צאלה פינטו, בת 38, מגדלת בקיבוץ זיקים חמישה ילדים בגילי שנתיים וחצי עד שמונה, והשישית בדרך. בעלה, גל, גדל בעמק יזרעאל והיא במקור מבאר־שבע. בעשור האחרון, חוץ מלידות רצופות, היא יצאה למסע כלכלי שכלל שלוש דירות בישראל שנקנו ונמכרו, פנסיות שנפדו וגם נדל"ן בארצות־הברית, שם הספיקה לקנות, למכור ושוב לקנות נכסים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סטטוס ההכנסות שלה דומה לזה שישראלים רבים התרגלו להתלונן עליו לפני הירידות הגדולות בחברות הטכנולוגיה: היא בכירה בהיי-טק, דירקטורית פיתוח בסטארט־אפ. הוא בלוגיסטיקה, ויחד הם מרוויחים כמה עשרות אלפי שקלים ברוטו בחודש, במכפלות יותר מהמשפחה הממוצעת. סעיף ההוצאות, לעומת זאת, לא מתיישב עם הסטטוס שכל ישראלי רוצה לעצמו, אולי ההפך הוא הנכון: שלוש שנים הם גרו בקיבוץ שיתופי, עכשיו הם חיים רחוק מהמרכז ובאזור עימות. "המקבילים שלי בהיי-טק גרים בדירה שהם קנו ברמת־השרון, נוסעים בטסלה, טסים לאיי סיישל ואין להם חמישה ילדים. הם עם שניים, גג שלושה ילדים. אני גרה בעוטף עזה ונוסעת בתחבורה ציבורית. עד הקורונה נסעתי כל יום לעבודה ברכבת. אני קונה יד שנייה בעלי אקספרס, וכשהחברים מהתואר השני בבינתחומי גרו במגדלי יוקרה אני גרתי בדירה של 30 מטר אבל עם 300 מטר גג, בסוף גם ככה כולם היו באים להתארח אצלי. אף פעם לא חיפשתי דירה משופצת עם חניה ומעלית, גרתי בקומה רביעית גם עם שני ילדים, עד שבא המשכיר ואמר שזאת דירה לרווק, לא למשפחה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סגנון החיים המפוצל הזה אפיין ובידל אותה מאז ומתמיד. "תמיד היה בי אי־שקט בכל מה שקשור לכסף, אף פעם לא חייתי ברמת חיים של היי-טק. הבלוג של 'הסולידית' (בלוגרית אנונימית הכותבת על יציאה לעצמאות כלכלית בעזרת חיסכון אגרסיבי והכנסה פסיבית - ט"ג)? אז אני הכי שם. עברנו לזיקים כשתכלס יכולנו להרשות לעצמנו לגור בתל־אביב עם שלושה ילדים ויותר, אבל לא הייתי מצליחה לבנות את אותו חופש כלכלי שאני שואפת אליו. גרנו בתל־אביב עד הילד השלישי, עבדתי כמתכנתת, המשכורות שלנו היו טובות, באזור ה־18 אלף שקל, בהיריון השלישי רצינו לעשות שינוי, לחיות בסביבה שמתאימה לילדים ועברנו לכאן. במקביל קנינו כזוג צעיר דירה להשקעה בגבעת אולגה, עם קצת פחות ממיליון השקלים שהיו לנו".
איך ידעתם במה להשקיע ואם בכלל?
"כל הדיבור על קניית דירות, השקעות והגדלת ההון היה זר לנו, אבל חבר הציע שנבדוק את זה. תכלס, התחלתי לשמוע מושגים מהעולם הזה רק כשעשיתי את התואר השני בבינתחומי. זה הסיפור של נטוורקינג, זה לאו־דווקא ללכת ולסגור עסקאות, זה להיכנס לעולמות כמו אלה, של השקעות. אז יכולנו לקנות באולגה וקנינו. כשהצטבר לנו עוד קצת כסף, קראנו גם את הכתבות של שאול אמסטרדמסקי על הפנסיות והבנו שאנחנו לא יכולים לסמוך על שלנו בשום צורה. פדינו אותן אפילו במחיר של לשלם 30 אחוזי מס".
צעד יחסית קיצוני, שממש מעט ישראלים מעיזים לעשות.
"נכון. זה שילוב של שני דברים, אומץ ופחד. זה קטע פרדוקסלי. פשוט פדינו הכול וקנינו את הדירה השנייה שלנו בכפר־סבא, ואז את הדירה השלישית בעפולה. זה היה לפני חמש שנים בערך, כשעוד לא היה מס על דירות שנייה ושלישית. כשהיינו עם שלוש דירות התחלנו להיכנס לתחום בארצות־הברית, שוב בעזרת חברים מהבינתחומי שהמליצו על כיוון שם. אבל מעבר לזה קרה עוד משהו, בגדר טוויסט בעלילה: החלטנו להיכנס כחברי קיבוץ שיתופי. זה הוריד את ההוצאות משמעותית. אבל רוב ההסברים לא כלכליים, זה היה יותר אקט רגשי. ראינו באותה תקופה שאין לנו עומק כלכלי לספוג את כל ההתעסקות הזאת של דירות שבבעלות ישירה; דוד שהתפוצץ בדירה אחת, שוכר שלא משלם, שוכר אחר שצריך לפנות. ולא רק על התזרים החודשי זה כבר השפיע, אלא גם על התזרים הנפשי. היינו עם ארבעה ילדים, החמישי כבר בדרך. היי-טק זה עבודה קשה בטירוף. התעייפתי".
חמישה ילדים במציאות בה ישראלים מתלבטים אם להמשיך לילד השלישי זאת בחירה כלכלית בפני עצמה, אולי הפוכה מחופש. איך עושים את זה?
"יש לנו מערך שלם של אאוטסורסינג. יש לנו מטפלת חמישה ימים בשבוע, אוכל בחדר אוכל, דוג־ווקר, מנקה, מסדרת ארונות. כביסה זה דבר שלוקח מלא זמן וזמן זה הדבר הכי יקר לי, אז יש לי מסדרת ארונות שמקפלת ומכניסה לארון".
חמישה ילדים, קריירה בפול ווליום וגם שאיפות להפסיק לעבוד בגיל מוקדם. זה מחייב מרוץ לא נורמלי והמון סיכון.
״חופש כלכלי זה לנסוע בעולם, לעשות מה שאני רוצה, לכתוב ספרים ולהיות עם הילדים. אבל זה לא משלם את החשבונות. אז איך אפשר לעשות את מה שאתה רוצה בלי החובה להתפרנס? אלה החיסכון האגרסיבי וההשקעה הפסיבית. לצורך העניין, דירה בכפר־סבא הירוקה, שעולה 2.6 מיליון שקל ומביאה שכירות של 6,000־7,000 שקל, זה שני אחוזים ועוד 30 שנה כשאסיים את המשכנתה תהיה לי הכנסה פסיבית של 7,000 שקל. נגיד שעשיתי את זה בשלוש דירות, אז אני ב־20 אלף שקל לפני מיסים. וזה עוד 30 שנה. אני לא רוצה לצאת לעצמאות כלכלית בגיל 60 והעצמאות הכלכלית שלי, מבחינתי, היא לא 20 אלף שקל".
אלא?
"אני יכולה להסתדר עם פחות ממאה אלף שקל בחודש, נגיד ככה".
ובאיזה גיל את מתכננת לפרוש?
"40".
זה עוד שנתיים.
״שנה וחצי. זאת השאיפה".
בזמן שיוקר המחיה מאמיר לשחקים, החזרי המשכנתאות לוחצים עוד יותר ואי־אפשר להפסיק לדבר על כמה יקר, קמות נשים שאומרות "נעים לנו מאוד לדבר על כסף, נעים לנו מאוד לדרוש כסף. נעים לנו מאוד להיות מתוגמלות על העבודה שלנו". והן לא רק רותם סלע ושי־לי שינדלר שהעלו את סוגיית הכסף (הגדול מאוד) בגרון של הפריים־טיים, אלו נשים בכל הגילים שבשנה האחרונה מדברות על כסף בחופשיות ובסקרנות, ואז עושות מהלך.
מוקדם יותר השנה התגלגל פוסט בקבוצת הפייסבוק ״עוברות ושוות״, בה נשים מתייעצות על כסף, שהציע לנשים לחשוף את השכר ואת הוותק שלהן. הצטברו בו תגובות של 3,000 נשים ששיתפו במספר והלכו לבקש העלאה. פוסט שפירסמה פינטו בקבוצה על השקעת נדל״ן שעשתה בחו״ל, הפך גם הוא לוויראלי (״הלכתי להכין חמין בשישי בצהריים וכשסיימתי הטלפון לא הפסיק לרטוט מהתראות״) והתמלא בתגובות של נשים שביקשו לדעת ״איך״. וגם של נשים כמותה, ״חברות לחופש״ שסימנו לעצמן מטרה חדשה־ישנה, שתמיד מרחפת בכל דור: להפסיק לרדוף אחרי הזנב ולתכנן את המציאות הכלכלית כך שהן יחליטו מתי להפסיק לעבוד (בקרוב) ובאיזו רווחה לעשות את זה (שלא נופלת משיאי ההכנסה של העשור הרביעי לחיים). או, כמו שהיא אומרת את זה: ״בעלי ואני צוחקים שכשנהיה שומרים בקניון בפנסיה, נעשה את זה כי אנחנו רוצים ולא כי אנחנו חייבים״.
הנשים שסיפרו לנו על הטריפ הפיננסי שנכנסו אליו, לא מתיימרות לשקף מדגם מייצג. הן לא חיות במרכז הארץ, אלא באזורים פריפריאליים שמעניקים הטבות מס. הן קיבלו תנאי פתיחה מגוונים ובעלות כישורים שמוערכים בשוק התעסוקה; לכולן יש מנוע בעירה פנימי ושחרור כמעט מוחלט מקיבעון. לפני שמתחילים: אין לראות באף סיפור עצה להשקעה. רק להשראה.
דנה מליניאק מקיבוץ כברי, בת 50 ואם יחידנית לשתי בנות (בנות עשר ו־12), מנהלת חברה לייעוץ כלכלי. גם היא מזהה לאחרונה יותר נשים שמדברות על כסף ולוקחות עליו שליטה. "אני פוגשת הרבה גרושות שחשבו שאם הבעל ניהל את הקטע הכלכלי הוא בטח עשה את זה טוב, ועכשיו הן מבינות שוואלה, האהבל, מה שנקרא, לא ניהל בכלל. האוכלוסייה מתחלקת לשתיים, נשים שלא נוגעות בזה ונשים שמבינות, אומרות יאללה ויוצאות לדרך. אלה שחיות בלה־לה־לנד – לא אצלי".
היא עצמה שחתה עם הזרם שנים וקיוותה לטוב. "כשנערכתי ללידות של הבנות, למדתי תואר שני במינהל עסקים מתוך מטרה להיות מנהלת, כי למנהלים יש זמן תפוגה יותר ארוך בשוק הישראלי מעובדים, שבגיל 45 פלוס כבר לא אטרקטיביים. צחוק הגורל, בגיל 42 פיטרו אותי. הייתי עובדת מעולה והיה לי צוות, אבל החליטו לסגור את המחלקה. אז זה לא ממש עזר לי. ואז, כשמצאתי את עצמי בגיל 42 דוחקת לדמי אבטלה, עם שתי בנות בגיל שנתיים וארבע, זה היה די שוק".
לאיזה כיוון זה הזיז אותך?
"לקחתי שתי החלטות שממש שינו לי את החיים. האחת, אני ממש לא רוצה להיות נסמכת על איזשהו מנהל שיחליט בשבילי מה טוב לי, ואני הולכת להיות עצמאית; והדבר השני זה שאין מצב שאני לא מבינה בכסף שלי יותר. עד אז התנהלתי די בצורה מפגרת. כמו כולם, לא הייתה לי המודעות. פשוט כי לא מלמדים את זה".
הגשמת מטרה כלכלית די גדולה, להביא שתי ילדות לבד ולגדל אותן, זה לא הצריך כבר אז ניהול כלכלי הדוק?
"הייתי במודעות להכניס הרבה כסף, אבל לא לחסוך ולהשקיע. לא היו לי חסכונות, לא היה לי כלום. לא הייתי בחובות אבל גם לא הייתי באיזו רווחה כלכלית. כמו רובנו, שוחה. היום אני רואה את זה אצל אחרים ואני לא באה ממגדל השן, אני יודעת בדיוק מה הם חווים כי גם אני הייתי שם".
החרדה הזאת כשפוטרת, היא הייתה הדרייב?
"חרדה זה בקטנה, זו היסטריה. נכנסתי ללחץ אטומי. הרווחתי אז בסביבות 20 אלף שקל נטו והתרסקתי ל־9,000 שקל מדמי אבטלה. זה פער מאוד גדול. למדתי אז אימון כלכלי וכל כך התלהבתי מזה, כי אמרתי, ׳אם אני, שני תארים, 18 שנות לימוד, התנהלתי כמו סתומה, אז בטוח יש עוד כמה אנשים כמוני'".
והיום?
"אני בחשיבת שפע. אני אומרת, בוא ננהל היום את הבית כדי שתדעי גם לחסוך את הכמות המקסימלית שאת יכולה מתוך ההכנסות שלך. שנתיים אחרי הפיטורים התחלתי להפוך את זה לעסק והתחלתי לקבל לקוחות. כבר 12 שנה אני מנהלת קבוצת פייסבוק של אמהות יחידניות. יש לי היום חברה בע"מ, אני מעסיקה 18 עובדים, יש לי מנטורים כלכליים שעובדים עם המשפחות דרך קורס דיגיטלי שאני יצרתי. בכל חודש יש בערך 50 משפחות שעושות את התהליך הזה בעזרתי. הפכתי להיות בעלת חברה".
דנה מליניאק: "הרווחתי כ–20 אלף בחודש, פוטרתי והתרסקתי. החלטתי שאני רוצה עשרה מיליון שקל, הבנתי מה אני צריכה לעשות וזה פתח לי מבערים בטוסיק כדי להיות בעלת עסק ולהרוויח מאה אלף שקל בחודש, שמתוכם אוכל לשים 30 אלף שקל בצד. היום, כבר שנתיים וחצי, אני עם שש ספרות בחודש. אני כבר מרוויחה במיליונים"
איזו מטרה סימנת כשהתחלת לעלות על הסוס מחדש ולאמן נשים?
"יש לי מטרה מהממת. אני תמיד חושבת בגדול, אמרתי שאני רוצה עשרה מיליון שקלים".
וכמה היית רחוקה משם?
"גם אם היו לי תשעה מיליון שקל לא הייתי בוכה, אבל שיקללתי מה היה לי אז, מה אני צריכה כדי להגיע לזה, והבנתי שאני צריכה להפקיד כל חודש בחיסכון, או בהשקעות כמובן, 30 אלף שקל. עכשיו שתביני - הרווחתי עד אז בסביבות ה־20 אלף שקל. זה פתח לי מבערים בטוסיק לבוא, להיות בעלת עסק ולהרוויח מאה אלף שקל לחודש, כדי שאוכל לשים 30 אלף שקל בצד. ואני יכולה להגיד לך שאני באופן עקבי כבר מרוויחה בשש ספרות, הרבה יותר ממאה אלף שקל, במשך שנתיים וחצי. אני כבר מרוויחה במיליונים, אבל לא דחוף לי שייכתב כמה בדיוק".
קל לך לדבר על כסף?
״תראי, אין לי מה להתבייש, אבל אנשים שונאים אנשים שמרוויחים. אני לא מצליחה להבין את צרות העין הזאת".
למה בעצם עשרה מיליון שקל?
"כי רציתי בית בשלושה מיליון שקל, ושבעה מיליון שקל יאפשרו לי הכנסה של 35 אלף שקל בהמשך. זו המטרה. אבל גם אם זה יהיה שמונה־תשעה מיליון שקל עם הכנסה פסיבית של 25 אלף שקל, לא נבכה".
לפי החישוב הזה, באיזה גיל כבר תוכלי לשתות קוקוסים על החוף?
"שמתי לי מטרה לצאת לפנסיה בגיל 55, עוד חמש שנים. לדעתי אקדים את זה. העסק צמח מאוד, ואני כבר חיה יותר טוב מכשהייתי שכירה בת 42. הייתי לאחרונה פעמיים בדובאי והעסק המשיך לעבוד כי יש לי צוות שכל אחד בו יודע מה הוא עושה".
חזרה לצאלה פינטו מזיקים. התוכנית השאפתנית לחופש כלכלי, שמתורגמת להשקעות בארצות־הברית, ניהול משק בית חסכוני וזיהוי הזדמנויות, מנוהלת על ידה, כשבעלה גל תומך מהצד. "אני זאת שדוחפת קדימה", היא אומרת. "לפעמים זה קשה להיות לבד בחזית אבל אני רותמת אותו לתוך זה. אנחנו אחלה צוות בגדול".
לפני שלוש שנים, היא מכרה שלוש דירות להשקעה בישראל ובמקומן רכשה שלוש דירות בארצות־הברית. ההתחלה בשוק זר לא הייתה קלה. "יש לזה מחיר, עם ידיעה שאני צריכה לקנות מקרר חדש לדירה בארצות־הברית, או שיש לי נזילה בגג, או שיש שוכר שלא משלם. לקח זמן עד שהבנו איפה להשקיע שם ואיך. קרה לי פעם אחת שנזקקתי לשריף שהוציא דייר מדירה, הוא היה בחור צעיר שעובד ופשוט החליט לנצל את חילופי הבעלויות על הנכס ולא לשלם לי".
צאלה פינטו: "אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל על הכסף. אני לא מקנאה בזוגות עם משכורות ממוצעות ולא יודעת איך אפשר לגדל חמישה ילדים, אפילו ארבעה, ברמת חיים נאותה. לא קניתי לעצמי טסלה ומעולם לא גרתי בדירה משלי, אנחנו נופשים עם הילדים בסיני או בקמפינג בארץ כדי שבעתיד נעשה שנה בחו"ל"
מה שונה בינך לבין ישראלית שמשאירה את הכסף בעו״ש ואפילו מקופת גמל קטנה משקשקת?
״לדעתי כל הסיפור זאת הגישה. לי לא היה את זה איפה שחייתי, לאמא שלי לא היה את זה, במשפחה שלי אף אחד לא בעניין של ללכת ולהשקיע בחו"ל. זה לא המקצוע שלי. מאז שכתבתי על זה פוסט בקבוצת פייסבוק מלא נשים כתבו לי. אין לי זמן כל כך אבל לפעמים כשאני בפקקים אני חוזרת לכמה מהן וכולן מספרות שהן האקטיביות בבית".
היוצרות התהפכו.
״זה נורא מעניין. אני מנסה לחשוב על אילו נקודות זה לוחץ. אצלי, כנראה כי אני מבינה את האחריות, אני דואגת לקן שלי; לילדים שלי, למשפחה שלי, זה בא מהמקום הזה".
מה אומרים החברים הלא־הייטקיסטים שלכם על כל ההתפתחות הכלכלית הזאת? אלה שאין להם הון ראשוני למנף, שבקושי סוגרים את החודש.
"יש חשדנות כלפי מי שמדברת על כסף בפתיחות. מישהי כתבה לי על פוסט שהעליתי על השקעות, 'כשחברה לא סוגרת את החודש, את לא אומרת לה ׳אה, ואני כן׳. אז למה לפרסם פוסטים כאלה?'. לסרטנים יש קטע שכשהם מנסים לצאת מהדלי הם לא נותנים יד אחד לשני אלא מושכים אחד את השני למטה. אז למה להיות כאלה? אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל. אני לא מזלזלת, אני יודעת שקשה, ואני עם משכורת היי-טק, ואני לא מקנאה בשני מורים, בשתי משכורות ממוצעות. אני לא יודעת איך אפשר לגדל חמישה ילדים, ארבעה אפילו, עם משכורות ממוצעות ברמת חיים נאותה. ההשקעות שאני עושה הן מבחינתי הארוחה החמה הזאת בבית לילדים, זה לא שאני קונה לעצמי טסלה ומעולם אפילו לא גרתי בדירה משלי. עם הילדים אנחנו יוצאים לחופשות בסיני. אנחנו נעשה קמפינג בארץ, או שנהנה מחוף הים של זיקים, כדי בעתיד לעשות שנה בחו"ל".
מיכל רוזנטל (39), גרה ביפו עם בת הזוג רונית ועם כלבה. עד לפני עשרה חודשים עבדה בתחום המכירות 14 שנה ברציפות ולאחרונה החלה את דרכה כעצמאית בתחום הייעוץ הכלכלי. "הייתי מאוד־מאוד אומללה אבל עשיתי אחלה כסף. וכסף תמיד הניע אותי. היחסים שלי עם כסף התחילו בגיל מאוד־מאוד מוקדם. גדלתי בפתח־תקווה בבית שהיה בו שפע. אבא שלי היה כדורגלן מוכר שהרוויח הרבה ואחרי שפרש הפך לסוכן ביטוח. בעקבות משבר גדול שחווינו במשפחה, הפכנו מהצד הנותן - לצד המקבל. אבא עזב את הבית ויצא מהתמונה. התרסקנו כלכלית ברמה שבשיא שלנו אמא שלי ואני עמדנו בתור לחלוקת מזון לנזקקים, כי הוא גם לא שילם מזונות. אז, בעקבות ההסתבכות שלו, פתאום גם הבנו שאנחנו בחובות. הבנתי שאין לי את האפשרות להוציא יותר כסף ממה שאני מכניסה מהסיבה הפשוטה, פשוט לא יהיה לי. ברמה של לא יהיה. אבל לא התחלתי לפחד מכסף. להפך. דווקא זה הכניס בי יותר דרייב".
מיכל רוזנטל: "קלטתי שיש פה משחק שכולנו שחקנים בו - אבל מעט מאוד אנשים יודעים את החוקים. משחק הכסף. כי יש כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכים לדעת, חייבים לדעת, ולא יודעים אותם. עד אז לא הייתה לי תודעה כלכלית משלי, לא היה לי שום צורך להרים את הראש ולראות מה קורה בעולם"
גם הצמיחה הכלכלית הגדולה שלה, הרגע שבו נכנסה לעניינים, התחילה במשבר. ב־2016 גילתה שאמה נפלה קורבן לעוקץ קשישים ואיבדה יותר מ־350 אלף שקל. "אמא שלי היא לא איזה טייקון, היא מורה לציור שמרוויחה 7,000 שקל בחודש טוב. אז כדי לממן את אותה עקיצה היא הייתה צריכה לקחת הלוואות בריביות אסטרונומיות. היא לא האמינה שעבדו עליה. עד היום קשה לה להבין. כששאלתי אותה איך זה קרה לה ואיך היא אפילו לא סיפרה היא אמרה לי ׳התביישתי׳. זה זיעזע את העולם שלי, אבל גם הוליד את אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי. עצרתי את החיים שלי והתעסקתי כל כולי בלהבין איך מחזירים את ה־350 אלף שקל האלה וגיליתי עולם שלם".
כלומר?
״קלטתי שיש פה משחק עצום שכולנו, כל האזרחים במדינת ישראל, שחקנים בו - אבל מעט מאוד אנשים יודעים את החוקים. משחק הכסף. כי יש כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכים לדעת, חייבים לדעת, ולא יודעים אותם. עד אז לא הייתה לי תודעה כלכלית משלי, ידעתי שאני מרוויחה טוב, לפעמים בדקתי חיובי אשראי, שכרתי דירה פגז על הים, לא היה לי שום צורך להרים את הראש ולראות מה קורה בעולם. עד שפתחתי עיניים".
רוב הפרקטיקות לחיים ברווחה כלכלית עוברות מהורים לילדים, כשבבית הספר לא ניתן לזה מענה אמיתי. מי שמחפש שיעורים בנושא יכול למצוא אותם, באופן מפתיע, ברשת הטיקטוק. למשל, מניפסטינג (manifesting), טרנד שמשגשג עכשיו ומתודלק בעיקר על ידי דור ה־Z, ילידי שנות האלפיים שברובם עדיין לא מוטרדים ממשכנתאות. לפי ההגדרה, to manifest פירושו להופיע, להיראות באמצעות סימנים או פעולות. לפי השיטה הזאת, אפשר להגשים מטרות אם מתמקדים במחשבות על הרגע שבו נשיג אותן. זאת אומרת שמחשבות שליליות על הסיכוי לטוס לקופנגן בקרוב רק ירחיקו את החופשה, ומחשבות שממוקדות ברגע שבו תפסעו על החוף ותתרווחו בריזורט, יקרבו אתכם אליה. המהדרין אף יגדילו ויכתבו את החלומות והמטרות שלהם על דף 33 פעמים בכל יום למשך שלושה ימים, כדי לאותת ליקום שהם לא מפחדים מעבודה קשה. כאן בארץ, הפרשנויות לטרנד עוד לא כוללות שכתובים.
מליניאק, מזכירה את המושג ״תודעת שפע״ לא אחת. ״אני מורידה לרמת ביצוע את הדרך להכניס את השפע לחיים שלי. במקום להגיד, ׳אוי, לא קניתי את השמלה׳, לומר ׳איזה כיף, אטוס בסוף השנה לחו"ל, כמו שתמיד רציתי, דווקא כי לא קניתי את השמלה׳״.
מה עם לכתוב מאה פעמים ״אני רוצה יוון באוגוסט״?
״את זה אני לא עושה, אבל כן מכינה לוח חזון, אומרת למי שבקורס אצלי, תשימי על המקרר תמונה של הדירה שאת רוצה לקנות. אני כתבתי לי בכל פינה בבית את ה־30 אלף שקל שאני צריכה להפקיד כל חודש. זה מה שגרם לי לפעול".
רויטל שטיאט, בת 55 ואמא לשלושה מתבגרים מרעננה, לקחה את זה צעד אחד קדימה, לתוכנית עם מאות נרשמות שבה היא ממטירה עליהן כסף דמיוני. היא עבדה כמפיקה בטלוויזיה ובקולנוע, ובגיל 40 החליטה לעשות הסבה לאימון אישי. "אני בעיקר מתעסקת בלדייק את מימוש הפוטנציאל, ובמקרה של כסף הוא מאוד מדיד, אז הוא כלי מאוד יעיל להתפתחות אישית. קל מאוד למדוד הצלחה, שינוי, גדילה והתפתחות, פשוט אפשר לראות במספרים איך אני הולכת ומשתנה״.
ואיך עושים את זה בלי לגעת פיזית בכסף?
״אני מתמחה בפעולות שבראש. באוסף של המחשבות, הרגשות, האמונות, הפרדיגמות, הדפוסים שמונעים מאיתנו לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו. ראיתי כמה אמונות חמקמקות היו לי סביב כסף. כשניהלתי חברת הפקה, עשיתי המון כסף. כשעברתי למקצוע טיפולי, חוויתי המון אי־נעימות בלבקש את הכסף שמגיע לי".
הדרך שלה לחולל מהפכים קטנים מתרחשת רחוק מהבנק. ״הנחיתי שלוש פעמים סבב של משחק וירטואלי, שנקרא משחק הכסף הגדול. הרעיון הוא שבמשך 21 ימים, בקבוצת פייסבוק סגורה, אני מחלקת כסף דמיוני. ביום הראשון אני נותנת מאה דולר, ביום השני 200 דולר, וככה כל יום, 21 ימים הסכום מכפיל את עצמו, עד שביום האחרון מקבלים 104 מיליון דולר. כל יום את מפנה לעצמך כמה דקות לדמיין מה היית רוצה לעשות איתם, וגם לשתף את זה בקבוצה. רובנו לא יודעים להגיד מה אנחנו רוצים. אז זה מחייב סדר עדיפויות יומיומי, וככל שהימים חולפים, מותר לך לרצות יותר ויותר, מותר לך לחלום יותר ויותר בגדול״.
מה אנשים מבקשים במשחק?
״רוב האנשים ביום הראשון רוצים מסאז׳. יש יום אחד שכולם מחליפים רכבים פתאום. אחר כך נשים פתחו שם מרכזים – מרכז לטיפול בנוער בסיכון, מרכז לשיח בין נוער ערבי ויהודי, מישהי פתחה קבוצת כדורגל דמיונית לבנות, יש כאלה שמשקיעות, שמתחילות לתרגל את הרעיון של להשקיע, בין אם זה בבורסה, בקריפטו, בזהב, בנדל"ן, אבל פתאום את יכולה להגשים את החלומות האלה באפס סיכון, ובמקסימום הנאה. נשים שם הוציאו ספרים דמיוניים לאור, פתחו רשת מדיה״.
מה קורה שם בראש כשמגיעים ל־104 מיליון?
״אז הדבר המעניין הוא שבסכומים האלה הרבה פעמים קשה לנו לחלום לבד. משהו במוח האנושי שלנו לא מורגל בלדמיין עד כדי כך גדול״.
אבל אז, בפועל, איך עוברים מהכסף הדמיוני לשפע בחיים האמיתיים?
״אני יוצאת עם הבנה ומודעות למערכת האמונות שלי שמונעת ממני את החופש הכלכלי, או את העצמאות הכלכלית. הפער הזה בין מה שאני רוצה לבין מה שיש לי, זה פער שמוגדר על ידי האמונות שלי. זה כל אותם הדברים שאני מאמינה״.
רויטל שטיאט: "האמונה שהכי עוצרת נשים היא שכסף זה התפקיד של הגבר. חלק מהנשים חושבות שאם יופר האיזון והן יהפכו למצליחות במשפחה, שמייצרות את הכסף הגדול, מערכת היחסים תקרוס. יש פרדיגמה שגברים לא אוהבים נשים עצמאיות וחזקות, ולכן אנחנו מראש מטרפדות את הכישורים שלנו כי זה מסוכן. כי יש לזה מחיר"
איזו אמונה הכי עוצרת נשים?
״קודם כל הפחד ממספרים, פחד מחשבון. הרעיון שכסף זה התפקיד של הגבר. והדבר הכי מעניין היה הפחד, בהתחלה לא מודע, אבל ככל שעובר המשחק, אני חושבת שאצל חלק זה היה מאוד מודע, שאם אני מפירה את האיזון והופכת להיות המצליחה במשפחה, שמייצרת את הכסף הגדול, מערכת היחסים תקרוס. יש פרדיגמה שאומרת, גברים לא אוהבים נשים עצמאיות, חזקות, מצליחות, ולכן אנחנו מראש מטרפדות את הכישורים שלנו, ביכולות שלנו. כי זה מסוכן. כי יש לזה מחיר״.
מה עושות נשים כשהן מסיימות את הסדנה הזאת? הרי הן לא למדו במהלכה שום דבר יישומי, לא מיחזרו משכנתה, לא סגרו הלוואה.
״לפעמים אנחנו שמות משקל עודף על האיך. כשאני מזהה את האמונה ואני מפוגגת אותה, האיך מגיע. תוך כדי המשחק, נשים נרשמו לקורס להשקעות בבורסה, נשים השקיעו בנדל"ן אמיתי. פתאום כשהיה את המעוף להבין מה אני באמת רוצה, הן זיהו מה הצעד הבא שלהן״.
"גדלתי בבית של עולים חדשים, בחיפה מתחת לשוק, ותמיד צחקתי שאין לי חורים בשיניים כי לא היה לנו כסף לקולה", אומרת אלכסנדרה אורלוב (38), שבעבר הייתה מתכנתת והיום יועצת שינה עצמאית. היא אמא לשניים, בן שש ובן שלוש. בעלה עובד בהיי-טק והם גרים בחיפה בזמן שהם בונים בית בגליל. "חיינו סבא, סבתא ואני מ־3,000 שקל בחודש לשלושה אנשים, מה שמקבלים מקצבת זקנה וילד. לא ידעתי שאני ענייה כי כולם מסביבי היו ככה. במשפחה שלי לא ידעו שאפשר לחיות במינוס, היה לי את הידע שצריך לחסוך אבל עם זה לא מתקדמים. הכרתי את בעלי שבא בראש דומה לשלי, של צורך ביציבות, וגדלנו מחודש לחודש כי השכירות שלנו הייתה 2,000 שקל. קנינו אוכל בשוק ויצאנו לטיולים עם אוהל של מאה שקל, לא האוהל המשודרג של היום, ויצאנו לדייטים בחוף הים. חסכנו בערך 100 אלף שקל בכל שנה לפני הילדים. סביב גיל 30 הלכנו למישהו שמתמחה בנדל״ן ואמרנו לו, ׳אנחנו לא מתכוונים לקנות ממך כלום. קח 300 שקל ותלמד אותנו ותסביר לנו׳. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחלנו לחשוב על השקעות".
אלכסנדרה אורלוב: “חסכנו מאה אלף שקל בשנה לפני שהגיעו הילדים. ואז הלכנו למומחה בנדל"ן ואמרנו לו, 'קח 300 שקל ותלמד אותנו'. אחרי שנתיים קנינו את הדירה הראשונה, ובנינו תוכנית רב–שנתית להגשמת המטרות הכי גדולות שלנו: פרישה מוקדמת בגיל 50 בשבילו ו–55 בשבילי"
ומינפתם את הידע שרכשתם אצלו?
"אחרי שנתיים קנינו את הדירה הראשונה, עם 200 אלף שקל בלבד הון עצמי. כולם צחקו עלינו שהכנו תוכנית רב־שנתית כדי להבין איך אפשר להגשים את שתי המטרות הכי גדולות שלנו, פרישה מוקדמת בגיל 50 בשבילו ו־55 בשבילי ולבנות בית משלנו, כי היה נראה להם לא הגיוני שנצליח את שניהם. כל הזמן אמרו לנו, ׳חכו־חכו, הילדים יגיעו ולא תוכלו לתכנן כלום׳. אז אנחנו עדיין מחכים. בינתיים זה שווה, לילדים נוכל להשאיר את הדירה שקנינו להשקעה, הם יגדלו בבית מרווח והם יכולים לראות אותי כבר מעכשיו בשעות מוקדמות ולא משש בערב, זה היה אחד הדברים שיכולתי לאפשר לעצמי בזכות התכנון, לעזוב את ההיי-טק בגיל צעיר ולצאת לעצמאות״.
אי־אפשר לדבר על מינופים והרפתקאות כלכליות בלי לדבר על סיכונים ועל נפילות. את הפחד מהבורסות וגם את הזהירות הבריאה, הרוב כנראה חייבים לסיפור על הדוד הרחוק ששיחק במניות והפסיד גם את התחתונים. הכישלונות קורים גם למי שמכיר את הכללים. ״אחרי הסיפור עם אמא שלי לקחתי קורס בשוק ההון, השקעתי גם דרך חשבון מסחר עצמאי. צפיתי במאות קורסים והרצאות על נדל״ן״, מספרת מיכל רוזנטל. ״בהתחלה ה’למה’ שלי היה לא להיות הזקנה במסדרון. לא לבחור בגיל 80 בין לחמם את הבית ללקנות אוכל. היום אני כבר בתודעת שפע, אבל אז, כשנכנסתי לעולם הזה, באתי בתודעה הישרדותית, כי אני ראיתי מה זה לא לעולם חוסן״.
תוך זמן קצר היא הימרה על שלושה סוסים שהתגלו כלא־נכונים, ומסתמן שיחד הורידו לה לטמיון 380 אלף שקל. ״ההשקעה הראשונה שעשיתי הייתה בחברה בגרמניה. הבנתי שאני רוצה להשקיע בחו"ל, לשלוח את הכסף שלי החוצה, כי לא היה לי מספיק כסף לדירה בארץ. היו לי 250 אלף שקל ודירה בפריפריה שכבר לקחתי עבורה משכנתה. אז עוד משכנתה של 50 אחוז ומס דירה שנייה הפכו את ישראל ללא רלוונטית עבורי. אשתי ואני פגשנו אולי שבע־שמונה חברות שונות. עשינו בדיקת נאותות של החברות על סמך כל הקריטריונים שלמדתי, שאלנו את השאלות הנכונות. בסוף החלטתי, להיסגר על חברה שעובדת על נדל"ן מסחרי בגרמניה״.
היא פגשה ממליצים ישראלים שסיפרו דברים טובים, ההבטחה לתשואה הייתה בין שמונה לעשרה אחוזים, מדי רבעון, לטווח של שלוש־חמש שנים. ״המשרדים היו מאוד־מאוד גדולים. אותי, אז, זה מאוד־מאוד הרשים. התלהבתי. חשבתי ‘וואללה מיכל, את הולכת להיות טייקון’. היום אני יודעת שדווקא מזה צריך להתרחק. הם גם לחצו עליי לחתום, עוד נורת אזהרה. שמתי עם בת הזוג שלי 250 אלף שקל״.
שהייתן ערוכות להפסיד?
״היום זה הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים שמשקיעים: קחו בחשבון מה קורה לכם אם ההשקעה הזאת הולכת. כשאת עושה השקעה, במיוחד הראשונה, את אומרת ‘מה הסיכוי שאני אכנס לסטטיסטיקה’? דיברתי עם עמיתים ודיברתי עם המנכ"ל ולחצתי לו את היד והסתחבקנו ואיזה גבר ואח שלי. אני השקעתי ב־2019 ואז קורונה, סגרים בכל העולם, גרמניה שמוכוונת לעזור לשוכרים ולא לבעלים, וקבלי התרסקות. להגיד לך שהם באמת התרסקו בגלל הקורונה ושלא היה מישהו שניצל את המומנטום כדי לשתות את המשקיעים? לא יודעת. אין לי הוכחות. המשפט עדיין מתנהל".
זה עירער אותך? סמכת על עצמך ונפלת על ההתחלה. יש בזה משהו מסרס.
״מאוד־מאוד עירער אותי. אבל כל הזמן אמרתי ׳רגע, מה יכולתי לעשות כדי להימנע מזה?׳. הבנתי שאני יכולה למזער סיכונים, אבל לא משנה כמה ניסיון יהיה לי, תמיד יש סיכוי שאפסיד כסף. נכון שככל שאני מבינה מה אני עושה הסיכון קטן, ועדיין. בהמשך, בשתי השקעות נוספות, הפסדתי כ־150 אלף שקל״.
את ממשיכה להשקיע אחרי כל הזפטות האלה?
״לפעמים זה מייאש. אני לא אגיד שלא. כשאני רואה שהדברים מסתבכים אני אומרת, יש כל כך הרבה קשיים וזה לא שווה. אבל, בסוף, זאת הדרך כי קורים שינויים במדינה והפנסיות כנראה לא יספיקו. אני חושבת שאם מישהו לא מצליח לראות את עצמו בעוד עשר, 20, 30 שנים, אז יש לו בעיה. כי בסוף אנחנו נגיע לשם. היום, כשאנחנו צעירים וחדים ומה שנקרא כוחנו במותנינו, אז הכול פגז. אבל זה לא יהיה ככה כל החיים. וזה מה שנותן לי את הדרייב, אני מיודדת עם מיכל מהעתיד״.
