מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת לוי ורטהיים, שדרות.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: שלומי (56), אגם (18), איילת (52). מחוץ לתמונה: דולב (31), אופק (26).
הדירה? פנטהאוס מול עזה. 7 חדרים בשכירות משלמים 8,300 שקל.
שדרות? שלומי: "אנחנו רק שנתיים וחצי בשדרות. 30 שנה גרנו בקריית-גת. החלטנו לעבור גם כי יש בשדרות פטור ממס הכנסה והחלטתי שלקראת הפנסיה זה עדיף. זה הרבה כסף". אגם: "לא רציתי לעזוב את החברים, אבל בסוף הסתדרתי". איילת: "עברנו בדיוק בשומר החומות. הזמנתי את המשפחה ופתאום צבע אדום. שלומי רץ לממ"ד, החליק ופרק את היד וזו הייתה קבלת הפנים שלנו לעיר. לפחות בשדרות היה לנו ממ"ד".
ממ"ד? שלומי: "בקריית-גת היה לנו מקלט שכונתי ואף פעם לא הצלחנו להגיע אליו. איילת היתה ממש חרדתית ודווקא בשדרות הממ"ד בדירה הרגיע אותה". איילת: "אנחנו ממש מול עזה והייתי עומדת מול החלון וכבר יודעת לאן הטילים עפים. היינו נכנסים לממ"ד עוד לפני האזעקה".
7.10? שלומי: "אני שוטר ביחידה מרחבית ותיגברתי את תחנת שדרות. הגענו ב-6:25 לתחנה ואז התחילו האזעקות עד 7:00. עוד לא הספקנו לצאת ולהתארגן וחטפנו טיל לתחנה וירי מסיבי. הם באו עשרות, מוכנים ומתורגלים הקיפו את התחנה וירו. ברגעים האלה קיבלנו פקודה לעלות לגג ולתפוס עמדות".
דיברתם? איילת: "הוא התקשר ואמר שיורים עליהם וביקש מהבן שיזעיק עזרה מהצבא". שלומי: "היא קיבלה את זה קשה. צעקות ובכי". איילת: "היה מתח נוראי. הבן והחברה היו בבית ושמענו את היריות מתחת לבניין ובשלב מסוים שלומי לא ענה. דחפנו שולחנות לדלת והיה כאוס מוחלט".
שלומי? "כבר בהתחלה נתקלתי במחבל והרגתי אותו, ואז ניסיתי לתפוס מחסה ופגעו בי ברגל וזה הרגע שהבנתי שזה אמיתי. הם התחילו להיכנס לתחנה ולירות. נכנסתי לאחד החדרים בפנים ואז נתקלתי בעוד מחבל שפגע בי ביד ועפה לי האצבע ועף לי גם האקדח. נפלתי על הרצפה ושכבתי בלי לזוז, עשיתי את עצמי מת כי עוד שנייה הם מגיעים להרוג אותי. הם הגיעו לדלת וזרקו רימון פנימה ומהרימון נשברה לי ארובת העין והיה מלא דם. זה היה מזל שהתמלאתי דם כי נראיתי מת. חלק מהדלת נפלה לי על הראש כשאני עם הפנים למטה. הם הגיעו לעשות וידוא הריגה וירו בי ופגעו בזרוע ומכל הדם שהיה הם חשבו שאני מת ונעמדו לידי והתחילו לנהל קרב כשהם בחדר איתי. ככה במשך שעות אני שוכב שם ומנסה לנשום כמה שפחות. בשלב מסוים התחיל קרב של המחבלים מול הימ"מ שניסה לפרוץ לתחנה".
ימ"מ? שלומי: "היה קרב קשה והכוחות שלנו התחילו לזרוק רימונים פנימה ואני בשלב הזה שוכב וחוטף כל מיני רסיסים של המבנה שעפים. ואז הם שלחו טיל שגרם לקיר לקרוס עליי ומעך לי את הצלעות שנשברו. אבל בדיעבד זה הגן עליי מכל הפיצוצים. הייתי כלוא מתחת לאבנים ולא יכול לזוז. הטלפון רוטט בכיס ואני לא יכול להזיז את היד ומבין שאני עומד למות".
מה חושבים? שלומי: "רק על המוות. חשבתי על הבית, על המשפחה ועל הסוף. כבר קיבלתי את זה ואתה מרגיש את הנשימות הולכות ונחלשות. אני לא יודע כמה זמן עבר, שעות, עד ששמעתי לוחמים של הימ"מ נעמדים ליד החדר ומטהרים את המבנה. כששמעתי עברית ניסיתי לקרוא להם בכוחות האחרונים והם הבינו שאני שוטר ישראלי ועבדו קשה להזיז את הקיר ולחפור בהריסות רק כדי לחלץ אותי משם. הייתי 10 שעות על הרצפה פצוע ועמדתי למות. למזלי הצלחתי לשרוד. נהרגו 8 שוטרים בקרב הזה".
שיקום? שלומי: "הייתי בטיפול נמרץ כמה ימים. עכשיו אני פה בביה"ח השיקומי לפצועי מלחמה באיכילוב וברוך השם אני כבר יותר טוב". איילת: "זה נס. הייתי בטוחה שהוא מת. כבר אמרו לנו שאין ניצולים".
תוכניות? שלומי: "אני כבר קרוב לפנסיה והארכתי בשנה את השירות. במשפחה לא רוצים שאחזור אבל אם אני מפה חוזר הביתה - המחבלים ניצחו אותי. אני אוהב את המדים ואני אחזור אפילו לחודש על המדים, גם בלי אקדח, זה יהיה הניצחון שלי ואז אפרוש. אולי אלך לעבוד עם הבן שלי באינטל באבטחת איכות או שאעשה רישיון על אוטובוס".
מה את עושה? איילת: "מאז שעברנו לשדרות אני בבית. מטפלת בבית, כביסות, אוכל".
מצב כלכלי? שלומי: "אנחנו בסדר". איילת: "אני ואגם פה במלונית ועדיין לא יכולים לחזור הביתה". שלומי: "אתה מראיין אותנו יום לפני שאגם מתגייסת. היינו צריכים להשיג דברים כדי שיהיה לה למחר כי כל הדברים בבית". איילת: "לא חסר לנו כלום אבל הבעיה שאתה לא בבית שלך ולא יכול להתארגן. כבר יותר מחודש וחצי אנחנו בחדר קטן, אי-אפשר לבשל ולעשות כלום".
חזרה לשדרות? איילת: "הטילים כבר לא אכפת לי. אבל אם לא יהיה ביטחון שמחבלים לא יוכלו להיכנס אני לא בטוחה שאחזור. מצד שני אם לא נחזור אז הם ניצחו אותנו. עדיין קשה לי לחשוב על זה".
הבילוי שלכם? איילת: "אהבנו לצאת למסעדה ביום שישי מדי פעם. עכשיו התחלנו להכיר קצת את תל-אביב. איך שפתחו את החנויות הלכנו אני ואגם קצת לקניות". שלומי: "הם פירקו את הכרטיס אשראי".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
