את היתרונות של קניית פריטי עיצוב והלבשת הבית בזול אפשר לנחש שכולנו מכירים. ישראל מוצפת בחנויות ורשתות עיצוב "לכל כיס" - רשת מקס סטוק, למשל, כבר נסחרת בבורסה וחנויות בדמותה הפכו לנוף העירוני החדש. לקנות בזול זה נגיש, זמין, ונעים - גם בכיס.
ומה לגבי החסרונות? אם לנסח זאת בעדינות, הם אינם זולים וקלילים כמו המחיר ששילמנו בעלי-אקספרס. למרות שאת המחשבה על כך אנחנו נוטים להדחיק, מהרגע שהוא יגיע לפח האשפה, הפריט הזול שקנינו ימשיך לחלק המפוקפק יותר של מחזור חייו, הרחק משדה הראייה שלנו. הבלאי המהיר של פריט שנוצר בייצור המוני בידי מכונה ומחומרים באיכות ירודה, הפריט הטרנדי שחלף זמנו או החפץ שנרכש בגלל מחירו הזול ולא בגלל איכותו, ימצאו את עצמם מהר מאוד באיזו פינה בעולם, כזבל שבמקרה הטוב יתפרק תוך כמה מאות שנים. עד אז הוא יצטבר, יזהם את הטבע ושיפיע על המרקם הביולוגי הסובב אותו.
ושלא תחשבו שההתפרקות שתגיע בסופו של דבר היא שמחה גדולה. היא מייצרת, בין היתר, מיקרופלסטיק - חלקיק זעיר שרק לאחרונה נמצא בידי מדענים במחזור הדם האנושי, מקום שלכל הדעות לא מומלץ למצוא בו פלסטיק. נשמע נורא? עוד לא נכנסו בכלל להתייחסות הפושעת לחיי אדם שמגולמת בסדנאות היזע של המפעלים הגדולים, שעל הדרך גם גורמים לזיהום אוויר ופולטים גזים רעילים.
12 צפייה בגלריה
פריטים זולים הם זמינים, נגישים ונעימים בכיס - למה להשקיע ברהיטי עילית?
(צילום: ShutterStock)
נכון, יש במנעד שבין פריט מעצבים יחיד במינו שעולה עשרות אלפי שקלים לשרפרף פלסטיק ב-15 שקל המון גוונים, ולא כל פריט שנקנה באיקאה יסיים את חייו אחרי חצי שנה. אך בכל זאת, מה היתרונות של רכישת פריטי עיצוב-עילית לבית? והאם שווה, גם למי שאינם עשירים גדולים, להשקיע באובייקטים שאינם חלק מפס ייצור אלא עוצבו, נוצרו ונמכרו בידי מעצבים?
"קודם כל חשוב לדעת שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כי זה מה שאנחנו אוהבים לעשות. זה המקום שבו הלב שלנו נמצא", מתוודה בחיוך בראיון ל-ynet המעצב תומר נתנאל לוי (35), הבעלים של סטודיו "תומי דיזיין" לעיצוב וייצור רהיטי עילית. ביחד עם בת זוגו, האמנית שי אלפיה, לוי עתיד להשיק בסוף החודש (25.5) סלון תצוגה, מכירה והפקה של פריטי עיצוב ואמנות של יוצרים מקומיים שייקרא SALT. שם, ובתערוכות נוספות שמאגדות תוצרים של מעצבים ישראליים, מבקש לוי לקדם את תרבות הדיזיין-ארט, שגורסת כי יש להשקיע בכורסה, כיסא או גוף תאורה שמיוצרים ידנית, בדיוק כמו ביצירות אמנות יחידות במינן. במקרה של לוי, מחירם של הפריטים שהוא מייצר יכולים לנוע בין 2,800 שקל ל-20,000 שקל ויותר.
"ברגע שפתחתי סטודיו ויצרתי את סדרת הכסאות הראשונה שלי, נתקלתי בשאלות של כמה הפריטים עולים ואז בשאלה התבקשת - למה הם עולים ככה", הוא מספר. "אז קודם כל הסיבה היא שזה יוצא מהכלל. כאן עושים דברים מיוחדים. הידע הטכני והאסתטי של מעצב טוען פריטים מעוצבים באמירה ייחודית ובסיפור. מעבר לערך האסתטי שקיים בכך, יש גם ערך מוסף מחשבתי - מה גרמתי לך להרגיש ולחשוב, ואיך הפריט שינה את החלל והפך להיות המרכז שלו.
"אנשים צריכים להבין את הייחודיות הזאת, כי היא מתבטאת גם באיכות של המוצר וגם ברמה הפיזית שלו. ברור שיד אדם שמומחה לתחום נגעה בפריט הזה, וברור שהוא לא תוצר של מכונה, והאיכות הזו מאפשרת למוצר לשרוד היטב הרבה יותר שנים. מעבר לזה שהפריט מיוחד, יש מאחוריו פנים אמיתיות, ידיים אמיתיות, אמא ואבא. הפריטים האלה הם באמת הילדים שלנו, אנחנו משקיעים בהם את כל המחשבה והמאמצים והאנרגיה הזאת נמצאת בפנים, מרגישים אותה. זה לא משהו שנחת פה מתוך קרטון והבריגו אותו עם ארבעה ברגים, וחשוב לחשוף שמדובר בתרבות וידע שאשכרה קיימים פה בארץ והרבה אנשים לא יודעים את זה".
12 צפייה בגלריה
"הפריטים האלה הם באמת הילדים שלנו"
(כיסא "בועות" של תומר נתנאל לוי. צילום: תומר נתנאל לוי)
12 צפייה בגלריה
"לא משהו שנחת פה מתוך קרטון והבריגו אותו עם ארבעה ברגים"
(שולחן קפה "יפו". צילום: תומר נתנאל לוי )
ומה עם המחיר?
"כמעצב אני יכול לומר ללקוח מסוים: 'אוקיי, יש פה קיר ואתה רוצה עליו ספרייה. הספרייה הזאת תהיה מיוחדת בכל מקרה, ואפשר לעשות אותה ב-7,000 שקל ואפשר ב-70,000 שקל'. כשפריט הוא מותאם אישית אנחנו קודם כל שולטים בגודל, במורכבות של החומרים ובהתאמה שלו למקום שהוא יעמוד בו. אנחנו נכנסים לתהליך מאוד מסודר של סקיצות והמעצב מתייחס לזה כאילו הוא מגיש סטרט-אפ למשקיע. אני מוציא לפועל שגעונות רבים, בעיקר במתכת במתכת, ומבחינת מחיר זה נע בין כמה אלפי שקלים בודדים לרהיט ועד לפרויקטים רחבי ידיים ומתוקצבים יותר. ייתרון נוסף של מעצבים מקומיים הוא שהם נמצאים עם היד על הדופק בתעשייה, יודעים כמה חומרים עולים ואיפה להשיג את הטובים ביותר בתעשייה הקטנה של מלאכת היד".
עיצוב תחת איום קיומי
ואכן, התעשייה של מלאכת היד בישראל היא מצומצמת, אך מתחילה - לאט לאט - לתפוס תאוצה. "התחום עוד לא מבוסס ברמה הממסדית, אבל הוא קיים. אני למשל יוצר ביפו, ומספיק להסתובב כאן כדי לראות המון גלריות, בתי מלאכה וחללים שאנחנו המעצבים עובדים בהם. אם אנחנו מדברים על טעם אישי בעיצוב, להסתובב זה לא משהו שאפשר לדלג עליו. אדם שרוכש ספה צריך לשבת עליה בדיוק כמו שאדם שרוכש יצירת אמנות צריך לראות אותה בעצמו ולא לקבל עליה רושם מהאינטרנט. לטייל בחוסר וודאות ולחפש את הפריט שיעשה לך 'וואו' זה לא משהו שאפשר לדלג עליו, וזה גם להוביל לסיפורים מעניינים. אחת הסיבות שאנשים רוצים ריהוט מיוחד היא גם כי זה יוצר שיחה. יש מינוח שנקרא Conversation Piece ("פריט מעורר שיחה", ד"מ), רהיט ייחודי ובולט לעין שכששואלים אותו למה קנית אותו ואיפה יש מאחוריו סיפור שלם".
מה מחזיק אותך בעיסוק הזה, למרות האתגרים?
"ההחלטה לסלול את הדרך בתחום הנישתי הזה נפלה מזמן והיא לא עולה אצלי יותר כשאלה. זו אנרגיה פנימית שאני קם איתה בבוקר והיא המצפן שלי, היא גם מאוד דינאמית ובסופו של כל יום אני מבחין בשיעור חדש שלמדתי. ישראל אכן מאתגרת במובן הזה, גם מבחינת ההכלה התרבותית וגם מהבחינה הפיננסית, וכמו כל עצמאי שבונה ומנהל עסק בשתי ידיו יש רגעים שאתה מרים את הראש ואומר 'יאללה, איפה הדרכון הפורטוגלי'. עם זאת, החיים זה מה שקורה עכשיו, וכסף לא היה מרכיב מרכזי בשיקולים לעסוק בעיצוב".
את גודלו הצנוע של שוק העיצוב העילי בישראל לוי קושר גם בהקשר החברתי והפוליטי המקומי. "ברגע שחברה מתנהלת תחת איום קיומי מסוים, בין שהוא מבוסס מציאות ובין שלא, אז תהליכים שאמורים להתפתח מתוך תחושת יציבות וביטחון לא קורים. להרבה ישראלים אין את התחושה של 'אני בסדר, השורשים שלי נטועים כאן, אני יודע שהילדים שלי יהיו כאן, סבתא שלי הייתה כאן וקיבלתי ממנה בירושה ויטרינה שאני אוהב'. ולמה הוא אוהב אותה? כי הוא ראה אותה מגיל 3 וגם אם הוא עובר לווילה משלו, הוא ייקח את הוויטרינה האהובה של סבתא. זה מתערבב לתוך מה שאני רואה ברחוב המוכר ובמסעדה שקיימת עשרות שנים ומצטבר לאיזשהו טעם אישי מובחן. זה הכלי שבסופו של דבר מביא אדם להגיד בביטחון - את זה אני אוהב, ואת זה אני לא אוהב".
"ברגע שחברה מתנהלת תחת איום קיומי מסוים, בין שהוא מבוסס מציאות ובין שלא, אז תהליכים שאמורים להתפתח מתוך תחושת יציבות וביטחון לא קורים. להרבה ישראלים אין את התחושה של 'אני בסדר, השורשים שלי נטועים כאן'"
לוי מסביר שרנסאנס כמו שהוא מקווה שיתרחש בתחום העיצוב העילי המקומי כבר התרחש בתחום אחר, שונה אך דומה, והוא תחום היין. "פתאום יש המון יקבים ישראלים וכולם יודעים על זה וסקרנים לגבי זה. אנשים בוחרים ביין מסוים, יוצאים לסיורי יין, יודעים מה מייחד כל מיני אזורים ויודעים מה הם אוהבים. איך זה קורה? כי יש תעשייה של אנשים שמקדמים, לא בהכרח במאוגד אבל בהחלט במקביל, את התרבות הזאת. הם מגלגלים את הידע החוצה, חושפים אותו, עושים סדנאות ומנגישים את המבחר. כשמילצרתי כסטודנט היו אנשים שרק להגיד להם 'חצי יש או יבש' היה מלחיץ אותם, והיום המצב שונה לחלוטין, וזה בא לידי ביטוי גם בכסף שאנשים משקיעים.
"אני רוצה שנגיע לנקודה שבה אדם ייכנס לאולם תצוגה או יראה פריט ויגיד 'אני רוצה את זה כי אני אוהב את זה וכי זה מתאים לי לפינה הזאת'. זה יסתדר לו במחשבה על הסביבה שמקיפה אותו, ולא רק כי עכשיו הוא עושה את השיפוץ וחייב את כל הרהיטים במיידי. זה בסדר, אבל זה מוביל לחללים די משעממים שהם תוצר של טרנדים חולפים, על אחד כמה וכמה אחרי הקורונה שלימדה אותנו שלהיות מוקפים בריהוט שאנחנו לא אוהבים - זו לא צרכנות נבונה".
"ביליתי שנה בצפון איטליה ושם התוודעתי באמת לעולמות סצנת הדיזיין-ארט האירופית. שם אנשים נושמים את הדבר הזה וזו הייתה חוויה שעיצבה באופן הגורף ביותר את הדרך שלי. סביבת המחייה שלהם רצופה בזה, ולא כי ידם משגת, אלא בגלל המשכיות של התרבות. הם שותים אספרסו בעמידה בבר מלא בפליז, שהבריסטה עובר לנקות ולהבריק אותו כל יום אחרי המשמרת משנת 54'. בישראל, אנחנו נמצאים במקום שאנחנו לא נותנים לתרבות כל כך לשקוע ולהיכנס לתוכנו. לא לחשוב רק על המכה שאני עושה, אלא על ההמשכיות. לא רק לתכנן את הדירה ולדמיין איך אני מוכר אותה, אלא להגיד - אני הולך לחיות בחלל הזה, ומדיי וואן אני צריך להרגיש שהוא שלי, שבחרתי בו. אני מאמין שהפער הזה הוא פער של ידע ושל חסך בפלטפורמות הנכונות שיודעות לתקשר את התוכן הזה, ולהציג אותו בצורה חכמה ולא מנותקת. ידע הוא כוח ואפשר לקבל ממנו הרבה".
פורסם לראשונה: 14:03, 19.05.22
