בשבוע שעבר עסק הטור שלי בניסיון לתת הסבר מעמיק ורחב למחירים המופקעים בישראל, ספציפית של מוצרים מיובאים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
זה לא היה מאמר דעה, אלא מסכת עובדתית. שוחחתי עם שחקנים מרכזיים במשק – ממשלתיים, אבל בעיקר בשוק הפרטי. כל שרשרת הרכישה, ההפצה והמכירה ניאותה לדבר, וכולה הקפידה לעשות זאת שלא לייחוס. התמונה שתוארה הייתה מרתקת, יוצאת דופן – ומפחידה.
רפורמת היבוא של הממשלה הנוכחית היא שינוי אדיר שיכול להוביל להוזלות משמעותיות לצרכן הישראלי, אך השחקנים שאיתם שוחחתי היו ברורים כשם שהיו ציניים: הרפורמה תקל על מותגים חדשים, אבל מי שכבר שולט בשוק ימשיך ליהנות ממצב ריכוזי, נטול תחרות אמיתית, משתק.
5 צפייה בגלריה
רפורמת היבוא תקל על מותגים חדשים, אבל מי שכבר שולט בשוק ימשיך ליהנות ממצב ריכוזי
(צילום: שרון צור)
אלה לא רק היבואנים שנהנים מבלעדיות מעשית, כמו שסטוביץ' ודיפלומט. להם היה שבוע סוער, רווי אתגרים, עם הכרזה על חרם צרכנים מצד ההסתדרות – וטלטלה בבורסה עבור דיפלומט, שנסחרת שם. הנקודה, הבהירו לי גורמים בולטים מאוד, איננה רק החסמים, שהם הרעה החולה היסודית, וגם לא היבואנים שיודעים לגזור קופון, אלא היצרנים הבינלאומיים עצמם. אלה התאהבו בשיעורי הרווח המטורפים שהם מפיקים מישראל. עם תוצר מקומי גולמי הולך וגדל, השוק הישראלי אולי איננו גדול – אבל צומח בהתמדה.
"למה שהיצרניות הללו יסכימו להורדת מחירים בישראל", אמר לי מנהל ברשת קמעונאית, "הם יודעים שיש להם מפיץ בלעדי בארץ. הם יודעים מה שיעורי הרווח הנוכחיים. אולי הרפורמה החדשה תכניס מותגים חדשים ואלה ילחצו את המחירים. אבל אין שום דבר ברפורמה הזו שיחייב הורדת מחירים במותגים הוותיקים". מנהל בכיר ברשת גדולה שכולכם רוכשים ממנה הסביר שיבוא מקביל לא יכול לעבוד כאשר מדובר במכולה פה, מכולה שם; בלי היצרן עצמו קשה ליצור קביעות באספקת המוצרים לרשתות, ולכן הם תמיד יחזרו לזרועותיו הגדולות, הכופתות, של היבואן המרכזי.
זה בדיוק הזמן לציין שמרגע שהחלה הרפורמה הגדולה ביבוא, הוגשו רק כמה מאות בקשות למסלול החדש והמקל; ממש לא ההתנפלות שבממשלה ציפו לה.
הובאו פה עדויות יוצאות דופן על הדרך שבה היצרנים הבינלאומיים, לכאורה, נאבקים ביבוא מקביל, בכל ניסיון להוריד את המחירים בשוק. גורם מרכזי אחד אמר ש"לפעמים הרשתות ימצאו את אותו מוצר, עם מחיר יותר זול בחו"ל. ואז יגידו להם – כמה יעלה לי כדי שלא תקנו מהיבוא המקביל (בחו"ל, לא דרך המפיץ בישראל). הוא אומר 500 אלף שקל. הוא מקבל 500 אלף שקל. מי שמממן את זה הוא לא המפיץ המקומי כי הוא לא יכול (חוקית) אלא היצרן. ובאותו רגע, ברוב המקרים, הקמעונאי מכניס את החצי מיליון שקל לכיס ולא מוריד את המחיר לצרכן". ספק אם המעשה הזה חוקי, כמובן.
התמונה שתוארה הייתה מורכבת. החסמים, בין היתר באמצעות תקנים ישראליים מיוחדים, משבשים באורח עמוק את האפשרות לתחרות; השחקנים החזקים עושים בהם שימוש. במקביל, אותם גורמים עושים יד אחת עם יצרנים בינלאומיים ולעיתים עם רשתות קמעונאיות.
הסרת החסמים, במילים אחרות, יכולה לסייע מאוד להגעת רשתות שיווק חדשות לארץ (לדוגמה, הענק האירופי קארפור שעושה עלייה). הורדת חסמים גם תעזור לרווחי הרשתות, תוסיף קצת לרווחי היבואנים. לבסוף היא תביא לתחרות מסוימת שתוריד מחירים לצרכן – אבל הוא יהיה האחרון בתור. כל עוד המשק כולו נתון בלפיתה של הסדרים מעוותים, שמסריחים מרוח מונופוליסטית, השיטה הישנה יכולה להמשיך להדפיס מזומנים למי שנהנה ממנה; ההוזלות עלולות להישאר בקצוות.
יבואן אחד, לא גדול, כתב לי. הוא תיאר סיפור מעשה פשוט: החברה שלו מביאה מסין מותג אופנה אמריקאי לתקופת הקיץ. המותג נשלח במכולות מסין דרך הים.
"הסחורה הייתה מוכנה בסין במאי, להפצה לכל העולם", כתב היבואן, "שילמנו יותר מהמקובל על המכולות בכדי להעלות אותן לאונייה שתשוט ישירות לישראל. בשל התור הארוך בכניסה לנמלים בישראל, האונייה פרקה את המכולות בפורט-סעיד במצרים, והעברה לאשדוד הוסיפה מעל שבוע. כאשר נפרקה האונייה בנמל החדש, החליטו במכס לבצע שיקוף למכולות. התור למכונת השיקוף: עשרה ימים". הוא מציין שהמכונה הזו הייתה אמורה להקל, אך למעשה מאריכה עבור יבואנים לא גדולים את תהליך הכניסה לארץ. לטענתו, רק "מקורבים" מצליחים להקדים את התור במכס, והשיקוף לא נעשה בנמל החדש.
בכל מקרה, אומר היבואן, חברות הובלה לא רוצות לקחת מכולות כאלה לשיקוף, כי מדובר ביום המתנה; לכן צריך לשלם להן סכום גבוה במיוחד. כאשר מגיעים להזנת הסחורה למחסנים, יש מחסור בעובדים, בפריקת המכולה. זו נעשית במחסנים לוגיסטיים בארץ "ידנית, כל ארגז וארגז". הוא מסכם: "בכל המדינות המערביות הסחורה הייתה בחנויות בתחילת יולי. בישראל רק בשבוע האחרון של יולי תגיע הסחורה לחנויות. התוצאה, חנויות עמדו ריקות מסחורה, הכנסות לא היו להן, ולכן הזמנות מראש של החנויות בוטלו או הוקטנו. בעלי המותג האמריקאים לא מאמינים שכל זה מתנהל בישראל. מדינות כמו יוון מקדימות את ישראל בהפצה לחנויות בחודש שלם מתוך שלושה חודשי עונה".
מה יש לנו בסיפור הזה? יש בעיה של יעילות, של חסמים, של פריון עבודה ושל תחכום. יש כלכלנים שיחגגו, ולא יסכימו להאזין לשאר דבריו. אבל אלה חשובים: הוא המשיך להסביר לי מה קורה במימון היבוא, ענף חדש שנשלט לחלוטין בידי שחקנים גדולים או חברות אשראי חיצוניות ומפוקפקות; הוא גם הבהיר שבקניונים, הסחורות לעיתים לא יימכרו כי רשתות גדולות השתלטו על שטחי מסחר ומונעות למעשה כניסת חנויות קטנות יותר שיכולות להציע מחירים תחרותיים לצרכן. באתגר הראשון שלו, הכניסה לישראל, דרושה יעילות רבה יותר בנמלים ובלוגיסטיקה. בסיפורים הבאים, אומר היבואן, נדרשת רגולציה – כזו שתמנע ממונופול להתקיים בקניונים, וכזו שתיטע בהירות בסיפור מימון היבוא ותסיים את תחושת הבלגן בתחום.
אבי גבאי הציע בשעתו לתקן את החוק כך שיהיה ברור שמחיר גבוה ב-25 אחוז, נניח, מהמחיר הממוצע במדינות דומות יהיה עילה לתביעה ייצוגית.
במילים אחרות, למי שחושב שהסרת חסמים תפתור את הבעיה כולה, באים הגורמים בשטח (אלה ששוחחו איתי בשבוע שעבר, וגם השבוע) ואומרים – תשכחו מזה. אם ישראל רוצה מציאות של מחירים תחרותיים, רשות התחרות, הכנסת והממשלה צריכות להיכנס לעובי הקורה ולהיאבק בכל מקום. לגמול את ישראל מההתמכרות ההרסנית שלה להפקעות מחירים, תיאומים מעל ומתחת לשולחן, וכמובן חוסר יעילות.
מה זה להיאבק? לדוגמה, ההצעה שהעלה בשעתו יו"ר העבודה לשעבר, אבי גבאי – מבעלי ומנכ"ל קבוצת פרטנר. גבאי לא מציע פיקוח מחירים כלשהו, עניין שנדון לכישלון. הוא בפשטות רוצה לתקן את החוק כך שיהיה ברור שמחיר הגבוה ב-25 אחוז, נניח, מהמחיר הממוצע במדינות דומות (בנטרול מס ערך מוסף) יהיה עילה לתביעה ייצוגית. השבוע פתח ביהמ"ש העליון את הדלת לאפשרות הזו בתביעה יייצוגית שמתגלגלת שנים נגד קוקה-קולה, והמחירים שזו גבתה בעבר על בקבוקי ליטר וחצי.
אמנם שופטי העליון קבעו מבחן מחמיר לאישור תובענה כזו, ועוד נראה מה יוחלט ספציפית ביחס לקוקה-קולה, אבל בפירוש פסקו שיש אפשרות שמונופול יספוג פסיקה ייצוגית נגדו – כי הפקיע מחירים. גבאי כאמור הציע בשעתו הצעה מרחיבה בהרבה: אם המחיר גבוה באחוז מסוים מהממוצע במדינות רלוונטיות, מוזמן הצרכן להגיש תביעה ייצוגית. "ואז הרשתות והיצרנים וכל השאר יפקחו על עצמם. לא יהיה צורך בפיקוח מחירים", אמר גבאי.
5 צפייה בגלריה
קוקה קולה. בית המשפט העליון פתח את הדלת לאפשרות של תביעה ייצוגית
(צילום: shutterstock)
אני יודע שיש אנשים שקוראים את מה שנכתב כאן, ומקמטים את גבותיהם. מה לנו ולכל הכלכלה הזו. הבו לנו עוד דיונים על התליונים בליכוד, המפלגה החדשה של איילת שקד והלכלוכים ההדדיים בין רע"מ למשותפת; שלא לדבר על משפט נתניהו.
אך במחירים, ובעיוותים הנלווים אליהם, נמצאים הדברים היומיומיים שממררים את חייהם של הישראלים פה. הדירה שלא תהיה להם, או תעלה בשעבוד לאורך שנים רבות. תחושת חוסר הביטחון הכלכלי שתמנע מהם לעזוב את העבודה, ולנסות להקים עסק משלהם.
הנה נקודת אור: כניסת רשתות שיווק זרות יכולה לשנות זאת באורח עמוק. כל מי שנכנס לסופרמרקט גדול באירופה מזהה את טיב ההבדלים מול הרשתות פה. ותחשבו על זה ככה: עכשיו, מה עם להכניס בנק גדול זר? כזה שבו חברות קטנות לא ייעשקו בידי עמלות מיותרות ומוטרפות? ומה עם, השם ישמור ויציל, מתן עידוד לקבלני ענק זרים שלא יבנו פה רק רכבת קלה, אלא גם בניינים?
כאשר כתבתי לפני שנים רבות על ההצעה מחברה סינית גדולה לבנות עשרות אלפי יחידות דיור בתקן שייקבע בידי ממשלת ישראל, הקבלנים נזעקו; הבעיה, הם טענו, היא בכלל לא בהם. רק בממשלה, בחסמים ובשחרור קרקע לבנייה. מאז הרבה קרקע זרמה בהמון מכרזים; הכסף והמחירים זרמו איתם.
אם הניסוי עם רשתות שיווק זרות יצליח ויוביל לירידת מחירים, תגלה ישראל את המובן מאליו: כדי לשבור את השיטה הישנה, כל מה שצריך הוא להביא לפה את העולם. התחרות תבוא איתו.
הלחצים לאיחוד אולי יעשו את שלהם, אבל האמת שהעבודה ומרצ הן אכן מפלגות שונות
אם מצבן ייראה כמו שהשתקף השבוע בסקר של חדשות 13, ייאלצו מרצ והעבודה לרוץ במשותף. כוונותיה האסטרטגיות של מרב מיכאלי, שאפתניות ככל שיהיו, מסתכמות כרגע בתוצאות שנעות בין ארבעה לשישה מנדטים. חזרתה של זהבה גלאון והתחרות המחודשת על ראשות מרצ גרמו לכך שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה, אבל לא הרבה למעלה מכך. ההכחשות מצד מפלגת העבודה, ההתעקשות הרוטנת שזו אינה אותה מפלגה, הכל יתאפס מול עדר הפילים השועט של דעת הקהל. במחנה לא-ביבי, כל מי שעשוי לסכן את הגוש החוסם יספוג אש צולבת; לא ימחלו לו. ולכן מיכאלי, אם התוצאות ימשיכו להיות כאלה, תמחל על כבודה.
העניין הוא שאם מביטים בתוצאות הבדיקה המיוחדת של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מתברר שאכן מדובר במפלגות שונות. עם מצביעים שונים. פרופ' תמר הרמן, עמיתה בכירה במכון, אספה את הנתונים משישה סקרים שונים של המכון כדי ליצור מסד נתונים בעל משמעות, וניסתה לבדוק מי הם התומכים בשתי המפלגות.
בשנת 2017 הגדירו את עצמם למעלה מחמישית מהישראלים כ"שמאל". היום מדובר ב–11 אחוז. השמאל בארץ, מבחינת ההגדרה העצמית של מצביעים, נמחק בחצי. בין היתר כי יותר ויותר אנשים ממנו רוצים להגדיר את עצמם כ"מרכז" (ותודה ליאיר לפיד)
התוצאות מרתקות. ראשית, רק רבע ממצביעי העבודה בכלל רואים את עצמם כשמאל – בשעה שבמרצ מדובר על כשישה מכל עשרה מצביעים. מרצ היא כנראה המפלגה האשכנזית ביותר בישראל, לצד יהדות התורה, עם למעלה מ-70 אחוז שמגדירים את עצמם כך. בעבודה מדובר בכ-55 אחוז. בעבודה, גם זו המכווצת הנוכחית, כחמישית מהבוחרים אומרים שהם מסורתיים דתיים או לא דתיים; במרצ כולם חילונים. מרצ היא מפלגה מבוגרת, אבל צעירה בהרבה מול העבודה, שכ-40 אחוז ממצביעיה הם מבוגרים מגיל 55. הכי מעניין הוא הנתון הבא: כמעט 60 אחוז ממצביעי העבודה הן נשים, במרצ יש רוב גברי מובהק. כנראה זה קשור למרב מיכאלי, ולדרך שבה הדגישה מאבק באפליה מגדרית ובכלל.
אלה באמת מפלגות נפרדות, עם מאפיינים דמוגרפיים מובחנים. מעניין לציין במה הן ממש דומות: בהכנסה. התפלגות ההכנסה של המצביעים דומה מאוד, ואגב, בשני המקרים למעלה משליש מעידים שהם משתכרים פחות מהממוצע.
מה אומרים הנתונים האלה? פרופ' הרמן אומרת ש"ההבדלים מאוד מובהקים. וזה נלקח מסקרים גדולים. ההבדלים האלה הם הסיבה שרבים אומרים למפלגות הללו לא להתאחד. זה גם מראה עד כמה מאגר המצביעים של השמאל הישראלי מצומצם". לפי נתוני המכון, בשנת 2017 הגדירו את עצמם למעלה מחמישית מהישראלים כ"שמאל". היום מדובר ב-11 אחוז. השמאל הישראלי, מבחינת ההגדרה העצמית של מצביעים, נמחק בחצי. בין היתר כי יותר ויותר אנשים ממנו רוצים להגדיר את עצמם כ"מרכז" (זו הייתה דרך אנליטית לאיית תופעה של שתי מילים: "יאיר לפיד").
באשר למרצ, הרמן נשמעת פסימית. היא אומרת שהיא לא מנסה בכלל להמציא את עצמה מחדש. "מפלגה קטנה חייבת לחדד ולעדכן ביתר תכיפות את המסרים שלה, משום ששולי הביטחון האלקטורליים שלה מצומצמים. היות שאינה מועמדת לשלטון, היא חייבת להחזיק בבוחריה על ידי הצגת תפיסת עולם מזוקקת ורלוונטית. העבודה הצליחה להתעדכן ולהתמרכז הן מבחינת האיוש והן מבחינת השיח שהיא מנהלת עם הציבור. לכן מבחינתה אין אינטרס מפלגתי להתאחד".
מפלגתי לא, אבל גושי – בהחלט. שלא לדבר על גזר הדין של ההיסטוריה. שתי המפלגות שונות, ולכן ריצה משותפת צפויה לדלל את המנדטים שלהן. כנראה ליאיר לפיד, אולי גם למחוזות אחרים. השלם לא יהיה שווה את סך חלקיו. מצד שני, אם חלקיו ירוצו בנפרד, ייתכן שאחד מהם יושמד. ומי שסירבה לרוץ יחד תוחזק אחראית.
