ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש, מתייחס לא אחת לתחושות הלאומיות, שמציפות את החברה הישראלית בעקבות ה־7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", בהתאם למודל חמשת שלבי האבל, שפיתחה בעבר הפסיכיאטרית אליזבת' קובלר־רוס. המודל, שהוכלל עם הזמן לכל תהליך של אובדן, לרוב קטסטרופלי, עבור אדם, מדבר על: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. כשלב האחרון במודל מהווה הקבלה השלמה עם המציאות, עד כמה שהיא קשה. מהשלב הזה אפשר לעבור לשיקום ההריסות, הפיזיות והנפשיות, באמצעות מאמץ אישי וקבוצתי, פיזי ומנטלי, תהליך שהוא מייגע, מייסר ומבלבל.
בריאיון, שהתקיים איתו בימים אלו, כשנה ושלושה חודשים מפרוץ המלחמה, הוא חוזר אל התחושות הקשות האלו, ומחבר אותן לתסמונת הפוסט טראומה, אותה הפרעה פסיכיאטרית, שעלולה להיווצר בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי הכרוך בסיכון ממשי לאדם או לסובבים אותו. "'אוי, עכשיו אני שרוט וזה לתמיד?' שואלים אותי רבים בבהלה", הוא אומר. "אני משיב להם, שלהגיב לטראומה זה טבעי ונכון. תגובה לעוצמות של הרגש ושל החוויות שחווינו זה אפילו מתבקש, וזו דרך התחלתית של הגוף, הנפש והמוח לעבד את מה שקרה".
מתי יודעים, שאכן מדובר בפוסט טראומה?
"כל חשיפה לאירוע קשה, שכרוכה באיום על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם, היא טראומתית. התסמינים להפרעה פוסט טראומטית רבים ומגוונים, וכוללים בין היתר חוויה מחדש של האירוע הטראומטי בצורה של מחשבות חודרניות, פלאשבקים או סיוטים. המתמודדים מנסים להימנע מזכרונות, מחשבות או מקומות המזכירים את האירוע, מבססים חשיבה פסימית, מאבדים עניין והנאה בפעילויות, ומגלים תסמינים של עוררות יתר, קשיי ריכוז, עצבנות, דריכות וקשיי שינה".
מה עושים את התסמינים האלו?
"לא תמיד צריך להיבהל מהם. רוב האנשים יתגברו על הטראומה בכוחות עצמם, יעלו ללא התערבות על מסלול של שיפור, של חוסן. עלינו ללמד את עצמנו ואת הגוף שלנו להתמודד עם המציאות שלאחר הטראומה. כדוגמה, נמליץ שלא לוותר על עבודה, ארוחות משפחתיות ופגישות עם חברים. אם יש פגיעה משמעותית בתפקוד ופגיעה באיכות החיים, אז יש מקום לפנות לטיפול".
ד"ר טנא, אחד הפסיכיאטרים המוכרים והמוערכים בתחום הפוסט טראומה, מדגיש בריאיון את חשיבות השינוי שחל במערך הפסיכיאטרי בשנים האחרונות. "הרבה שנים הפסיכיאטריה הופרדה ומודרה מהרפואה הכללית, יצאה אל מרכזים פרטיים בשולי ערים, ויצרו הפרדה. ב־2015, לאחר מהלכים רבים, נכנסה לתוקפה הרפורמה במערכת הבריאות, ולפיה הועברה האחריות הביטוחית והבלעדית על מתן שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. המהלך, שאיחד את רפואת הנפש ורפואת הגוף, יצר כתובת אחת לאספקת שירותים אלו, קופות החולים. מגפת הקורונה הובילה להבנה, שבריאות הנפש היא חלק מהרווחה הכללית של אנשים. זו לא סיסמה שאין בריאות גופנית בלי נפשית. מאז, בעולם ובישראל, יש דרישה הולכת וגוברת לשירותי בריאות נפש. 7 באוקטובר, למעשה, האיץ את התהליך הזה. הרבה אנשים שנפגעים נפשית וחייבים בטיפול, לא מרגישים חולים ולא רוצים לקבל טיפול בבית חולים פסיכיאטרי, כדי שלא יסמנו אותם בסטיגמה. הם מעדיפים לקבל את הטיפול במסגרת קופות החולים".
בין היתר אתה מכוון לקשר שבין טרמינולוגיה להסכמה לקבל טיפול?
"בהחלט. מה שקורה היום הוא הצבתה של הפסיכיאטריה בתוך מערכת שיקום או מחלקת מוח, שהטיפול בו לא שונה מטיפול בכל מערכת אחרת של הגוף. לפעמים, זה אפילו מתחיל בטרמינולוגיה. לא להגיד 'חולה נפש', אלא מתמודד, לפעמים 'פגוע נפש'. השינוי מתבטא גם במראה החדש שנותנים למחלקות שבהן מטפלים במתמודדי הנפש".
השפעות המלחמה
מה קרה לשירותי בריאות הנפש החל ואחרי 7 באוקטובר?
"אחרי 7 באוקטובר עלו אצלנו הרבה שאלות, בהן עד כמה אנחנו אמורים להתערב או לא בפגיעה הנפשית, הרגשית. הבנו, שבחלק גדול של המקרים לא מדובר בחרדה, אלא בתגובות פתולוגיות לאבל, תגובה טבעית, שלרוב תחלוף. עם זאת מהר מאוד הבנתי, כמו כולנו, שאנחנו במצב שלא הכרנו קודם. אצלי זה קרה ב־7 באוקטובר, כשאחד מחבריי שאל בקבוצת החברים, למי יש נשק, כי הוא חייב להגיע מהר לשטח של הנובה כדי להציל את הבת שלו. לא חשבתי שאראה פעם תכתובת כזו. כמו כן בניגוד למלחמות קודמות, המלחמה הזו התחוללה מעל ראשנו, כשהכל מיידי. כדוגמה, הבנו שחייבים להגיע מהר למפונים, למשפחות של נפגעים, שצריך לעשות שינוי גדול באיך שאנחנו עובדים, כדי להעניק עזרה ראשונה נפשית. לכן מיד פתחנו מרפאות, שקראנו להן 'עוטף איכילוב', הענקנו במסגרתן למאות אנשים, נפגעי הקו הראשון, סיוע נפשי מיידי. היינו חייבים להמציא בסיטואציה שנוצרה תורה חדשה. הבנו שדברים בסיסיים כמו טופס רישום, אפילו שאלה של שם מקום המגורים, יכולים להיות טריגר להתפרצות.
עלו עוד שאלות, כמו האם לתת לאנשים לדבר על הטראומה או לא. עד היום אין על כל השאלות תשובות. מכיוון שקשה למנוע פוסט טראומה ולדעת מי הפרט שיפתח את התסמינים, המטרה שלנו בשלב הראשון הייתה צנועה יותר, לצמצם סבל, לאפשר לנפגעים להתחבר לאיזה מסלול של חוסן. כמובן סייענו, אבל לא התערבות הירואית, אלא בדרך איטית ואמפטית. זה מצמצם את הסבל תוך כדי ההתמודדות".
לפני כחצי שנה נפתח במרכז הרפואי סוראסקי, איכילוב, מרכז אסיף.
"מדובר במרכז ארצי רב מקצועי, לטיפול בהפרעות הקשורות בטראומה נפשית וב־PTSD, תופעות פוסט טראומטיות", הוא מסביר. "תוך כדי שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות מובילות בישראל ובעולם, מפתחים חוקרי המרכז שיטות טיפול חדשניות כתוספת לטיפול השגרתי, כדוגמת אפליקציות טכנולוגיות, מציאות רבודה וטיפול בתא לחץ. אסיף, שמרכז טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי בחיילים ובאזרחים, הוא חלק מהמהפכה שעובר תחום בריאות הנפש".
מעטפת משפחה וקהילה
במקרי פוסט טראומה כמה חשוב המקום של המשפחה, הקהילה והחברים בתהליך הריפוי?
"לחברה ולסביבה יש תפקיד קריטי בריפוי טראומה. סביבה תומכת היא אחד הדברים, המגינים על אנשים מפני התפתחות של פתולוגיה של דיכאון וחרדה ועוד סממנים דומים. היעדר מערכת תמך במצבו של המתמודד משפיעה עליו לרעה, לעומת תמיכה במי שחוזר למשפחה ולקהילה. אומנם לא אחת עולים קשיים במערכות היחסים הבינאישיים, כמו רוגזנות ורגשות של כעס ואשמה, למשל, 'למה אני צועק על כולם'. אין פה עצה אחת טובה ונכונה לכל המתמודדים ולמשפחות שלהם. כן חשוב להבין שלא מוותרים לאדם המתמודד, לא מוותרים לו ולא עליו.
"כמו שאדם שחוזר אחר ניתוח ופציעה, צריך זמן להסתגל ולחזור לכוחותיו, כך לגבי פציעה נפשית. צריך לאפשר לו מרחב של החלמה ולא של קונפליקט ומריבה ואשמה, אם כי בצד זה יש לזכור, שמצוקה נפשית היא לא תירוץ להתנהגות אלימה. זה משחק עדין בין הצדדים. למשל, המתמודד לא רוצה לצאת מהבית? כן להתעקש איתו על לצאת, אבל בעדינות, בחוכמה וברגישות רבה".
מה לגבי תעסוקה? לא קל להעסיק מתמודד נפש, ולא קל למתמודד.
"אומנם לחזור לעבודה זה דיסוננס עוד יותר קשה, כי לא תמיד מגלים סובלנות כלפי מוגבלים כאלו ואחרים. אבל שאיפתנו כחברה, וכמובן גם כמערכת רפואית, היא להחזיר את המתמודדים לעבודה - שהיא תמיד חלק משמעותי בזהות של האנשים. היא מעניקה להם תחושת יכולת, מסיחה את הדעת ממצוקות היומיום, נותנת להם לשקוע בתוך משהו אחר ומאפשרת הגשמה אישית. כן צריך לזכור, שמתמודדי פוסט טראומה לא ישנים טוב, הם דרוכים, מתקשים לחזור לעבוד בצורה סדירה.
מילת המפתח כאן היא גמישות. כשמאפשרים למתמודד נפש לעבוד, לא רק הוא מרוויח מזה, אלא גם מקום העבודה. מקום כזה, אם יהיה סובלני, יכיל את המתמודד ויאפשר לו גמישות, הוא יחזיר אותו לתחושה של יכולת ומסוגלות, ואז העובד יהיה מחויב לו פי כמה וכמה. גם במובן החברתי הלאומי זה חשוב".
עופר פדן: ריצת מרתון לשיקום הגוף והנפש
יש שיטות וגישות שונות לטיפול בנפגעי טראומה ובכלל במי שחשים מצוקה נפשית בעקבות המצב. עופר פדן, מייסד ומנכ"ל חברת מרתון ישראל, שמפיקה מאז 2011 אירועי ריצה וספורט בקונספטים מיוחדים ברחבי ישראל, מאמין וממנף את אירועי הספורט כדרך שיקומית לגוף ולנפש. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הוא הרחיב את הפעילות גם כחלק מחיזוק הרוח הישראלית.
"חרטנו על דגלנו לשלב, במסגרת אירועי הריצה, התחרויות והמרתונים, קידום של אג'נדות חברתיות וערכים בעלי משמעות, וכן להוקיר ולהודות לאנשים או לגופים, התורמים למדינה. כמי שמאמין בקשר ההדוק שבין הספורט לבריאות הנפש, אני מעודד מגזרים שונים, כדוגמת אנשים עם צרכים מיוחדים, פצועי צה"ל ופגועי נפש, להשתתף באירועים. כחלק מזה משולבים במהלך האירועים תכנים הקשורים למורשת ישראל, להוקרת חיילים ומילואימניקים ולהדגשת חשיבות התמיכה ההדדית והתרומה לקהילה.
יש לציין, שעם פרוץ המלחמה רתמה החברה את קהילת הרצים לסייע לחקלאים ברחבי ישראל, וכן הפיקה חולצות אדומות עם הכיתוב: Bring Them Home Now, שאיתה רצו אלפי אנשים בישראל ובעולם.
מדינה מתחשבת: נגישות ותעסוקה למתמודדים עם מוגבלויות
מדינה מתוקנת, בבואה להקל על קהילת האנשים המתמודדים עם מוגבלויות בתוכה, אמורה להציב לעצמה כיעד את הגדלת הנגישות ולהעניק להם מענה בתחומים שונים. מערכות שונות אמורות להתאים למתמודדים עם מוגבלות תנועתית, כולל נכים בכיסאות גלגלים, למתמודדים עם מוגבלות בראייה ובשמיעה וגם למתמודדים עם מוגבלות קוגנטיבית, בהם גם קשישים וכל מי שניצב בפני אתגר ניידות, זמני או קבוע.
בשנת 1998 התקבל בישראל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שתקנותיו עודכנו ב־2013 כדי להתיישר עם הסטנדרטים הבינלאומיים. החוק מחייב גופים ציבוריים ופרטיים להבטיח נגישות בשירותים, במתקנים ובמוצרים, כשרשות הנגישות הלאומית מפקחת על יישום המדיניות. באשר לעבודה. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע, כי מקום עבודה שמעסיק לפחות 25 עובדים, חייב לפעול לייצוג הולם של אנשים עם מוגבלויות בקרב העובדים שלו. מעבר לכך קיים צו הרחבה לעידוד והגברת תעסוקה לאנשים עם מוגבלות, בין היתר קיימת חובת מתן העדפה מתקנת כחלק מחובת הייצוג ההולם, שאומצה בפסיקה ובחקיקה הישראלית. לפי חוק זה, במקום עבודה שיש בו 100 עובדים ומעלה במגזר הפרטי, יש חובת ייצוג של 3% מבין כלל העובדים של אנשים עם מוגבלות, במגזר הציבורי הייצוג הוא 5%.
קיימת אפשרות העדפה של מועמד עם מוגבלות, הכשיר לביצוע התפקיד, שכישוריו דומים לכישורי יתר המועמדים, על פני המועמדים האחרים. כמו כן מעסיק רשאי לקבוע, כי התמודדות על איוש משרות מסוימות, לפי בחירתו, תוגבל למועמדים עם מוגבלות בלבד, ורשאי גם לפרסם את המשרה כמיועדת לאנשים עם מוגבלות בלבד.
