אויגן פרופר עלה מפראג לישראל במרץ 1939 עם רעייתו, עליזה, ואמו, והתיישב בתל אביב. באותה שנה כבר בנה מכונה לייצור אטריות, והשקיע 35 לירות בהקמת מפעל לאטריות, "הדגן", שפעל מחנות קטנה בדרום העיר. בבקרים ייצר, בצהריים ייבש את האטריות על רשתות בחצר, ואחה"צ הלך ברגל או רכב על אופניו, כדי למכור את מרכולתו לחנויות. שלוש שנים לאחר מכן הקים עם עוד שותפים נוספים מערך מכירות משותף: "אסם - איחוד בתי חרושת לאטריות בארץ ישראל בע"מ".
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כך התחיל סיפורו של קונצרן המזון הענק בישראל, ולתוך המציאות הזו נולד בנו של אויגן, גד פרופר, לפני 76 שנה. "תראי, שם גדלתי", הוא מצביע לכיוון רחוב קטן מרוחק, כשאנחנו יוצאים למרפסת הגבוהה במקום עבודתו בתל אביב. מרגע היוולדו נשם את התעשייה, ועבד בה. ב-2016 נמכרה אסם כולה לתאגיד המזון השווייצרי נסטלה, ואסם חדלה להיות חברה ציבורית והפכה לחברה פרטית בבעלות מלאה של נסטלה. "אני חושב, שהעסקה עשתה טוב גם לאסם וגם לנסטלה", הוא מצהיר, כשהוא יושב במשרדו, בקומה ה-23 של אחד מבנייני המשרדים המפוארים בתל אביב.
9 צפייה בגלריה
"יש אנשים שמחכים לפנסיה, ואז לוקחים חכה ויושבים על שפת האגם. אני לא כזה". גד פרופר במשרדו המשקיף על תל אביב
(צילום: פרטי)
מה אביך היה אומר עליה?
"אבי נפטר ב-1986. עניין המכירה לנסטלה ארך כ-20 שנה, והוא לא היה כלל חלק מהתהליך. אני מעריך, שהוא היה שמח על המהלך. העסקה הייתה עבודה משותפת של דן, אחי, ושלי. לאורך השנים נשזרו יחסי העבודה שלנו בחיי המשפחה, דבר לא הפריע לשני. יש בינינו שיתוף פעולה מלא. אנחנו חושבים אותו דבר במקרים רבים, וגם פה יש בינינו אחידות דעים. נסטלה זה בית טוב לאסם ולהפך".
9 צפייה בגלריה
"אני מעריך שאבא היה שמח על מכירת אסם". בבר מצווה של גד פרופר עם הוריו ואחיו דן
(צילום: פרטי)
בלי תופעות לוואי
מאסם יצא פרופר סופית לפני שש שנים, בהתאם לכלל שקבע אביו, שמנכ"ל יכול לכהן רק עד גיל 70. הוא מכר את כל מניותיו לנסטלה בתמורה לסכום של מאות מיליוני שקלים, והוא גם ידע מה לעשות איתם. כיום הוא מנהל את עסקיו שלו, כשהוא מושקע, בין היתר בעסקי נדל"ן בחו"ל, ולאחרונה השקיע במפעל צינורות הים התיכון ברמת חובב, סכום של 220 מיליון שקל.
איך היה להתעורר בבוקר שאחרי עשרות שנות עבודה באסם?
"מודה שחששתי מהרגע. לא הייתה בי חרדה, גם לא דאגה, כן הייתה מוטרדות. יש אנשים שמחכים לפנסיה כל החיים שלהם. ואז הם לוקחים חכה ויושבים על שפת האגם. זה בסדר עבורם גם אם הם לא מעלים דג, ולעיתים אפילו מעלים ומשחררים אותו. אני לא כזה. קמתי והבנתי, שיש חיים אחרי אסם. אני עובד כל יום מהבוקר עד הערב, גם בתקופת הקורונה. מאז שעזבתי את אסם, אין יום אחד שהרגשתי חוסר או כאב או צער. אם אשווה לחיסון של הקורונה, לא רק שלא הרגשתי את התופעות שאחרי, אפילו לא הרגשתי את הזריקה".
איך אסם של היום?
"זאת חברה מצוינת. יש לה מנכ"ל טוב, אחי הוא יו"ר הדירקטוריון, הכל בסדר, ואני שמח שאני שותף לתהליך. נסטלה עשו את עסקת חייהם כשרכשו את אסם, ואסם עשתה את עסקת חייה כשהתמזגה. זה WIN WIN. גם עשינו משהו טוב לכלכלת ישראל".
די להסתכל ברשימת התפקידים והמשרות שפרופר נושא, כדי להבין שכשהוא מעיד על עצמו כעובד מבוקר עד ערב, זה אנדרסטיימנט. בין היתר הוא יו"ר מועצת המנהלים של לוריאל ישראל, דירקטור בחברות שונות, יו"ר לשכת התעשייה והמסחר של ישראל והאיחוד האירופי, חבר בחבר הנאמנים של מספר גופים, ויש עוד ברשימה.
ובתוך אלו, אם יש פעילות שחשובה לו במיוחד, הרי המדובר בהיותו קונסול כבוד של ניו זילנד בישראל, ודיקן ויו"ר ההנהלה של הסגל הקונסולרי בישראל. "קונסולי כבוד פועלים בהתנדבות מלאה כשליחי האומות אל מדינת ישראל. התרומה שלהם לחיזוק מעמדה של ישראל בעולם ולחיזוק קשרי החוץ של ישראל, היא עצומה. בשנים האחרונות היינו עדים לפעילות מאומצת של קונסולי כבוד, שהביאו הישגים גדולים למדינת ישראל, באמצעות הצבעות של מדינות לטובת ישראל באו"ם, וכן העברת שגרירויות של מספר מדינות לירושלים", הוא מסביר. "יש בישראל היום כ-160 קונסולי כבוד, 50 מהם מייצגים מדינות, שאין להן שגריר בארץ, אחת מהן היא ניו זילנד. לכן כל מה שקשור בה בשוטף מגיע אליי".
למה ניו זילנד?
"ב-1997 קיבלתי טלפון ואמרו לי שמחפשים קונסול כבוד לניו זילנד בישראל. חשבו שאני מתאים לזה. עד אז לא היה לי כל קשר למדינה הזו. הסכמתי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי, היה ביטול הוויזות לשם. אמרתי, שאני לא מוכן שבכל יום שאגיע למשרד, יחכו לי בחוץ כמה עשרות שמבקשים ויזה לניו זילנד. ואכן, הן בוטלו".
מה יוצא לנו מזה? למשל בתחום הכלכלי?
"יש ייצוא ויבוא, אבל כלכלית אין לנו יותר מדי מהם. זו מדינה חקלאית, שמייצאת בעיקר חלב, בשר שאינו כשר ועץ. מה שחשוב אלו היחסים התקינים בין המדינות, כמו בין ישראל למדינות עולם אחרות. יש כ-10,000 ישראלים שנוסעים אליה מדי שנה. אני יושב בארץ ותמיד ישראלי, אבל מכיר את אותה מדינה, ועוסק בקידום ובקירוב שבין שני הצדדים".
9 צפייה בגלריה
"קונסולי כבוד הביאו הישגים גדולים למדינה". פרופר (יושב, שני משמאל) עם הסגל הקונסולרי בישראל
(צילום: אורטל בן דוד משרד החוץ)
היום יש יחסים דיפלומטיים בין המדינות, אבל יחסי ישראל - ניו זילנד ידעו עליות ומורדות. אחת הפרשיות הלא נעימות קרתה בשנת 2004, אז הואשמו שני ישראלים ששהו בה, בהשתייכות למוסד הישראלי, לאחר שניסו, לכאורה, לזייף דרכונים ניו זילנדיים. ניו זילנד השעתה את כל היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, 'ברוגז' שנמשך כשנה.
יש לך חלק ב'שולם'?
"כמובן שסייעתי בנושא, בהיעדר שגריר. לא אוכל לפרט את כל שעשיתי, אבל כן אספר, שלאחר חצי שנה שלא היו מגעים ודיבורים, ביקשתי מסילבן שלום, שהיה אז שר החוץ, לנסח מכתב. משהו בסגנון של 'מצטערים - לא מצטערים'. לשמחתי זה עבד והסתדר. אירוע קשה אחר היה, כשניו זילנד הצביעה ב-2017 נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם נגד ההתנחלויות. ביבי זעם, וגם במקרה זה נהיה ברוגז של חצי שנה. הפעם ישראל הייתה בצד הכועס. היה לי חלק בהפשרת היחסים".
9 צפייה בגלריה
סייע בהשגת "שולם" בפרשת החשודים בהשתייכות למוסד. פרופר בטקס הגשת אמנת שגרירית ניו זילנד לנשיא לשעבר ריבלין
(צילום: בית הנשיא)
"חסרים המון עובדים בתעשייה, אנשים הלכו לים ולא חזרו"
פרופר, דור שלישי למשפחת תעשיינים, מודאג ממצב התעשייה היום. "התעשייה עברה הרבה שינויים, על סוגיה השונים. לצערי, המצב היום בישראל אינו טוב. ולא בגלל הקורונה", הוא אומר. "חסרים המון עובדים בתעשייה. אנשים פשוט הפסיקו לעבוד, וזה מפליא אותי. אנחנו בסוף אוגוסט, החל"ת נגמר ביוני, בכל התעשייה חסרים עשרות אלפי עובדים, מבתי קפה ועד מלונות. אנשים הלכו לים ושכחו לחזור. זה פוגע בתעשייה, שאפשר לחלק אותה בגדול לשניים: התעשייה המסורתית ותעשיית ההייטק, שגם הם, אגב, מחפשים עובדים".
נקודה נוספת שמטרידה אותו היא היחס לתעשייה המסורתית. "חבל לי שהתדמית של התעשייה המסורתית בחוץ איננה מה שהיא צריכה להיות", הוא אומר. "כשחושבים מה אוכלים עובדי ההייטק, זה מגיע מהתעשייה המסורתית. וכשהם חופפים את השיער שלהם, זה מגיע מהתעשייה המסורתית, שעושה טוב, גדלה ומתפתחת, ונהיית הרבה יותר משוכללת. מה שפעם עובד עשה בעבודת כפיים, היום נעשה באמצעות רובוט. אבל הרובוט לא יעבוד בלי שיפעילו אותו. לכן עובדי התעשייה צריכים להיות יותר משוכללים. אני מבקר במפעלי תעשייה, ורואה אנשים שעובדים שם עשרות שנים וטוב להם".
איפה בכל זאת הבעיה, שמובילה לתדמית ולעובדה, שחסרים עובדים?
"יש בעיות שהממשלה צריכה לפתור. הבירוקרטיה המסורבלת הורגת אותה. את יודעת כמה שלבים צריך לעבור עד שמאשרים מוצר של לוריאל? במגדל העמק מייצרים 25 מיליון יחידות של מוצר, הכל הולך לייצור. אגב", הוא מחייך, "מצחיק שמה שאת קונה פה מגיע מיבוא, כמו שמפו מתורכיה ולנקום מפריז, והמפעל פה קיבל לייצר לתורכיה ושבדיה ופולין וספרד. מייצרים מוצר, שברור שהוא עומד בתקן האירופי, שתקין גם בארץ, אבל אז צריך גם חותמת של פקידה במשרד הבריאות, שאמורה לחתום לעוד מפעלים, דמייני את התור. למה להקשות כך? אני רואה גם את הבן שלי, רון, נאבק בבירוקרטיה הלא הגיונית הזו".
ילדיך לא באסם.
"נכון. בתי, ענת, היא אמנית מוכשרת, ולרון יש את חוות רום, חוות עיזים בפסגת הר כמון, שמתקיים בה פרויקט שיקום תעסוקתי למתמודדי נפש. הוא רוצה להוסיף עכשיו תיירות למקום, וכל הזמן זה עוד ועדות ועוד אישורים. הוא מחכה לזה כבר שנים. יודעת מה אמר לו מבין עניין? הוא אמר לו, שיתחיל להפעיל את בית הקפה ולקיים קבוצות יוגה מתחת לעץ, לעזוב את האישורים. זו המסקנה? הבן שלי סירב וממשיך בתהליך הנדרש, ואני מסתכל מהצד וכואב את המציאות הזו".
הבירוקרטיה הורסת לכם את החלום?
"בדיוק ככה. קשה להיות תעשיין. אתה חייב להיות בשביל זה אופטימיסט בלתי נלאה ונחוש. לדעת שאתה יוצא למלחמה בכל בוקר מחדש".
באמצע השיחה, פתאום, פרופר שואל: "את אוהבת במבה?" ומבקש ממזכירתו שתביא, רק שהתשובה היא, שכרגע יש במשרד רק דובונים וקרקרים של אסם.
אין כמו במבה?
"זו פרסומת לעד, נכון?", הוא מתמוגג, "ואל תשכחי את 'זה טוב, זה אסם'. אסם ייצרה דברים נפלאים, חסרי תחרות. אגב במבה, יום אחד סיפרו לאיש העסקים שאול נחמיה אייזנברג ז"ל, שהסינים רוצים במבה. היינו מיודדים והוא התקשר וסיפר לי על כך. קבענו פגישה, ולפני כן שאלתי אותו אם הוא טעם פעם במבה. הוא השיב בשלילה. הגעתי לפגישה עם שלוש שקיות, הוא חיסל אותן אחת אחרי השנייה. בסוף הקמנו מפעל בסין ואייזנברג הוציא את עצמו מהעניין".
היו לכם מתחרים. איך הסתדרת עם התחרות עם שטראוס ועלית וויטה?
"הייתה תחרות והייתה קנאות. למשל, המתחרים לבמבה היו 'שוש' של שטראוס ו'פרפר נחמד' של תלמה. היו מתחרים גם למוצרים אחרים. אבל הדברים אותם עשתה אסם, תמיד היו הכי טובים שאפשר. מה שהיא לא הייתה טובה בו, היא לא עשתה. מחובתי היה לטעום את טעמי המתחרים, וטעמתי. לא היה דומה כלום לשל אסם.
"כשנכנסנו לשוק הגלידות עם נסטלה, הייתה תחרות גדולה עם שטראוס. הלכנו להילחם איתם את מלחמות היהודים. עד אז מיקי שטראוס ז"ל ואני היינו חברים, אפילו הייתי בחתונתה הראשונה של עופרה. יחסי החברות נפגעו עם העלייה בתחרות, בוודאי לאחר שהם קנו את עלית. אבל אספר לך משהו", הוא מחייך. "באותו בוקר שהיה כתוב בעיתון שמיקי לא רוצה לרכוש את עלית, נפגשנו במקרה בבדיקות הסקר בתל השומר. אמרתי לו: 'מיקי, אתה פראייר. זו הזדמנות של פעם אחת בחיים'. הוא הסביר לי, שהם דורשים הרבה כסף. ואז אמרתי לו: 'מיקי, רילקס'. סיפרתי לו שאבא שלי לימד אותי, שאם רוצים לקנות בית שחושבים שהוא שווה 100 שקל ודורשים עבורו 110 שקל, אז להוסיף. כי זה הבית שרוצים. וכך המלצתי לו לעשות".
והוא שמע לך?
"הוא שמע לי, וכנראה גם לאחרים. הוא התקשר אליי לאחר כמה ימים, וסיפר לי שהם קונים את עלית. לא היינו כבר חברים, אבל לעולם היו בינינו יחסי כבוד והערכה".
לאחרונה הודיעה התאחדות התעשיינים, שאתה בין מקבלי פרס מפעל חיים לשנת 2021, על כך, שאתה מקדם את התעשייה כבר למעלה מ-50 שנה. תואר שמתווסף לפרסים אחרים שקיבלת ולשלושה אותות אבירות. התרגשת?
"בהחלט. אני עושה כל שאפשר לסייע לתעשייה בישראל, לכלכלה הישראלית, ולקידום יחסי ישראל בעולם".
הגיל מפחיד אותך?
"סליחה? איזו שאלה זו? ממש לא. אין שום סיבה שאחשוש ממנו. לאחרונה, באחת מבדיקות הדם, מצאו אצלי ערך אחד גבוה מהנורמה. הרופא קרא לי ואמר, שלפי איך שזה נראה, יש לי עוד 25 שנה. אמרתי לו: 'מה? אתה נותן לי עד גיל 90? אני מצפה להרבה יותר'. וברצינות, אני מרגיש צעיר, וכל זמן שאני קם בבוקר מרוצה ונהנה ממה שאני עושה, מהעבודה ומהמשפחה, טוב לי".
