"צריך לחוקק חוק ביטחון תזונתי, שיחייב את משרדי החקלאות, הכלכלה והאוצר, להכין תכנית ארוכת טווח בעניין", דברים אלה נאמרו על ידי מנהלת אגף התזונה במשרד הבריאות, פרופסור רונית אנדוולט, בדיון דחוף שנערך לאחרונה בוועדת הכלכלה בנושא "משבר המזון והביטחון התזונתי המחריף". הדיון נערך על פי בקשתם של ח"כים מהשדולה החקלאית, בעקבות המחסור בעולם בחיטה, שמנים ודשנים, שנגרם בעקבות המלחמה באוקראינה, שרק היום נראה כי מסתמן לו פיתרון חלקי באמצעות ההסכם החדש, אך ברור כי מדובר בבעיה שיכולה בהחלט לחזור גם בהמשך.
על רקע דבריו של ראש הממשלה יאיר לפיד, שהתייחס לאתגרי משבר המזון במהלך פגישתו עם נשיא ארה"ב ביידן, מתברר שלמדינת ישראל, למרות היותה "אי בים מוקף אויבים", שלמעט תוצרת חקלאית טרייה, אספקת המזון שלה, ובראשה חיטה, שמן וסוכר, תלויה בייבוא, אין תוכנית אב בנושא.
יתרה מזאת, אין גם גוף אחד כמו בארצות אחרות שמרכז תחתיו את נושא ביטחון המזון: כיום הוא מחולק בין גופים שונים כמו רח"ל (רשות חרום לאומית), משרדי ממשלה שונים כמו מל"ח (מלאי חירום לאומי) במשרד הכלכלה, פיקוד העורף, משרד הבריאות וכו'. בנוסף, בניגוד למשק המים, החשמל והתחבורה, בהם יש למדינה תוכניות לטווח ארוך, לתחום המזון המדינה לא הקדישה עד כה חשיבה אסטרטגית.
אפילו לאמירויות יש שרה לביטחון המזון
נציג משרד החקלאות, אורי צוק בר, אמר באותו דיון כי "המשרד בוחן כעת תוכניות ביטחון מזון שנעשו במקומות אחרים בעולם, וייקח לו מספר חודשים לסיים את העבודה ולגבש תכנית כזו למדינת ישראל. אפילו לאיחוד האמירויות יש שרה לביטחון המזון וחקלאות, שביקרה לפני שנה בישראל בחיפוש אחר טכנולוגיות חדשות בתחום. הנושא מעסיק מאוד את האמירויות, שגם הן תלויות בייבוא מזון.
המשמעות של ביטחון תזונתי היא שלכל משק בית או פרט תהיה גישה ישירה ורציפה למזון בכמות ובאיכות העונה על צרכיו הבסיסיים. לפי נתוני האו"ם, ישנם היום בעולם כ-925 מיליון איש הסובלים מרעב בשל עוני וכשני מיליארד איש הסובלים מאי ביטחון תזונתי בגלל רמות שונות של עוני, כלומר שידם אינה מספקת להשיג מזון איכותי המספק את כל הצרכים התזונתיים של הגוף כמו מינרלים, ויטמינים ועוד. לפי ארגון לתת, מאז חודש מרץ 2020 מספר הבקשות לסיוע במזון בישראל גדל פי 2. מדובר בעשרות אלפי משפחות שהגישו בקשה לסיוע במזון והן מצויות באי ביטחון תזונתי.
סין היא המדינה שמקדישה יותר מכולן לביטחון המזון של אזרחיה, במסגרת זו רכשה שטחים ענקים באפריקה שישמשו אותה כאסם מזון. בתוכנית החומש שגיבשה ממשלת סין לשנים 2025-2021 כלול נושא ביטחון המזון. גם ממשלת גרמניה גיבשה לאחרונה תוכנית בנושא. הקורונה ומלחמת רוסיה-אוקראינה גרמו לשיבושים קשים בהספקת המזון, ולראשונה אחרי עשור של שפע, התברר שלא לעולם חוסן.
בעיתות מצוקה, כאשר נוצר מחסור, הגלובליות מתפוררת וכל מדינה דואגת קודם כל לאזרחיה. הודו, למשל, עצרה את יצוא החיטה, אינדונזיה את יצוא שמן הדקלים וכו'. מלחמת אוקראינה חשפה גם כמה ריכוזי עולם המזון. אוקראינה לבדה מספקת 30% מהחיטה העולמית.
ארגון המזון של האו"ם מזהיר מרעב הצפוי לפקוד את המדינות העניות שלא יכולות לשלם את מחיר המזון המזנק. פגעי האקלים שפוגעים ביבולים רק מחמירים את המצב ומחדדים את העובדה שמדינת ישראל חייבת להיערך להתמודדות בנושא ביטחון המזון ולהתייחס אליו כתשתית לאומית.
עמית בן צור, מנהל מכון יסודות, מכון מחקר לעיצוב מדיניות בתחום אסטרטגיה, ביטחון מזון ועוד, שהגיש למשרד החקלאות עבודת מחקר בנושא: "הדיון האם יש צורך בתוכנית על של ביטחון המזון הוא בד"כ בין מי שחושב שביטחון מזון לא נחוץ כי אנחנו עולם גלובלי ותמיד נוכל לייבא מזון מכל מקום בכל רגע, מול מי שאמר שצריך לייצר בארץ כמה שיותר כי לא ניתן לסמוך על הייבוא. האמת נמצאת במינון הנכון. ישראל צריכה להחליט מה היא צריכה לייצר בעצמה ואיזה כמויות, ומה היא צריכה ויכולה לייבא. ההסתכלות חייבת להיות אסטרטגית לטווח ארוך. ב-2050, כשבישראל יהיו 16 מיליון איש, כ-75% יותר מכמות האוכלוסייה היום, כמה אוכל נצטרך? ההשפעות של משבר האקלים על היבולים מראות שכמעט כל גידולי המזון בעולם נפגעים, והיצע המזון יקטן.
"קורים כעת שני תהליכים הפוכים: הביקוש גדל ויגדל, וההיצע הולך וקטן. הם מחייבים הסתכלות אחרת על מערכת המזון בארץ. בנוסף, מערכת המזון בעולם מאוד ריכוזית. למדנו במלחמת אוקראינה שלא מדובר בעשרות מדינות שמגדלות את כל הגידולים, מדברים על בין 3 ל-8 מדינות שאחריות על 80% מהייצור העולמי. מספיק שאחת נפגעת ממלחמה או משבר אקלים - כל העולם סובל.
אז מה צריך לעשות?
"ישראל הקטנה לא תהיה אף פעם הראשונה בתור לקבל מזון ממדינות אחרות, אנחנו אולי נוכל לייבא, אבל המחירים יהיו כל כך גבוהים שייפגעו בשכבות הנמוכות. צריך להבין שחקלאות היא לא אקורדיון, אי אפשר לכווץ אותה - לצמצם השקעות במו"פ ובחקלאות, ובמקביל להעלות את מחיר המים. כתוצאה מכך מספר החקלאים קטן וכך גם כמות היבולים. ואז לצפות שבעוד 10 שנים, כשנצטרך, המצב יחזור לקדמותו. יש תשתיות שצריכים לשמר אותם בשגרה. החקלאות היא תשתית לאומית, היא לא סתם ענף כלכלי שאפשר להחליף. האחריות שלנו שהיא תעמוד גם לרשות הדורות הבאים, זה דורש השקעות ותוכנית אסטרטגית. הוויכוח הוא לא אם נייצר הכל בעצמנו, ברור שלא, אבל חייבים להגדיר מה הגידולים שחיוניים לנו, לא משנה מה, וחייבים להשקיע בהם.
"אם יפסיקו לגדל עגבניות כי המגדלים המקומיים לא יכולים להתמודד עם עלויות היצור הנמוכות בטורקיה, אז נצטרך את הגידול המקומי כי גם טורקיה סובלת מצמצום החקלאות. לא יהיה מי שיחזור ויגדל עגבניות. ולכן ההסתכלות על הטווח הקצר, ורק על נושא מחיר הירק שאולי זול יותר לייבא, ולא להבין את ההשלכות ארוכות הטווח - זה חוסר אחריות".
דודי מנביץ יו"ר תעשיות מזון עינת ויו"ר איגוד המזון: "בתחילת הקורונה דיברו על ביטחון תזונתי, אנחנו כבר לא שם. הבעיה הפכה להיות עצמאות תזונתית. היום, בעקבות מלחמת אוקראינה והמשך הקורונה, עברנו להבנה שכדי שיהיה ביטחון תזונתי אנחנו צריכים עצמאות תזונתית - ושנוכל לייצר את התצרוכת החיונית במקום. יש מדינות שעצרו יצוא חומרי גלם למזון כדי לשמר את המזון לאזרחים שלהן. הגענו למצב שכרגע הכי חשובה היכולת לייצר בעצמנו, עבורנו. הבעיה שלנו כיום היא לא יוקר המחיה אלא אם בכלל נשיג מזון. המדינה צריכה לשבת ולהמליץ לממשלה מה הצעדים שצריך להבטחת עצמאות.
"כשפרצה הקורונה היה מחסור במזון באיחוד האמירויות, אז הם הקימו משרד ממשלתי מיוחד לביטחון המזון, וכל מה שהם עוסקים בשנה האחרונה הוא לנסות לאתר יצרנים שמוכנים לבוא ולהקים מפעלי מזון באמירויות. היינו שם, משלחת של איגוד המזון, הם לקחו אותנו לאיזור הסחר החופשי שלהם והציעו שטחים כמעט בחינם, אפס עלויות אנרגיה, הספקת עובדים מסובסדים בעלות שכר ליזם בסך 1,500 שקל לחודש, רק שנבוא ונקים מפעל מזון.
"יש בישראל מלאי חירום ל-6 מוצרי מזון בלבד: חמישה מתוכם מוצרים ארוזים לקמעונאים ולא חומרי גלם לתעשייה, כלומר אין בישראל, למעט חיטה, תכנון של שמירת חומרי גלם שיאפשרו לספק למפעלים בשעת חירום. במחסני החירום יש שמן, אבל בבקבוקים לצרכן ולא במיכלים לתעשייה. דרשנו שנציגי הממשלה יקבלו החלטות בדחיפות לגבי הרחבת מלאי מוצרי גלם לתעשיית המזון. לפי מה שנאמר בדיון בנושא בוועדת הכלכלה, רמות מלאי החירום של מוצרי המזון הם בסדר גודל של 100 מיליון שקל: סוכר, שמן, חיטה, תה ומזון לתינוקות. זה נקבע לפני עשרות שנים. נדרשת רביזיה משמעותית לגבי סוגי המוצרים והכמויות. כעת רח"ל הקימו צוות לדון בנושא. כמדינת אי אנחנו צריכים לתכנן אחרת ולא להשוות את עצמנו למדינות באירופה, שהתנאים הגיאוגרפים שלנו שונים והן יכולות להביא מוצרים חסרים במשאית מארץ שכנה".
ההבדל בין מדיניות האיחוד האירופי לישראל
פרופסור אהרון טרואן מהפקולטה לחקלאות מזון וסביבה באוניברסיטה העברית, מוסיף: "באיחוד האירופי קובעים מדיניות חקלאית לשבע שנים מראש, מודיעים עליה שנתיים או שלוש לפני שנכנסת לתוקף, ולחקלאים יש עשר שנים של ודאות. באיחוד לא שמו על השולחן רק את המחיר לצרכן, המטרות הן ביטחון המזון המקומי, התמודדות עם משבר האקלים ופיתוח המרחב הכפרי. לאיחוד חשוב יוקר המחייה לא פחות מישראל, אבל הם מבינים שמדיניות חד ממדית לטווח קצר תבוא על חשבון הטווח הארוך.
"סינגפור קטנה מישראל. שטחי החקלאות שלה הם רק 1% מהקרקע, והיא עדיין קבעה יעד להגיע עד 2030 למצב ש-39% מהתזונה של תושבי המדינה מגיעה מייצור מקומי. היא קיבלה החלטה להשקיע בהתאם. המדינות הבינו כי כל הפגעים בעולם מחייבים הסתכלות אסטרטגית. מה יקרה ברגע שהייבוא ייעצר? אנחנו הופכים עצמנו במודע לתלויים. אסור לסמוך רק על יבואנים. ככל שנחליש את החקלאים כך נהיה יותר פגיעים".
פורסם לראשונה: 07:37, 22.07.22
