לרוב, המילה גָ'אגְלִינְג, או להטוטנות, מכוונת לאומנות הקרקס: זה להטיל מספר חפצים לאוויר בו זמנית, כשלפחות חפץ אחד נשאר באוויר ואחד ביד. המציאות המודרנית בכלל, ובוודאי זו בה אנחנו נמצאים היום, איננה קרקס, אבל הג'אגלינג תופס בה בלית ברירה, ומתאר את מציאות חייהם של לא מעט עובדים, מתוך מאות האלפים שגויסו למילואים מאז השבת השחורה ותחילת המלחמה. הם מחלקים את זמנם וחייהם בין מילואים לעבודה, בין מטלות צבאיות לאזרחיות, ומנסים גם למצוא מעט זמן לחייהם האישיים.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחד מהם הוא אריק בן יהודה: רווק תל אביבי בן 44, מהנדס, שמשמש ביומיום סמנכ"ל המכירות של קבוצת TSG, חברה ביטחונית, שעוסקת בפיתוח ושכלול מערכות ביטחוניות מתקדמות עבור גופי ביטחון בארץ ובעולם, וכן לשוק האזרחי ולמגזר המוניציפלי.
מאז 7 באוקטובר, במסגרת צו 8, הוא נמצא בחמ"ל בקריה, ביחידה ובתפקיד שאינו יכול להרחיב עליהם את הדיבור. "בשבת השחורה, בשעה 6:45, התייצבתי בקריה והתחלנו לתפעל את האירוע. לא יצאתי משם ביומיים הראשונים. מהיום השלישי אני מג'אנגל בין המשמרות בחמ"ל בקריה לעבודה. העבודה כמובן לא יכולה לחכות, בעיקר כשמדובר בחברה ביטחונית. נכון לעכשיו, מתוך כ-500 עובדים, לפחות 20% נמצאים במילואים. אני רק אחד מהם. זו עבודה מסביב לשעון בכל יום, 24/7. זה אומר שיחות ודיונים עם שותפים בקריה, באמ"ן, בחיל האוויר, ועם עובדים שנמצאים באתרי הלקוח. אני חשוף לפעילות במטה הכללי, רואה את כל מה שקורה בזירת המלחמה. בשטח ובעורף".
אבל מ-7 באוקטובר אתה במילואים. איך נראה סדר היום שלך מאז?
"בגדול אין סדר יום, הכל דינמי. יש ימים שאני מגיע למילואים לפנות בוקר ונשאר עד הלילה, ובימים שיש קצת זמן אני נוסע לעבודה באור יהודה. סדר יום שכולל שישי שבת. אתמול, למשל, ישנתי שעה. אני ישן בשביל להשלים כוחות, וגם אז אני לא מתנתק, אני כל הזמן בתוך הג'אגלינג. הכל נהיה נזיל. זה לחיות בשני עולמות מקבילים, כל אחד מהם עבודה משמעותית. האווירה היא של נחישות. אין זמן להתפרק. אני לא משווה את עצמי למי שהיה שם, וללוחמים בשטח, אני חי את העולם הקטן שלי בו אני מנסה לעשות את המקסימום".
ממה שואבים כוחות להמשיך בסדר יום כזה?
"קודם כל עצם המשימה. השליחות נותנת את הכוח לעשייה. שואבים כוח גם מהטפיחות על השכם. ללבוש מדים, להסתובב ברחוב על מדים, זה הפך להיות גאווה מטורפת, הפטריוטיזם בהתגלמותו. ואם את מכוונת לזוגיות", הוא מחייך, "לא אפתח את זה עכשיו, אבל גם זה יגיע".
"רק רוצה לחזור לשגרה"
טל צפוני, רווקה בת 28, מתגוררת עם בן זוגה כפיר רבינוביץ' בתל אביב. ביומיום שלה היא מהנדסת פיתוח ראשית בסטארטאפ Synchrony medical, שמפתח את LibAirty Airway Clearance System, מערכת לפיזיותרפיה נשימתית. בימים אלו היא משרתת במילואים, מדריכה בתא שליטה לפינוי פצועים שיושב תחת היחידה לשיתוף פעולה של חיל אוויר. "התא מקבל את כל המידע מהשטח, כמו דרישה לפינוי וכמות ומצב הפצועים", היא מסבירה. "כך מוזנקים מסוקים, כשכל המידע הרלוונטי מועבר לגורמים השונים: כמה טייסים על המסוק, הרופא שקובע להיכן וכיצד יבוצע הפינוי, לבית חולים המתוכנן וכן הלאה בשרשרת הפינוי. הכל כדי להוציא את הפינויים לפועל במקסימום יעילות ומינימום זמן".
ספרי על Synchrony medical.
"אנחנו סטארטאפ קטן של שלושה אנשים. שניים מאיתנו עכשיו במילואים. החברה, שהוקמה בזמן הקורונה מיועדת לטפל בחולים במחלות ריאות כרוניות, שזקוקים לטיפול יומיומי. המטרה היא שהמערכת תהיה ביתית עבור כמה מאות אלפי חולים בישראל, ועבור השוק שאנחנו מכוונים אליו, ארה"ב, שם מדובר במיליונים. המערכת מאפשרת למטופלים לקבל טיפול נשימתי יעיל אותו יוכלו לבצע בביתם בצורה עצמאית יומיומית, ללא צורך בנסיעה לבית חולים או מפגש ייעודי עם פיזיותרפיסט נשימתי, דבר שכמעט ואינו בר השגה, אם בשל זמינות מטפלים ואם בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך".
ואז מגיע 7 באוקטובר.
"נכון. בן זוגי, מהנדס חשמל באזרחות, נמצא גם הוא, מתחילת המלחמה, במילואים, משרת באיו"ש כמ"מ, קצין לוחם. אני קיבלתי טלפון כשבועיים לאחר תחילת המלחמה. היה לי ברור שאני מתייצבת מיד, אבל החלטתי שלמרות המילואים אני לא זונחת את העבודה בחברה. העזרה למטופלים בצל המלחמה חשובה במקביל לרצון לתרום ללחימה. צריך להבין שבמיוחד בתקופות כאלו המצב הבעייתי של המטופלים מודגש עוד יותר בשל הפחד והקושי לצאת מהבית אל מול הדחייה בקבלת הטיפול, שעלולה לגרום להידרדרות במצבם.
צפוני מדגישה שלא עשתה שירות מילואים לאחר השחרור מהשירות הצבאי, במסגרתו הייתה מדריכת סימולטורים בחיל האויר. "בתחילת המלחמה עלה הצורך לייצר תאי שליטה, שלא נמצאים בשגרה, והתחילו לקרוא למילואים לעוד ועוד מדריכות. לכן לא הופתעתי כשקיבלתי את הטלפון, ולא היה לי לרגע ספק שאני מיד מתייצבת בבור של חיל האוויר בקריה, למשמרות של 12 שעות כל אחת. במקביל, היה לי ברור שאני ממשיכה בעבודה שנמצאת באור יהודה, שאשלב את שתי המשימות. אני מרגישה ברת מזל שיש לי את היכולת לתרום בשתי הזירות, ללוחמים בשטח ולמטופלים בעורף".
מה הקושי הכי גדול שלך בתקופה הזו?
"אין קושי פיזי. הקושי הוא הרצון לחזור לשגרה שהייתה לפני כן, לנורמליות. בן הזוג שלי מגיע לאפטר קצר אחת לשבועיים, אנחנו יושבים יחד לאכול, מדברים, מקיימים בית, ויום אחרי זה כבר אין זה. הוא חוזר למילואים וזה כל כך חסר לי. אני רוצה לחזור למציאות היומיומית שלנו ולא לחיות את המציאות החדשה הזו, שאי אפשר לדעת כמה זמן היא תימשך".
מה בעיקר מחזיק אותך בתקופה הזו?
"היכולת שלי לתרום. קושי יותר גדול זה לשבת בבית ולא להיות מסוגל לעזור בשום חזית. זה שאני יכולה לעזור במילואים ולהמשיך להתאמץ בעורף כדי שמטופלים יקבלו את מה שהם צריכים, זה מחזק ונותן מוטיבציה להמשיך".
"למרות המילואים, יש לי תחושת מחויבות לעבודה"
דוגמה נוספת לג'אגלינג בין מילואים לעבודה נותן אייל סטולרו, בן 29, תושב רמת-גן, ראש צוות פיתוח בסייסנס, חברת פיתוח של טכנולוגיית בינה עסקית. סטולרו, שמוביל חלק מפרויקט הדגל הבא של סייסנס, נמצא בימים אלו בחמ"ל ניהול באש באשקלון, כחלק ממערך התקיפה באוגדת עזה. "התפקיד שלי במילואים כולל עבודה במשמרות", הוא מספר. "בהתחלה זה היה מאוד אינטנסיבי. היה קשה לשלב בין העולמות כי הייתה תחושה שאי אפשר להתעמק כמו שצריך באף אחד מהם. בהמשך ירד קצת היקף המשמרות, מה שמאפשר שילוב של המילואים עם העבודה".
אתה מצליח להתנתק מהעבודה כשאתה במילואים, ולהפך?
"למרות שאני לא חייב לעבוד כשאני במילואים, יש לי תחושת מחויבות לעבודה, וכך גם אני לא מאבד קשר עם השגרה שלי, ככל שזה אפשרי. בוודאי שיש הבדל בין שני המקומות. כשאני מגיע למילואים האווירה משתנה. השיחות אחרות, המשימות אחרות. מה שעוזר לי לשלב בין העבודה למילואים הוא הלו"ז של המשמרות. יש זמן מוגדר בו אני בצבא, ואז אין שום דבר אחר, ולהפך. יש גם משהו בלעלות על מדים שעוזר לעשות שינוי בחשיבה. בנסיעה של שעה למילואים אני עושה את השיפט המנטלי. כשאני מסיים את המשמרת במילואים, העבודה מרגישה לי כמשהו מרענן. זה לעבוד על פרויקט חדש, לגעת בטכנולוגיה. אני יודע שלא מדובר בתקופה קצרה. המלחמה נמשכת, ואני אמשיך לג'אנגל בין העבודה למילואים. חשוב לי לתרום לשני התחומים".
