כעשור, כשביקרה בניו יורק בנסיעת עבודה, טיילה בטיים סקוור. פתאום ראתה אותו מרחוק. ליבה החסיר פעימה. היא ניסתה לקרוא בשמו, והקול לא יצא. רצה אחריו, נגעה בכתפו. הוא הסתובב אליה, ופניו החווירו. כבר הושיטה ידיה לחבק אותו, להצמיד, ובאותה שנייה הבחינה בזו שלידו. "תכירי. ננסי, אשתי", אמר. היא קפאה. המילים חששו לגעת. המבט נשאר אותו מבט.
השבוע, בלי התראה מוקדמת, הגיע הווטסאפ. "פנויה לשיחה?" שאל.
"מה אתה עושה פה?", היה המשפט הראשון שלה.
"הגעתי לביקור קצר. כנס רפואי ועוד כמה סידורים. כל שנה אני מגיע", דאג להבהיר.
בלעה את עלבונה. לא העזה לשאול למה דווקא השנה בחר להתקשר. שוב דיברו ודיברו, כאילו לא עברו השנים, הקסם של אותו ערב ראשון על הספסל ריחף בין המילים.
"אז טוב לך, אבנר, בחייך? אתה מאושר?" העזה לבסוף לשאול.
"יודעת, אנה", השיב לאחר שתיקה של כמה שניות, בהן שמעה אותו נושם בכבדות לתוך מכשיר הסלולר. "היינו טיפשים. פחדנים. אגב, את מודעת לזה, שעוד כמה ימים ט"ו באב?"
*מבוסס על מקרה אמיתי. שמות הדמויות בדויים.
"על ספסל בגן יושבת, ופרחים בשערה"
ספסלים היו תמיד סוג של מקום מיוחד וקצת אחר להצהיר בו על אהבה, להציע נישואים, ובוודאי מקום מתאים להעביר בו את ערב ט"ו באב. עם השנים התווספו עוד ועוד ספסלים, בארץ ובעולם, שעליהם נחרטו משפטים או הוצבו מנעולי אהבה, סמל לנעילת האהבה לעד.
שני ספסלים צמודים גב אל גב תחת עץ שיקמה גדול מוצבים באי התנועה התל אביבי הקסום "כיכר המלך אלברט", שנקראת ע"ש אלברט הראשון, שהיה מלך בלגיה. כשביקר המלך בארץ ישראל ב־1933, הוא טייל עם ראש עיריית תל אביב דאז מאיר דיזנגוף, שהבטיח לקרוא כיכר על שמו בעיר. כשנה לאחר מכן נהרג המלך בתאונת טיפוס הרים בהרי הארדנים. דיזנגוף קיים את הבטחתו.
"ספסל מנעולי האהבה" -
ביישוב צוקים שבערבה התיכונה הוא אחד מהמקומות הרומנטיים ביותר שיש. ה־מקום לשבת חבוקים, להקשיב לשקט המדברי, לצפות בים הכוכבים ממעל, ולנעול בהמשך את מנעול האהבה שלכם עליו.
