גם השבוע תונח מפה צחורה על השולחן הארוך בדירת הגג של משפחת גרינברג־ארד שבכיכר המדינה. "אני לא יודעת אם אבלים רשאים לארח", אומרת מאיה ישעיהו־גרינברג, כלתה של ג. יפית שהלכה לעולמה השבוע, "ואני לא בטוחה שאהיה מסוגלת להיכנס למטבח. אבל חשוב לי להמשיך את המסורת של קידוש וארוחה. אצל יפית, כל שישי בערב היה הפקה. פסטיבל. כאישה שאהבה אנשים היא קיבצה סביב השולחן אורחים מכל קצוות הקשת, מראש הממשלה ודמויות מובילות במשק ועד לאנדרדוגס, שתיכננו לקבל את השבת בבדידות לא זוהרת. היא רק רצתה לשמוח ולשמח. הלב שלה עלה על גדותיו מרוב נתינה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ועכשיו הלפיד עובר אלייך.
"זה קצת מפחיד", היא לא עוצרת את הדמעות, "ליפית ולי יש קילומטראז' של כמעט 20 שנה יחד. מאז שהתחלתי לצאת עם אייל, בנה היחיד. הרבה אנשים מצהירים שהמשפחה שלהם עומדת במקום הראשון, אבל אצל יפית זו לא הייתה קלישאה. ארוחת שישי, כאן או אצלנו, הייתה ההיי־לייט של השבוע".
רק פעם בשבוע נפגשתם?
"מה פתאום. היינו אחת בתחת של השנייה, סליחה על הביטוי, מרצון ובשמחה. אנחנו גרים במרחק נשימה מהם. מדי בוקר, בחמסין ובגשם, כשיצאה למסלול של 15 ק"מ, בריצה או בהליכה מהירה, היא התחילה אותו בקפה זוגי איתי. ואם לא הספיקה לעצור אצלי לפני האימון היומי, כי הייתה חייבת לעשות כמה טלפונים דחופים תוך כדי צעידה, היא צילצלה כשסיימה אותו ושאלה אם אני עוד בבית. עשר פעמים ביום היא צילצלה אליי. הלכנו יחד לקוסמטיקאית ולפדיקוריסטית, כשהיא קבעה תור לעצמה היא קבעה גם לי, ולהפך, ואף פעם לא נגמרו לנו הנושאים לשיחה. הכרתי אותה בכל הרבדים, אני יודעת מה היא הייתה אומרת בכל מצב, ואני בטוחה שהיא הייתה רוצה לראות אותנו ממשיכים להתאסף סביב שולחן השבת".
היא אמרה לך את זה?
"בשלושת השבועות האחרונים לחייה היו כמה וכמה פעמים שהיא יזמה שיחות פרידה שהתחילו והסתיימו ב'תשמרי לי על המשפחה'. אמרתי, 'די, יפיתוש, את תבריאי ונטוס ללונדון ויהיו לנו עוד המון חגיגות יחד', אבל היא כבר לא קנתה את זה. היא נלחמה עד הסוף כמו פנתרה, אבל בתוך תוכה היא ידעה".
מה יפית הייתה אומרת על אלפי האנשים שליוו אותה בדרכה האחרונה?
"ככה בדיוק היא ראתה את מסע הלוויה שלה. עם אנשים מכל המעגלים החברתיים שלה. פוליטיקאים, שחקנים, אנשי עסקים, משוררים. אבל אני גם יודעת שלצד המבול התקשורתי יפית הייתה רוצה שמישהו יספר עליה כעל אמא וסבתא. על האדם הנדיר שהיא הייתה. לכן, למרות שאני קנאית לפרטיות שלי ולמרות שקשה לי לדבר עליה בלשון עבר, התנדבתי למשימה. זה נראה לי לא הוגן שיפית תיצרב בתודעה רק בתור אשת עסקים. היא הייתה הרבה יותר מזה".
היא הייתה סבתא מאוד פעילה.
"ביום שלישי לפנות בוקר, אייל היה לצידה, בבילינסון, כשהיא נשמה את נשימתה האחרונה. כשחזר הביתה, לקחנו משני הבנים הגדולים, איליי בן ה־17 ואור בן ה־14 את הסלולריים, כי חששנו שהם יגלו על מות סבתם במהדורת החדשות או ברשתות. כשהם התעוררו, וסיפרנו להם שסבתא יפית נפטרה, הבנים ישר לקחו דף ועט והתחילו לכתוב הספד מהלב. כל אחד מהם כתב את הכאב שלו וכשהקריאו לי את מה שכתבו, לפני שיצאנו ללוויה, הלב שלי פשוט נשבר. כל אחד מהם אמר לה, במילים שלו, שהם לא באמת נפרדים ממנה מפני שהיא תמשיך ללוות אותם והם ימשיכו להרגיש אותה".
וההספד של אייל?
"הוא לא הכין מראש. הוא אמר את מה שהרגיש. לא היה אחד שלא בכה".
גם צ'ומפי, כלב הלברדור הענקי של גרינברג־ארד, עדיין לא מעכל את המציאות החדשה. בשבועיים האחרונים, מאז שפונתה לבית החולים, הוא עבר לישון עם בעל הבית, בעלה של יפית בני ארד, באותה המיטה. עכשיו הוא מרחרח כל אדם שמגיע לשבעה, ורק מי שמקבל את אישורו רשאי לצעוד פנימה למרפסת.
"אנחנו משפחה קטנה", אומרת ישעיהו־גרינברג, "והמשפחתיות היא הכוח שלנו. את זה, שימי לב, אני מנסחת בלשון הווה, לא בזמן עבר", היא מהרהרת בקול רם, "הקידוש של יפית היה קיבוץ גלויות, ותמיד סערו בו הרוחות, אבל עכשיו אני מתגעגעת דווקא לפעמים הבודדות שהיא ביקשה שישי אינטימי, רק איתנו. אהבנו גם את השקט. מי יודע, אולי זה יהיה הסגנון החדש של קבלת השבת שלנו, מעתה ואילך".
לפני שני עשורים, כשהכירה את אייל גרינברג דרך חברה משותפת, ישעיהו הייתה דוגמנית מצליחה על סף יום הולדתה ה־30, "אבל כל הזמן ידעתי שדוגמנות זה לא מקצוע לכל החיים וחשבתי על היום שאחרי. עבדתי כסייעת לרופא שיניים, ותיכננתי להמשיך ללימודי רפואת שיניים".
גם מהבליינד דייט עם גרינברג, שכבר היה אז השותף באימפריה של אמו ובמקביל פתח חברת־בת שהתמחתה בפרסום ובשיווק לילדים, היא לא התלהבה. "אמנם החברה המשותפת טענה שאייל הוא בדיוק מה שאני מחפשת, שילוב נדיר בין גבר לילד, אבל לא הוקסמתי מהמחשבה על דייט עם בחור שיודע עליי הכול ואילו אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה. ידיד שלי הושיב אותי לשיחה רצינית ושיכנע אותי שבליינד דייט יכול להיות הרפתקה נעימה. אייל צילצל, קבענו לצאת, אבל ערב קודם לכן יצאתי עם חברים למסיבה והוא היה שם. כשהוא ניגש אליי ואמר, 'אני הדייט שלך' הגבתי ב'אה, בסדר'. לימים, יפית טענה שאייל נבהל מהתגובה הפושרת שלי וחשב שאני לא מעוניינת".
יפית ליוותה אותם כמעט מההתחלה. "בדייט החמישי שלנו ישבנו במסעדה ואייל קישקש בטלפון עם אמא שלו. הכרתי אותה כקולגה, לא באופן אישי, ושמעתי שהוא מספר לה איפה אנחנו יושבים. כשניתק את השיחה הוא אמר לי שאמא שלו רעבה, אבל לא לקחתי את ההערה הזאת ברצינות עד שאחרי חצי שעה הם הגיעו, יפית ובני. אני זוכרת שהספונטניות הזאת הפתיעה אותי. מה פתאום אתם נוחתים בשולחן שלנו? אז עוד לא ידעתי שיפית היא פארטי גירל שנודדת מאירוע לאירוע וממסיבה למסיבה. לימים שמעתי אותה אומרת, 'אני חייבת לשבת קצת בבית כדי להצדיק את הארנונה הגבוהה שאני משלמת'. אני, בניגוד אליה, אוהבת לשבת בבית, אבל חוץ מזה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
בינך לבין אייל או בינך לבין יפית?
"גם וגם. אייל ואני ידענו מהר מאוד שזה רציני, ויפית קיבלה אותי מהשנייה הראשונה באהבה. זה היה חיבור של שתי נשמות, של אישה לאישה".
היא לא חששה שתגנבי ממנה את אייל?
"להפך, שתינו אהבנו את אייל וזה היה המכנה המשותף שחיבר בינינו".
בראיון שערכתי עם שתיכן, ערב נישואיכם, יפית סיפרה שהיא התאהבה בך רק כשהתחלת לדבר.
"נכון", עיניה שוב מצטעפות. "יפית תמיד אמרה שהיא התאהבה בי בהתחלה רק בגלל העובדה שאייל התאהב בי, אבל תוך כדי שיחה במסעדה היא ראתה שאני יפה גם מבפנים. זה ציטוט שלה".
באותו ראיון יפית סיפרה שכבר בפגישה הראשונה עם מאיה היא שמעה את פעמוני החתונה. "אם אמא לא מכירה את הבן שלה, אז מי כן?" היא התגאתה אז, "כשמדורי הרכילות התחילו לדווח על הרומן בין מאיה לאייל כולם אמרו לי, 'מאיה ישעיהו היא הכי יפה בעולם, דוגמנית צמרת, בינלאומית' ולא התרגשתי. הכרתי אותה מפרסומות שעשתה, אבל לא זכרתי איך היא נראית. גם כשהתיישבתי מולה לא התעלפתי, אבל כשהיא פתחה את הפה..."
קראת לה גימ"ל?
"לא, הכינוי הזה שמור עד היום לאייל. זה קיצור של ג'וניור מפני שהוא צעיר ממני בשנה וחצי".
חמותה, לדבריה, ראתה בה בת לכל דבר. גם בראיון ההוא, מלפני 20 שנה, וגם בשיחות סביב השולחן, יפית נהגה לומר "אילו הייתי יולדת בת אני בטוחה שהיא הייתה בדיוק כמו מאיה". יפית גם סיפרה, "התרגשתי עד דמעות כשמאיה אמרה לי שהמודל שלה לזוגיות הוא בני ואני".
"נכון", מאיה מאשרת. "לא עניין אותה אם אני דוגמנית או שיננית, זה בכלל לא היה אישיו בשבילה, כל מה שהיה חשוב לה זה שאני הופכת את הבן שלה למאושר".
בראיון ההוא, כשסיפרת שאולי תלמדי רפואת שיניים, יפית צהלה וקראה: "יהיו לנו שני רופאים במשפחה". בעלה – ואת.
"נכון, אבל יפית הייתה זו שלקחה אותי יד ביד והכניסה אותי לעולם הפרסום שהיה הממלכה שלה. כשהיא הציעה לי להצטרף אליה כדי שנהיה ג. יפית וג. מאיה חשבתי שהיא מתבדחת. אמרתי שאני אנסה, ודי מהר הבנתי שזו הייתה חוויה מעצימה. בהתחלה הייתי מאחורי הקלעים, היא לימדה אותי את התהליך שעובר כל תסריט מהרגע שהוא מאושר ועד שכל המדינה רואה אותו על המסך. הייתה לי הזכות לראות אותה בפעולה, בשטח, מתרוצצת, מצלמת, התפעלתי מהחשיבה המהירה שלה, התאהבתי בחיבור שלה ללקוחות. היא ידעה לתת לכל אדם את התחושה שהוא האחד והיחיד בחייה. התרגשתי מהאצילות ומהנדיבות שלה. היא חיברה בין אנשי עסקים ולכל מי שנזקק היא חילקה עצות זהב בחינם".
כמה פרסומות צילמתן יחד?
"המון. עשינו את זה במשך שמונה שנים. המון סרטונים, תשדירי רדיו וראיונות. יפית רצתה שאהיה היורשת שלה, היא אמרה, 'כל אחת מאיתנו יכולה להצליח בזכות עצמה, אבל יחד אנחנו צוות מנצח, אין כמונו'. היא הקפידה לשתף אותי בנתוני המכירות ובביקורות שלא תמיד היו אוהדות. כל פרסומת שצילמנו, לא משנה למי ולמה, הפכה לשיחת המדינה".
איך את מסבירה את זה?
"בזכות יפית, כמובן. בחודשים הראשונים עשינו המון חזרות לפני כל סרטון. היא עבדה איתי על הדיקציה. איך להגיד 'כדאי' ואיך לחלק את ההברות ב'נקודה'. הפרסומות שלנו היו בגובה העיניים, לא מאוד מתוחכמות, מאוד ברורות, הן מכרו את המוצר ולא את הפרזנטוריות שלו. זו הייתה ההמצאה שלה, זו הייתה גישה חדשה שהיא השרישה. הפשטות הזאת חסרה לי היום על המסך. אשמח אם היא תחזור".
למה החלטת לפרוש אחרי שמונה שנים?
"מיציתי את זה. ילדתי שלושה ילדים ורציתי לחוות אותם בלי לחץ של פגישות והתחייבויות”.
הפרישה שלך איכזבה את יפית?
"אני בטוחה שכן, אבל המוטו שלה, שהפך למוטו של כולנו, הוא 'חיה ותן לחיות'. יפית כיבדה את הרצון שלי לחוות אימהות במשרה מלאה. בדיעבד, הבחירה שלי הייתה דומה מאוד לשלה. כשילדה את אייל, בגיל 23, היא רצתה לעבוד מהבית והמדורים הפרסומיים שיצרה בעיתונים, יש מאין, איפשרו לה לגדל את אייל בלי בייביסיטר, אפילו לא ליום אחד. כשהיו לה פגישות בחוץ, אצל הלקוחות, היא לקחה אותו איתה. בעגלה".
היא שיתפה אותך בתלאותיה כאמא כמעט חד־הורית?
"כך הציגו אותה בתקשורת, 'כמעט חד־הורית', אבל זה לא מדויק. לאייל יש אבא ביולוגי, איש מקסים שגם נכח בלוויה, וכשאייל היה בן שבע וחצי יפית הכירה את בני ארד בטיסה לפאלמה דה־מיורקה. לבני אין ילדים, הוא התאהב באייל ממבט ראשון וגידל אותו כאב. שני האבות של אייל ליוו אותו לחופה".
מעל קברה בעלך אמר: "אני בן יחיד לאמא שגידלה אותי כמעט לבד. כולם יודעים שהיה בינינו קשר מיוחד".
"אייל מעולם לא התראיין והוא לעולם לא יתראיין. החלטה שלו. הספיק לו שאמא שלו הייתה חשופה".
יפית אמרה לי לא אחת שהטעות של חייה היא שיש לה רק בן אחד. היא לחצה עלייך להקים משפחה גדולה?
"מעולם לא. לא עניין אותה אם יהיו לנו ילד אחד או חמישה. ברור שבכל פעם שבישרנו על היריון היא הייתה בעננים, היא גם עזרה לי מאוד בהריונות שלא היו קלים, והיא הייתה סבתא מאוד מחוברת. בדרך חזרה הביתה היא הייתה מצלצלת, 'מי בבית? את מי אפשר לגנוב לשעה?'. כשהציקו לה בטלפונים מהמשרד, היא ביקשה 'תניחו לי, אני רוצה זמן איכות עם הנכדים שלי'. מצד שני, גם אנחנו וגם הילדים ידענו שאין מצב שסבתא לא תהיה זמינה. לא משנה עם מי היא נפגשה ומה היא צילמה, ברגע ששמעה שיש שיחה מאחד מאיתנו היא עזבה הכול וענתה. לא הייתה לה שום בעיה להודיע לי שממחר הילדים בחופש, למרות הלימודים, מפני שכולנו טסים למשל ללונדון, שזה היה המקום המועדף עליה”.
היא אף פעם לא אמרה שבחופש מגיע לה לנוח?
"איזה לנוח? היא הייתה חיית אקשן. היא גררה אותנו מתערוכה להצגה. הייתה לה תאוות חיים בלתי נדלית והיא רצתה שכולנו נהיה בעשייה מתמדת, כמו שלה. כשאני התעייפתי וחיפשתי מקום לשבת היא המשיכה לדהור קדימה".
איך ניפצתן את הסטיגמות הרעילות של יחסי חמות־כלה?
"לא ניפצנו, פשוט היינו מה שאנחנו. ברור שפה ושם היו בינינו חילוקי דעות, אבל לא רבנו. לא היה על מה. בתור חמות היא שמרה על עמדה ניטרלית, 'אני מהאו"ם', היא אמרה, ולא התערבה בוויכוח שביני לבין אייל, אבל היו מקרים שבהם היא לקחה את הצד שלי. גם בגלל זה הערכתי אותה. היא הייתה הגיונית וישרה. בתקופות מסוימות לא האמינו לנו שאנחנו באמת חברות טובות וקרובות. טענו שזה מפוברק, שזאת הצגה. אז אמרו".
המחשבות על קאמבק שצצו בה מדי פעם, במיוחד לאור העובדה שיפית המשיכה לקבל הצעות לקמפיין משותף עם כלתה, נעלמו לחלוטין לפני כשבע שנים. "כשרכשנו את סטימצקי. נכנסתי לשם בכל הכוח מפני שהייתה הרבה עבודה. אייל התחיל לעשות סדר במחלקות השונות, עזרתי לו ועם הזמן התלבשתי על תחום ספרי האמנות".
יפית גם הייתה זו שהכניסה לרשת צעצועים.
"נכון, היא ואייל נהגו בחוכמה כשהרחיבו את תרבות הפנאי. בקבוצות המיקוד של צעצועים ומשחקים היא שיתפה את שלושת הנכדים, שכמובן שמחו לנסות אותם. היא שאלה אותם, 'אהבתם? נהניתם?' והוסיפה להם עוד קצת לדמי הכיס השבועיים, שכר בדיקה. הנכדים התגאו בה מאוד. בילדותם, כשטיילו איתה ברחוב ואנשים עצרו אותה, הם שאלו איך היא מכירה את כולם. לקח זמן עד שהם הבינו שכולם מכירים אותה. רק עכשיו, בכיסוי התקשורתי של פטירתה, הם מבינים עד כמה סבתא יפית שלהם הייתה צנועה".
היה לחשיפה גם היבט פחות מחמיא. "מ. כוערת" ב"קומדי סטור" למשל.
"לא נראה לי שהם יודעים מה זה הקומדי סטור. זה היה באמצע שנות ה־90. אסף אשתר חיקה אותה וכולנו נקרענו מצחוק. גם ב'ארץ נהדרת', כשאלי פיניש עשה את יפית ועלמה זק חיקתה אותי זה היה מצחיק. אי־אפשר לעבור את החיים האלה בלי הומור".
5 צפייה בגלריה
'ההומור תמיד היה שם''. החיקוי של מאיה ישעיהו וג. יפית
(צילום: מתוך ''ארץ נהדרת'', קשת)
וההומור היה שם תמיד, בעיקר כאמור מסביב לשולחן. "היא תיכננה את סדר הישיבה של האורחים ודאגה לכל פרט ומצד שני, כשצילצלתי אליה בדקה ה־90 לספר לה על חברה שנפרדה מבן זוגה, בלי לחשוב פעמיים, היא אמרה 'תביאי אותה' והלכה לחפש עוד כיסא. וכשהבנים שלי ביקשו להביא חברים היא פתחה עוד שולחן. עפרה מיתר, שותפתה וחברתה הטובה, שנפטרה לפני שנה, הפכה גם חברה טובה שלי. החברות הטובות שלי הפכו לחברות של יפית, שקפצו אליה גם כשלא הייתי בסביבה. גם ביבי ושרה והמאבטחים נהנו מהאוכל שלה. לפעמים היו כמעט מכות בארוחות. דיונים, טענות, לא היה רגע דל. היא תמיד הניחה את כף ידה על עיניה – אייל סיפר שזו הייתה גם התנועה האחרונה שעשתה בחייה – ובירכה את כל יושבי השולחן".
ראית בה אמא שנייה?
"ליפית היה חלק מאוד נכבד ומשמעותי בחיי. היא לא יכלה לסגור את היום בלי לספר לי מה שימח אותה ומה הרגיז אותה ואיך היא רוצה שאשתלב בעסק החדש שהיא שוקלת לקנות. היא המשיכה להזמין אותי לפגישות עסקים, אולי בתקווה לעורר בי געגועים, וכשמשהו ממש לא עניין אותי ביקשתי פטור והיא כיבדה. היא ידעה שהדרייב שלי הוא לא בעסקים, מה שהניע אותי אליה היה אהבה טהורה והרצון לבלות עוד ועוד כמשפחה. עכשיו אני מרגישה שאילו יפית הייתה יודעת שזמנה קצוב, היא הייתה מורידה קצת את הרגל מהגז כדי לבלות יותר איתנו.
"לקראת הסוף, כשהגעתי לחדר שלה בבית החולים, היא ישנה. חיכיתי בצד בשקט. ברגע שפקחה את העיניים וזיהתה אותי היא מיד שאלה, 'איך הילדים? את צריכה משהו? הכול בסדר?' כשבכיתי, מפני שכבר לא יכולתי שלא לבכות, יפית ליטפה לי את היד ואמרה שהסוד הוא להעריך את הדברים הכי קטנים. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו". כמו שהיא עשתה.
כשאובחנה כחולת סרטן גרינברג חבשה את הכובע של אשת תקשורת, בחנה בקור רוח את האפשרויות העומדות בפניה ובחרה לשמור את המאבק לעצמה ולבני משפחתה. "אני יודעת שיהיו אנשים שיכעסו עליי בגלל שאני מסתירה את המחלה", היא השיבה לשאלתי, כשהצעתי לה ראיון מכובד לאחד ממוספי החג. "אני גם לא מתביישת. לא עשיתי שום דבר רע, לא גנבתי את הסרטן מאף אחד". אז למה לשמור בסוד? לחצתי.
"כי לא בא לי שידברו עליי. לא עכשיו. פעם רציתי, מזמן. אם יש משהו שלמדתי מהמחלה הארורה הזאת, זה לא להתחשבן לאף אחד". היא הקפידה על פאות מטופחות. "תראו איזה יופי", הראתה לחברות את הקולקציה. "ביקשתי פאה שנראית כמו השיער שלי, באותו הצבע, באותה התסרוקת, ועשו לי בול". חודשים אחדים לאחר מכן, סביב השולחן, היא התגאתה בשיער הטרי שלה, שצמח מחדש.
מאיה, את חושבת שהיא האמינה שתנצח?
"לחלוטין. האמונה ליוותה אותה כל חייה, ובשנים האחרונות היא התחילה לחזור למקורות ולשורשים. זה היה תהליך איטי ופנימי שלה. בכל פעם היא לקחה על עצמה דבר נוסף. קודם הפסיקה לעשן בשבת, אחר כך חדלה מלנסוע בשבת, אחר כך התחילה לשמור שבת כהלכתה, אבל שום דבר לא נעשה בצורה קיצונית. האמונה חיזקה אותה ונתנה לה כוח".
בכניסה לבניין עומד בחור צעיר שמבקש לראות את התו הירוק, "סליחה על הטרחה, אבל אלה ההוראות של המשפחה", ומציע מסכה למי ששכח להביא.
"כן, הסגר היה נורא", אומרת ישעיהו־גרינברג בעודה מערסלת בחיקה את ליהי בת השש ומצירה על כך שהנכדה השלישית, האחרונה חביבה, תכיר את סבתא יפית מסיפורים, ולא מחיי השגרה. "פחדנו על יפית ועל בני. שמרנו מהם מרחק, על פי הנהלים. פעם עשינו להם שלום מהמדרכה, פעם עמדנו בצד השני של הכביש. אייל ואני עשינו בדיקות קורונה לפני שעלינו אליהם".
אייל אמר בלוויה: "אמא שלי עשתה טעות אחת – היא לא כתבה ספר".
"הרעיון של ספר עלה כמה וכמה פעמים על הפרק. במיוחד אחרי הרכישה של סטימצקי. עד אז לא ידענו שרבים מחברינו ומכרינו הם סופרים במגירה. כשהתחילו לפנות אליה בבקשות לעזרה בהוצאת כתבי יד, היא הקימה מחלקה מיוחדת שמתמחה בכך. אבל בכל פעם ששאלו אותה, 'גימ"ל, מתי ייצא הספר שלך?' היא הניפה את כף ידה בזלזול ושאלה, 'מה פתאום? מה קרה? עוד לא הגעתי לשלב הסיכום של חיי. יש לי עוד הרבה עבודה’".
אייל אמר לי שלדעתו, אמא שלו דחתה את רעיון הספר מפני שעד ליממה האחרונה בחייה היא סירבה להאמין שהיא נפרדת.
"אם זה מה שאייל אמר, אז זו התשובה הנכונה. הוא הכיר את אמא שלו יותר מכולם".
ואת?
"אולי הייתי הבת שלא נולדה לה. אם כן, אני מקווה שהייתי בת טובה".
