מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת בן-יצחק מהררית.
בצילום: בועז (59), דליה (54) והכלב טוקו
מחוץ לצילום? איתי (26), אוריאל (22), זוהרה (19)
הבית? וילה שנרכשה לפני 16 שנה. המחירים ביישוב עשו קפיצה גדולה בקורונה. בתים נמכרים סביב 3.5‑4.5 מיליון שקל.
הררית? דליה: "זה יישוב שהוקם על ידי גרעין שעסק במדיטציה טרנסנדנטלית, עבודה רוחנית והתפתחות אישית. אנחנו הגענו לפני 16 שנים כשהיישוב היה במשבר גדילה כי הדור השני לא התחבר לאג'נדה. גרנו לפני באמירים עם החאפלות האינסופיות ורצינו מאוד להישאר בגליל. הייתה לנו שם קהילה וחיפשנו לעבור ביחד".
אמירים? דליה: "הגענו אחרי טיולים בעולם ופסטיבלים באירופה והתקשינו לחזור לקונבנציונלי, וזה בעט אותנו לחפש משהו אחר. הגענו לאמירים כי היו שם חברים והופעות, כל החבר'ה של להקת שבע היו ביישוב וזה מצא חן בעינינו אז לקחנו את הדברים ובאנו". בועז: "קמנו שבת בבוקר, היה לנו משבר בזוגיות ואמרנו שחייבים משהו חדש. מכרנו את המאפיה שהייתה לנו ועזבנו את העיר".
מאפיה? בועז: "גרנו אז בלב תל-אביב ודליה הכינה לבית קפה מתחת לבית עוגת שמרים מיוחדת כמו שאמא שלה עושה וזה התפתח. אני יזם והתחלתי לעבור בין בתי הקפה ולהשאיר להם עוגה חמה על חשבוני ותוך 3 חודשים סיפקנו ל-20 בתי קפה בעיר. גרנו בדירת חדר שכולה מלאה במקררים וחומרים. קם בבוקר ואין איפה לדרוך כדי לצחצח שיניים. העסק גדל אבל אחרי שהתחתנו רצינו לנסוע לטייל, אז העברתי את העסק לאחותי ונסענו להודו. הסתובבנו על אופנוע בכל המזרח. אחרי תקופה חזרנו והחלטנו לפתוח מאפיה ברחוב ריב"ל, בין המוסכים. עשו כתבה בעיתון העיר שהשוותה את החוויה של אכילת עוגת השמרים שלנו לאורגזמה. אנשים קראו את זה ולמחרת ב-11 בבוקר כבר לא נשאר לנו פירור. כולם רצו אורגזמה. העסק עבד מעולה אבל בשלב מסוים התחלנו להתעייף. זה יותר מדי הצליח. לא בשבילנו. היינו צעירים סטלנים אז מכרנו. קיבלנו סכום אסטרונומי לפני 30 שנה ועזבנו. קנינו קרוואן, לקחנו את הבן הקטן ויצאנו לעוד סיבוב. הפעם באירופה ומשם חזרנו לאמירים ולחיים בגליל".
הגליל? דליה: "אלה היו חיים מהממים. אמירים היה מקום עם וייב, מלא חבר'ה צעירים והכל סביב המוזיקה. היה את חאן אמירי הגליל ושם התקבצנו. גידלנו את הילדים ביחד עם סגנון חיים שהיה דומה לטיול שחזרנו ממנו. בסוף זה התפרק כי לא נתנו לנו לקנות בתים ואדמות שם". בועז: "חמש משפחות עזבו לאוסטרליה, קבוצה שנייה של עשר משפחות הגיעה להררית וקנינו פה אדמות אחד ליד השני וממש יצרנו קהילה, וקבוצה שלישית ירדה לאזור פרדס חנה ועזרה להקים את מה שהיום זה פרדס חפלה".
קהילה? דליה: "יש פה קסם במקום הזה. הגיעו לכאן הרבה טיפוסי קצה וזה מרתק אותי. ככל שיש אנשים שלא מחוברים לכלום בעיניי זה יותר מושך". בועז: "יש אנשים שמגיעים ושואלים 'מה עושים פה?' אז פה לא עושים. אנחנו מקפידים על לא לעשות. כולם רודפים כל הזמן אחרי משהו שנראה לנו שצריך להשיג ובסוף זה סביב הזנב של עצמנו. אז אנחנו לא יצאנו מהמרדף הזה אבל אנחנו לפחות מנסים לקבוע את הכללים שמתאימים לנו בתוך המשחק הזה". דליה: "אבל היו לנו לא מעט נקודות בחיים ששיחררנו את הכל ולא חששנו. אני אתן לך דוגמה - כשהיינו באמירים בועז חיפש עבודה והציעו לו להיות מנהל אזור בפלאפון. הציעו אוטו, משכורת גבוהה, טלפון והוא רצה לקחת את זה אבל אמרתי לו שאני לא מוכנה כי אני לא רוצה לחיות עם מומיה, עם בן אדם שמת מבפנים". בועז: "באותו זמן גרנו במערה, היה לי חלום לצאת מהסיסטם. אני גר במערה ומציעים לי משכורת ולהיות מנהל. לא היה לנו מה לאכול ואמרתי אני אשים תחפושת ואהיה מנהל, אבל דליה לא הסכימה. הצילה אותי. הפחד של רוב האנשים זה להיות במקום ריק ולפעמים צריך להגיע למקום הזה וזה מתמלא בסוף".
ממה מתפרנסים? דליה: "בועז יועץ ארגוני ויש לנו את 'בהר'. זה מרחב אירוח של קבוצות. בית מדהים מול הנוף שאנחנו עושים בו סדנאות ומארחים. בסופי שבוע זה כמו צימר ומגיעות קבוצות של חברים לפני הצבא, חתונה, משפחות. יש משהו באנרגיה פה שמרגישים נוח וזה בלב הטבע. זה הבייבי שלנו".
יועץ? בועז: "כשהתחלתי לעבוד בייעוץ ארגוני הייתי בא מאמירים לבנקים, מוריד את השרוואל לפני ושם תחפושת. באיזשהו שלב אמרתי חאלס, אני כבר בגיל שאני מתלבש כמו שאני ואימצתי את הסטייל שלי. חולצות מאוד צבעוניות, כובעים, טבעות - ואף אחד לא מפספס כשאני נכנס".
מצב כלכלי? בועז: "סך הכל בסדר. חסכנו די יפה אבל התקופה האחרונה לא פשוטה". דליה: "הררית זה מקום שאין בו הרבה כסף לאנשים. זה לא מקום של עשירים ומתאים שזה יישאר ככה".
הבילוי שלכם? דליה: "חברים ומסיבות". בועז: "צריך מדי פעם לתת בראש.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
