לפעמים החיים מזמנים לנו הרפתקאות. זה בדיוק מה שקרה לטל ליטמן (41) כשבן הזוג שלה נכנס לחדר העבודה יום אחד, ביקש ממנה להשתיק את שיחת הזום שהתנהלה על המסך ושאל בצורה פשוטה וישירה אם תהיה מוכנה לשקול רילוקיישן לאבו-דאבי. "הוא היה בהלם כשעניתי לו 'כן'. בכל זאת, מדובר במעבר של משפחה עם שני ילדים קטנים למדינה מוסלמית. זאת פעולה שדורשת מחשבה, ולא כל אחת הייתה עונה מיד שהיא מוכנה לעשות את זה".
מה באמת גרם לך להסכים בכזאת מהירות?
"במהלך הקורונה התרגלנו להיות רק אנחנו יחד עם שני הילדים, ולכן גם לא נבהלנו מכך שנהיה איתם לבד בארץ זרה. הקורונה גם הציפה אצלנו מחשבות כמו 'עוד רגע מגיע סוף העולם ולא הספקנו לעשות את כל מה שרצינו', והגבירה את הרצון לעשות דברים נועזים עם החיים שלך ולהעז לצאת מאזור הנוחות בלי לפחד שהשמיים ייפלו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ברמה הפרקטית, ליטמן מספרת שראתה באבו-דאבי הזדמנות טובה עבורה להתמקצע וללמוד איך לנהל שם עסק משלה. "לא הייתי עוזבת למקום שלא הייתי רואה בו פוטנציאל גם בשבילי, והכוונה שלי היא לפתוח פה חברה שתייצג אנשי עסקים ישראלים שמגיעים לכאן. כרגע אני עוד לא עובדת. רציתי לחכות שהילדים יתאפסו קודם, אחרי החופש הגדול אתחיל לבחון את האופציות הרלוונטיות לי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מהרגע שבו התקבלה ההחלטה ועד למעבר עצמו חלפו שנה וחצי. את פרק הזמן הזה הקדיש בן הזוג של ליטמן לנסיעות בין ישראל לביתם החדש באבו-דאבי, ובינתיים התרכז בהכנת התשתית למעבר המשפחתי. בזמן הזה נטל הטיפול בילדים נפל על כתפיה של ליטמן, ולדבריה זו הייתה עבודת הכנה טובה לקראת מה שעתיד לבוא עם הרילוקיישן עצמו.
"עברנו לאבו-דאבי לפני כחצי שנה, באמצע גל קורונה נוסף שפקד את העולם. הילדים היו באמצע המסגרות - הבת בכיתה ד' והבן בכיתה ב'. נחתנו היישר ללמידה מרחוק, באנגלית בלבד, בבית הספר הבינלאומי", היא מספרת. "הילדים שלי הם הישראלים הראשונים מבני גילם שלומדים בבית הספר הזה, והפערים בינה לבין מערכת החינוך הישראלית גדולים מאוד. מצאתי את עצמי יושבת איתם ועוזרת להם בחומר שבארץ לא מלמדים בכלל בגילם. תביני, בישראל הבת שלי הייתה בתוכנית מצטיינים ופה היא צריכה עזרה של מורים פרטיים - והיא כועסת עלינו, כי מבחינתה לקחנו לה את הייחוד שלה".
איך הכעס שלה בא לידי ביטוי?
"היא מסרבת לדבר באנגלית, ודרך התקשורת היחידה שלה עם הילדים היא באמצעות כתיבה. היא בהתנגדות תמידית, ומרגישה שעכשיו היא לא שייכת לשום מקום - לא לישראל ולא לאבו-דאבי. בארץ גרנו ליד בית הספר, ולא היה יום שבו לא היו מגיעות אלינו לפחות שתי חברות שלה. פה זה אחרת, הכול מאוד מתוכנן, ורמת הפתיחות של האנשים שונה מאוד מזו של הישראלים. הרבה פעמים הילדים חוזרים מבואסים מבית הספר, במיוחד הילדה, וזה לא פשוט אבל אני מסבירה לה כמה הלימודים כאן טובים עבורה וברמה גבוהה, ויאפשרו לה להיות מדענית או מתכנתת כפי שהיא רוצה להיות".
ואיך זה השפיע על הזוגיות, אם בכלל?
"אני חושבת שלא הייתי צולחת את התקופה הקשה הזאת בשלב מוקדם יותר של הנישואים שלי. כשאני מדברת עם בנות זוג שעברו לכאן מאותה סיבה שאני עברתי, אני מגלה שהחשש הכי גדול שלהן הוא היכולת להתמודד עם ההתקדמות של בן הזוג שלהן לעומתן. עבורי, אחרי 12 שנה ביחד ואחרי ההתמודדות עם הסגרים, פתאום לראות את בעלי מצליח מאוד ומתקדם בקריירה שלו זה לא מאיים בכלל. להיפך, זה עושה לי טוב. אני מרגישה שהזוגיות התחזקה בזכות הרילוקיישן, כי בסוף אנחנו כל מה שיש אחד עבור השנייה, וההצלחה שלו הופכת את המשפחה שלנו לחזקה ומצליחה. אנחנו נהנים מתנאים שלא היו לנו בישראל, כמו בריכה בבית והרבה עזרה. אז כן, אני אומרת לבעלי: 'עוף על זה, אני עם הילדים'. זה כאילו נשמע שוביניסטי, אבל זה לא כי אני בחרתי בזה, וברור לי שבסוף כולנו נקצור את הפירות".
בכל זאת, בסוף נאלצת לעצור את הקריירה שלך ולעבור למדינה זרה.
"זה נכון שכביכול עשיתי פאוז על החיים שלי בגיל 41, ואני גם מודעת לזה שהרלוונטיות שלי מבחינה מקצועית כבר מוטלת בספק בגלל הגיל. מצד שני, היום אני מבינה שהעבודה כבר לא מגדירה אותי ואני יודעת בדיוק כמה אני חדה וחריפה, ומה אני שווה. הכי חשוב - הפאוזה הזאת מהעבודה גרמה לזה שהשנה הילדים שלי מרוויחים אמא שנמצאת שם בשבילם ורואה את הצרכים שלהם".
גם נוי לוי (33) לא הייתה צריכה לחשוב הרבה לפני שהסכימה להצעת בן הזוג שלה לרילוקיישן. "האמת היא שתמיד ידעתי שיום אחד אני אגור בחו"ל, ולא רק כתיירת. בגלל זה הסכמתי מיד לרילוקיישן, עוד לפני שידעתי לאן נעבור", היא מגלה. לפני כשלוש שנים החליטו השניים להעתיק את חייהם לעיר מיינץ שבגרמניה, בעקבות הצעה לפוסט-דוקטורט שקיבל בן הזוג שלה. היא עצמה הייתה אז בעיצומה של קריירה כמורה ורכזת מקצוע למדעים, ובבית היו אז שני ילדים קטנים, בני ארבע וחצי ושנה וחצי.
"מלכתחילה ניגשנו לכל המעבר הזה ממקום חיובי", מספרת לוי. "בן הזוג שלי באקדמיה, וכדי להצליח להתקדם בתחום שלו מקובל מאוד לצאת ללימודים או להשתלמות מעשית בחו"ל. למרות זאת, השאיפה שלנו היא לחזור לגור בארץ ולא להישאר כאן כל החיים. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מתי זה יקרה, וזה גם תלוי לא מעט במשרות שנקבל כאן, והאמת היא שגם הקורונה טרפה את הקלפים".
באיזה אופן?
"הגענו לכאן בסוף 2019, קצת לפני שהקורונה התחילה, ורוב התוכניות שלנו לצאת ולטייל בגרמניה ובאירופה בכלל לא התממשו בגלל הסגרים הקשים שהיו כאן, אז אנחנו מרגישים שלא הספקנו לחוות את האזור ובטח שלא למצות אותו".
איך היה לעזוב את מקום העבודה ואת החיים עצמם בארץ?
"היה לי מאוד קשה לעזוב את בית הספר שבו עבדתי, הם היו כמו משפחה עבורי. היה לי ברור שאין סיכוי שאשב בבית במשך כל הזמן הזה והיה לי חשוב למצוא עבודה, ולו רק בשביל השקט הנפשי שלי ובשביל שלא אמצא את עצמי רק כמעגל תמיכה עבור אחרים. בן זוגי הצליח לסדר לי עבודה בתור עובדת מעבדה במכון מחקר שבו הוא עובד. היום אנחנו למעשה חולקים משרד, אפשר לומר שאנחנו 24/7 ביחד, וזה עובד לנו ממש טוב".
ממה חששת לפני המעבר?
"היה לי חשוב שנתמקד במדינות דוברות אנגלית, שבהן יהיה לנו קל יותר לתקשר עם הסביבה. הבחירה בגרמניה התקבלה בעקבות שיחה עם חברה, שעברה לגור שם יחד עם בן זוגה והילד והמליצה מאוד. כמובן שיש גם את העניין של המרחק והטיסות הזולות לארץ, בטח בהשוואה לארצות הברית למשל. החשש הגדול שלי היה איך הילדים יסתדרו בגן ללא שפה, כי שמעתי לא מעט סיפורים על ילדים שפשוט הפסיקו לדבר כי השפה החדשה הייתה קשה עבורם. היום הם מדברים עברית, אנגלית וגרמנית, אבל באף אחת מהשפות הם לא שולטים בצורה מושלמת".
והציפיות מהמקום אכן התממשו?
"אין ספק שהחיים כאן מעולים, גם מבחינה כלכלית. אנחנו לא משלמים על גן, וקצבת הילדים טובה מאוד. מצד שני, לתחושתי רמת הלימודים בארץ גבוהה יותר, ואני מודה שאני אמביוולנטית בכל מה שנוגע לחינוך בגרמניה, או לפחות באזור שבו אנחנו גרים".
מה מפריע לך בנושא החינוך?
"בגרמניה, התאקלמות בגן מתנהלת על פי 'שיטת ברלין' - שיטה מבוססת פסיכולוגיה שטוענת שההתאקלמות צריכה להיות מדורגת, איטית וכזו שתיזכר כחוויה נעימה בלבד. היא נמתחת על פני שבועות, ומצריכה מההורים להיות זמינים במהלך היום לאורך כל התקופה הזאת. זה לא פשוט. יש גם חוסר תקשורת בין הצוות החינוכי להורים. אין קבוצות וואטסאפ משותפות שבהן הגננת או המורה חולקות מידע ותמונות, וכדי להיפגש עם אחת מהן צריך לקבוע שבועות מראש. גם התכנים שלומדים שם מאוד שונים. בגרמניה מאמינים שילדים צריכים להיות ילדים ולא ללמוד על נושאים שנחשבים מבוגרים יותר, והגן עצמו מעודד יצירה ומשחק. עם כמה שנעים להיות בו, אין בו הרבה תוכן או הכנה לכיתה א', לדוגמה. גם בבית הספר עצמו הלימודים איטיים מאוד, ורחוקים מהקצב שבו לומדים בישראל".
מלבד עבודתה במעבדה, לוי עושה כיום דוקטורט באוקיינוגרפיה (חקר האוקיינוסים). "הדוקטורט נעשה בשיתוף המכון שאני עובדת בו והאוניברסיטה העברית, וכל זה בחסות הקורונה שמאפשרת את השילוב הזה. זה משהו שסביר להניח שלא הייתי עושה אם היינו נשארים בארץ".
הצלחתם להתחבר עם המקומיים?
"באזור שאנחנו גרים בו אין הרבה ישראלים, אבל עם המעט שכן נמצאים כאן אנחנו בקשר טוב. יש לי גם חברה גרמנייה שגרה במרחק של שעה נסיעה ממני, ועוד שתי חברות שגם הן ברילוקיישן כמוני - אחת ספרדייה ואחת אוסטרלית. אנחנו גרים בבית פרטי בעיר גדולה יחסית, ואין ספק שיש כאן פחות ספונטניות מאשר בישראל, לפחות מבחינת אירוח והמפגשים החברתיים. למרות זאת, אנשים נעימים ומקבלי פנים, וכן הצלחנו לפתח כמה קשרים קרובים יותר".
איך הילדים התמודדו?
"לבן שלי היה קצת קשה למצוא את עצמו בהתחלה, אבל חלק גדול מזה נבע גם מהמגפה, ומכך שאנשים הסתגרו בבתים שלהם והלימודים התנהלו דרך הזום. לשמחתי, במקום תסכול ראיתי ילד שיום אחרי יום קם ולומד ולא מתייאש, ואני מרגישה שגיליתי את הילד שלי מחדש על כל העוצמות והאופטימיות שלו, תכונות שלא בטוח שהייתי מצליחה לראות בגיל כל כך צעיר אם לא היינו עוברים. אני שמחה שאִפשרנו לילדים שלנו את ההזדמנות לחיות במדינה זרה, עם אנשים שלא מדברים באותה שפה כמוהם ומגיעים מתרבות אחרת".
ומה גילית עליכם כזוג וכמשפחה בכלל?
"התא המשפחתי שלנו התחזק מאוד מאז שעברנו לכאן. נכון שבהתחלה הייתי שקועה בעיקר בילדים ובהתאקלמות שלהם, אבל גם אז - ובעצם לכל אורך הדרך - בן הזוג ואני לא ויתרנו על תיאום ציפיות, והתקשורת הזוגית הגיעה לשיאים חדשים מבחינתי. באופן מפתיע, דווקא הקורונה והסגרים הנוקשים גיבשו אותנו עוד יותר כמשפחה וכזוג, ואפשרו לנו לראות צדדים נוספים שלא הכרנו בזוגיות שלנו, כנראה בגלל שהיינו רק אנחנו, ללא עזרה של סבא וסבתא. כן יש געגועים למשפחה, אבל הם מגיעים לכאן ואנחנו אליהם, ויש המון שיחות וידאו. לגדל ילדים זו עבודה מעייפת בכל מדינה, אבל פה, לעומת ישראל, אנחנו אומנם עובדים מאוד קשה אבל גם יכולים לנהל את הזמנים שלנו בשקט וברוגע. אין סיכוי בעולם שיפריעו לנו עם טלפונים אחרי שעות העבודה. מכבדים כאן מאוד את הפרטיות ומקדשים את הזמן המשפחתי, וזה כיף".
לא תמיד זה עובד. במקרה של שחר ורונה (שמות בדויים), חוויית הרילוקיישן עלתה להם בזוגיות. בגיל 28 החליטו השניים, אחרי ארבע שנות זוגיות, לעשות את המעבר לבודפשט לטובת לימודי הרפואה של רונה. "בהתחלה היה לי קשה מאוד עם ההחלטה לעבור", מגלה שחר, "אבל ידעתי כמה היא סובלת ולא רציתי להיות זה שימנע ממנה להגשים את החלום להיות רופאה". את החלום הפרטי שלו, לפתח את הקריירה שלו כשף במסעדות בתל אביב ואולי גם לפתוח אחת משלו, החליט לדחות לשלב מאוחר יותר של החיים.
"לפני שקיבלנו את ההחלטה הסופית היו לא מעט שיחות בנושא", אומר שחר. "באחת מהן אפילו עלתה המחשבה שאולי אני אשאר בארץ ונחיה על הקו, אבל לשנינו היה ברור שסיטואציה כזאת תהיה קשה מאוד עבורנו ועבור הקשר שלנו. מצד שני, המחשבה לגור במשך חמש שנים במדינה אחרת, עם מנטליות אחרת ושפה לא מוכרת, הבהילה אותי נורא".
חצי שנה אחרי שקיבלו את ההחלטה לעשות רילוקיישן עזבו השניים את הדירה ברמת גן ועלו על המטוס לבודפשט, כשבידיהם כרטיס בכיוון אחד בלבד. "בשלב הזה התרגשתי מהדרך החדשה ושכנעתי את עצמי שהצעד שאנחנו עושים הוא חיובי, למרות הקשיים שידעתי שיגיעו במוקדם או במאוחר".
והקשיים הגיעו?
"מהר מאוד. תוך חודש בערך התחלתי להצטער על הרגע שהסכמתי למעבר. היא למדה המון ובקושי הייתה בבית, ואני לא הצלחתי למצוא עבודה ואת רוב היום העברתי על הספה בסלון. חיפשתי עבודה במסעדות, אבל בגלל שאני לא דובר הונגרית קיבלתי הרבה מאוד 'לא'. המקומות הבודדים שבכל זאת הסכימו לקבל אותי לעבודה הציעו שכר ותנאים נמוכים ומבישים, כאלה שלא שווה לצאת בשבילם מהבית. השעמום גרם לי להרגיש בודד וחסר אנרגיות, וככל שהזמן עבר ושום דבר לא השתנה הכעס על רונה התגבר, ובתוך-תוכי התחלתי להאשים אותה בזה שהקשר הולך ודועך".
"משהו לא עבד יותר. היינו מותשים ועייפים מהשנים בהונגריה, הקשר דעך ולא הצלחנו לתקשר בינינו בלי לריב. לפני שנתיים עזבתי את הבית המשותף שלנו. זה היה קשה ועצוב, ואני בטוח שהרילוקיישן תרם לא מעט לפרידה הזאת"
כעבור שנה לא פשוטה שחר מצא עבודה במסעדה במרכז העיר. הוא אומנם נאלץ להתפשר על השכר ועבד הרבה מאוד שעות, אבל התעסוקה מחוץ לבית הצליחה לשפר את מצב רוחו ולהשפיע לטובה על הקשר הזוגי בינו לבין רונה. "הקשר השתפר, אבל הוא לא חזר להיות מה שהיה בעבר. היא הייתה עסוקה מאוד כל הזמן, ואני הרגשתי שאין לי אוזן קשבת בבית וגם בחוץ לא, כי החברים והמשפחה רחוקים. זה גרם לי להשתבלל לתוך עצמי ולה להיות מופנמת אפילו יותר".
למרות הקשיים הם נשארו בבודפשט במשך חמש שנים, ודווקא כשנה לאחר החזרה לישראל הבינו שהגיע הזמן להפריד כוחות. "משהו לא עבד יותר. היינו מותשים ועייפים מהשנים בהונגריה, שנינו סחבנו מטענים כבדים אחד כלפי השנייה, הקשר דעך ולא הצלחנו לתקשר בינינו בלי לריב. לפני שנתיים עזבתי את הבית המשותף שלנו. זה היה קשה ועצוב, ואני בטוח שהרילוקיישן תרם לא מעט לפרידה הזאת".
אתה נמצא בזוגיות חדשה כיום?
"חצי שנה אחרי הפרידה הכרתי את מי שהיום היא ארוסתי, ובעוד שלושה חודשים אנחנו מתחתנים. עם רונה אני לא בקשר, אבל חבר משותף סיפר לי לא מזמן שהיא עובדת היום כרופאה בבית חולים במרכז הארץ וגם נמצאת בזוגיות. אני שמח בשבילה שהיא הצליחה להגשים את החלום שלה, אבל עצוב שאנחנו לא הצלחנו להחזיק מעמד".
בדיעבד, היית ממליץ על החוויה?
"זה מאוד אינדיבידואלי, תלוי באופי של הזוג, בסוג העבודה שלהם ובציפיות שלהם. אני נשארתי עם טעם רע בפה מהחוויה הזאת, ובאופן אישי לא חושב שאעשה דבר כזה שוב, אבל יש אנשים שזה יכול מאוד להתאים להם. מה שכן, אני מאמין שכשיש ילדים זה הופך להיות מסובך יותר, וצריך לחשוב טוב לפני שעושים צעד כזה".
