מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת אוחנה, מקריית שמונה.
בצילום: עמית (41), הלל (8), תאיר (36), אליה (12).
הבית? בית פרטי, נקנה במסגרת פרויקט מחיר למשתכן ב-670 אלף שקל. עמית: "היום המחיר הוא כבר סביב מיליון שקל".
קריית שמונה? עמית: "שנינו נולדנו בעיר ונשארנו בה. אני אוהב מאוד את קריית שמונה". תאיר: "חודש לפני המלחמה נכנסנו סוף-סוף לבית החדש שקנינו. הגיעו כל הרהיטים, וילונות, ציוד אבל עוד לא הספקנו להרגיש אותו ונאלצנו לעזוב. היום גרות שם שתי חיילות שנתתי להן את הבית, ואנחנו התפנינו למלון בטבריה".
חיילות? תאיר: "קראתי פוסט של חיילות מבסיס ליד קריית שמונה שנפגע. הן כתבו שהן מחפשות מקום להיות בו אז הצעתי להן לבוא לגור בבית. אמרתי להן שזה בית חדש מהניילונים. אני מדי פעם בודקת מה שלומן כי יש אזעקות ועשרות טילים. הבית פחות מעניין כרגע".
7.10? תאיר: "קמנו בשבת ולא הבנו מה קורה אבל פחדנו ונסענו. שכרנו וילה ביישוב מגדל ללילה, היינו אופטימיים. כמובן שהתחילו טילים מלבנון ותוך כמה ימים החליטו לפנות רשמית את קריית שמונה. הייתי בחרדות ופחדים ועברנו כמה מקומות. היינו בשדמות דבורה, היינו בג'וליס ושם אירחו אותנו ממש יפה, וככה נדדנו עם המזוודות עד שהגענו למלון המלך שלמה בטבריה"
חזרה לעיר? תאיר: "אני מתגעגעת לקריית שמונה. השקט, הרוגע, החמימות של התושבים. אבל יש את לפני 7 באוקטובר ואחרי 7 באוקטובר. אני מפחדת לחזור. אני לא פוחדת מהטילים. גדלנו עם הקטיושות. מה שמפחיד זה שיחדרו לישראל. בלי הסכם אף אחד לא יחזור. אנחנו לא יכולים להמשיך ולהיות המגן של עם ישראל. מישהו צריך לתת לנו תשובות. לי יש מחשבות לעזוב אבל עמית לא מסכים".
עמית: "אני לא רואה סיבה שמישהו אחר כמו נסראללה יגיד לי לעזוב את הבית שבו גדלתי ושם המשפחה והחברים שלי. אני כל יום בקריית שמונה. אני מנהל צוות מלגזנים במפעל נביעות. זה מפעל חיוני ואני עובד כרגיל. זו עבודה במשמרות. השבוע למשל אני משמרת לילה מעשר עד שש בבוקר. זה מאוד קשה הנסיעות אבל אני כבר 12 שנה שם ואין ברירה. אני לא רואה את עצמי עובר למקום אחר".
דואגת? תאיר: "אני בחרדות. זה החיים על פי נסראללה. הוא עובר בכבישים שנורים עליהם טילים. מצד שני אין לי הרבה ברירות".
החיים במלון? תאיר: "יש לנו 2 חדרים אז יש קצת פרטיות אבל בכל מקרה זה לא פשוט. אתה מבשל בחדר, אוכל בחדר, תולה כביסה בחדר ועובד בחדר. אני יכולה להגיד כמה בלטות יש מתחת לשטיח. זה כמו סיר לחץ. זה בעיקר קשה לילדים. אני מרגישה שהילדים הולכים לאיבוד. הם לא באמת למדו והם עברו כמה בתי ספר, ויש פה פחות גבולות במלון ואין את השגרה שכל כך חשובה לילדים".
למה מתגעגעים? תאיר: "למיטה שלי, לשקט שלי". הלל: "לחדר שלי". עמית: "אני מתגעגע לבית, לישיבות עם החברים". תאיר: "מאז המלחמה נפגשנו אולי פעמיים עם החברים. כולם מפוזרים וכל אחד דואג למשפחה שלו". עמית: "במלחמה הזו זה מהמלון לעבודה ומהעבודה למלון. זה מה שיש לך". תאיר: "גם אין לך יותר מדי מה לעשות. אז יצאת לקניון בטבריה, אבל כל יום תצא לקניון? אני נשארת פה בטבריה בגלל עמית – כי הוא צריך להיות קרוב לעבודה. הייתי מעדיפה לעשות שינוי ולהשכיר למשל בית באור עקיבא או במקום אחר, אבל אי-אפשר סתם ככה לקום וללכת. במלחמה הזו הרבה משפחות התפרקו, התגרשו, בגדו, וחשוב לי לשמור על המשפחה. אז צריך לעשות ויתורים".
מה את עושה? תאיר: "אני עובדת בחברת אקטיב סיילס. זו חברה שגובה כספים על חובות סלולר ונותנת שירות לחברות במשק כמו הוט והוט מובייל. אני נציגת גבייה וכיום אני עובדת מרחוק. החברה היא בקריית שמונה והאמת שהם ממש עזרו לנו ואפשרו לנו לעבוד מהחדר במלון. דאגו לנו לציוד. יש לי שולחן ומחשב ואני עובדת כל יום. זו חברה גדולה וגם במצב של היום ממשיכים לגייס עובדים".
מצב כלכלי? עמית: "אנחנו בסדר כי אנחנו עובדים רגיל. במלון יש פחות הוצאות אבל אי-אפשר כל הזמן לאכול את האוכל של המלון, אז מזמינים הרבה אוכל כדי להתפנק קצת". תאיר: "בהתחלה עוד הייתי מבשלת אבל זה לא נוח בגלל הלכלוך ונמאס לשטוף כלים באמבטיה, אז הפסקתי לבשל".
מה הבילוי שלכם? עמית: "היינו עם הילדים בפארק מים בחוף גיא". תאיר: "הקימו לנו במלון אוהל ממוזג שבו נפגשים בערבים, מפצחים, מדברים. במלון יש אנשים מכל מיני מקומות בצפון והכרנו הרבה חברים שבאותו מצב כמונו. נהיינו פה כמו משפחה ורק מהפנים הם מזהים שמשהו עובר עליך". עמית: "בשישי-שבת עושים קבלת שבת בבריכה וזה נחמד".
היית בבית בקריית שמונה? תאיר: "לא הייתי מאז שהתפנינו. אין לי אומץ".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
