משפחת קרמר | קיבוץ מרום גולן
"הפקק היחיד הוא עדר כבשים שחוצה את הכביש"
מכירים את אלה שאומרים: "וואלה, היינו רוצים לגור בכפר, בטבע, בשקט. אולי כשנצא לפנסיה"? גם שי (58) אינדיד וליז (50) קרמר היו כאלה. אבל הם עשו את זה הרבה לפני הפנסיה. לפני עשר שנים הם עזבו את כפר-יונה שבאזור השרון ועברו לגור בקיבוץ מרום גולן, הרחק בצפון הרמה.
כשאני שואלת את ליז מה הם אוהבים בחיים כאן, היא אומרת בהתלהבות: "הרגע הזה ממש, שבו אני אוחזת בידי את כוס הקפה, שש בבוקר של יום חדש, חלון המטבח הנשקף מולי מגלה איזו עונה עכשיו - ובחיי שיש יותר מארבע בשנה. אם מתבוננים מגלים תתי-עונות ושינויים כה רבים אפילו ביממה אחת ויחידה. הבוקר, למשל, עץ הדובדבן, שעד לפני שבוע היה עירום עם שמיכת שלג, כן, שלג במארס, החליף את כסותו באשכולות לבנים של פריחה, והוא עומד מולי מלא הוד מאחורי הקומקום החשמלי והטוסטר. מאחוריו מתנשא תל ירוק שמנוקד בצהוב, אדום, סגלגל – פריחה אביבית".
אחרי התיאור הפיוטי הזה לא צריך הרבה כדי להשתכנע שהם עשו את הדבר הנכון מבחינתם. לשי וליז יש שני ילדים משותפים - טליה (18) ויאיר (11) - ולשי בת מנישואים קודמים, בת 30, שגרה בהרצליה. כשהם גרו בכפר-יונה שי עבד כמנהל בכיר ברשת הולמס פלייס וליז עסקה במשחק. אחרי שהשתקעו בגולן הם הקימו עסק קולינרי שנקרא "ליז ושי מבשלים סיפור אהבה", במסגרתו הם מארחים לסעודה פרי ידיהם בבית ולסדנאות בישול.
פגשתי אותם סביב שולחן האירוח בביתם. שי הקרניבור אחראי על עישון הבשרים (יש לו בחצר שתי מעשנות מכובדות), וליז הטבעונית אחראית על הסלטים והקינוחים. "החלטנו להשתקע כאן ולפעול בכיוון הקולינרי מתוך אהבה לבישול ואהבה לאנשים, לאירוח וליצירה", הם אומרים בזמן שאנחנו אוכלים יחד ארוחה בסגנון שיתוף מנות – נתחי בשר שעושנו כמה שעות טובות, מרקים, אמפנדס, ירקות אפויים וצלויים, סלטים וקינוחים מפתיעים. את הכל מלווה יין מקומי מהגולן. חלק מחומרי הגלם מגיעים מגינת הירק של ליז ושי.
מה אתם אוהבים כאן?
ליז: "את השלג, את פריחת הדובדבן, את האוויר הצח, ואת המרחבים של שמיים פתוחים ואדמה - כמה שפחות בטון, יותר טוב לנשמה. האפשרות לחוות את העונות המשתנות בטבע היא מרגשת בעיניי. גשם שמרווה אדמה ולא כבישי אספלט, זרימות מטורפות שחותרות להתחבר אל נחלים ומאגרים ולא לתעלת ביוב. מסביב יש בעלי חיים חופשיים, ומזג האוויר של צפון הגולן הוא תענוג. כן, אנחנו חובבי קור, במיוחד כשהוא בא עם מנת שלג הגונה. וגם הקיץ נעים ולא מכביד. שלא לדבר על השקט ששזור בציוצי ציפורים, קול פרה גועה – מתנה. אין תחבורה סואנת, צפירות ושאר מנעמי העיר כמו פקקי תנועה ודוחק על הכביש. הפקק היחיד הוא עדר כבשים שחוצה פתאום את הכביש".
איך חיי הקהילה?
"קהילת מרום גולן היא חזקה ותומכת. כמו בכל מקום, יש את השכנים שאתה יותר מחובר אליהם ואת אלה שקצת פחות, אבל בגדול יש תחושה של מארג תומך של ערבות הדדית ושל קרבה, לצד חילוקי הדעות והקונפליקטים המאתגרים, בקיבוץ שעבר הפרטה וקלט תושבים חדשים והאינטרסים לעיתים משותפים ולעיתים לא. למשל, חילוקי הדעות על התוכנית להקים חוות טורבינות רוח בקצה השטחים של הקיבוץ. יש כאלה שתומכים כי זה יביא כסף, ויש כאלה שמתנגדים כי זה נזק לסביבה. חגים נחגגים בקיבוץ באופן קהילתי, וכך גם ימי זיכרון. יש תחושה של משפחה גדולה".
עבודה?
"שנינו עצמאים ועובדים מהבית. כבר שש שנים אנחנו מציעים בהזמנה מראש ארוחות בביתנו – חוויה קולינרית ומפגש אנושי, ובנוסף סדנאות אוכל. שי גם מוציא לטיול ג'יפים בטבע. אני שחקנית, מורה ליוגה ומנחת קבוצות כתיבה. בקיבוץ יש רבים שעובדים פה בתיירות, במפעל הטוף ובחקלאות, ויש בעלי מקצועות חופשיים שעובדים בגולן ובגליל העליון, ויש גם שעובדים בירושלים ותל-אביב. למרות שזו פריפריה, יוקר המחיה גבוה ביחס למשכורות שמשולמות באזור".
איפה הילדים לומדים?
"עד כיתה ח' בבית הספר האזורי שנמצא במרום גולן. תיכון הם עושים בבית הספר הר וגיא שנמצא בקיבוץ דפנה (המרוחק 30 ק"מ), או נופי גולן בקצרין (25 ק"מ) או עינות ירדן בקיבוץ עמיר (27 ק"מ) – נסיעה של בין חצי שעה ל-40 דקות. הקיבוץ הוא מקום בטוח ונעים לגדל בו ילדים, ומעבר לבתי הספר יש גם חינוך בלתי פורמלי".
מה עם קניות, בילויים, קופת חולים?
"יש צרכנייה בקיבוץ וסופרמרקט בכפרים הדרוזיים השכנים, או אם מזדמנים לעיר הגדולה קריית-שמונה (30 ק"מ) יש מבחר של סופרים, סופר-פארם, חנויות למוצרי חשמל וכו'. יש סניפים של כללית ומכבי בכפרים הדרוזיים והשירות שם נפלא. הם גם דואגים להביא רופאים מקצועיים. בכל זאת, הרבה מעדיפים לפנות למומחים במרכז. בכל מקרה, לקבוע תור מצריך המתנה, הזמינות לא גבוהה. רפואת חירום? הופה, בית החולים הקרוב הוא בצפת, 50 דקות נסיעה. יש כונני מד"א ביישובים ותחנות מד"א בקריית-שמונה או בקצרין".
מה הכי חסר?
"לי אישית המרחק הוא הדבר שהכי מפריע פה, כי אני אוהבת ללמוד ולהשתלם, חובבת תרבות ולא מחבבת נסיעות ארוכות – וזה חיסרון מבחינת הנגישות לשפע שמוצע בעיקר במרכז. בית הקולנוע הקרוב הוא בכרמיאל, תיאטרון אין באזור וכשחקנית אני כמהה לזה, חוגי ילדים ברמה מקצועית כמעט שאין בגולן. בננו יאיר, בן 11, מתאמן בטריאתלון בעמק – ארבע פעמים בשבוע נסיעות לכיוון קריית-שמונה והסביבה. טליה הולכת לחוג תיאטרון – גם הוא בעמק. מורה לנגינה לא פשוט למצוא. והתחבורה הציבורית לא בתדירות מספיקה, והדלק הוא הוצאה משמעותית".
אז תמליצו לאנשים מהמרכז לבוא לגור?
"אם זה החלום – לכו על זה. למרום גולן יש רשימת המתנה ארוכה מאוד, והיום אפשר להתקבל רק כחברי קיבוץ. כשאנחנו הגענו הייתה אפשרות להיקלט בסטטוס של תושבים".
משפחת גלבוע | קיבוץ כפר חרוב
"הופתעתי מכמות ההייטקיסטים שגרים כאן"
"ביום הראשון פה מאיה, בתי בת ה-10, שאלה: 'איך לא עשינו את זה קודם?' ובאמת, אילו יכולנו, היינו עושים את זה כבר לפני עשור", כך אומר טל גלבוע (43), שלפני שישה חודשים עבר עם משפחתו מכפר-סבא לקיבוץ כפר חרוב שבדרום הגולן, לא רחוק מהגדה המזרחית של הכנרת.
טל עובד כמנהל פיתוח במרכז הפיתוח הצפוני של חברת התוכנה Skai, שעל גדות הכנרת, ובמקביל מנהל חמישה צוותי פיתוח במטה החברה ברמת החייל בתל אביב. Skai פיתחה פלטפורמת סחר חכם ושיווק, המאפשרת לאלפי מותגים מובילים ולסוכנויות פרסום לקבל תובנות ולהגיע להחלטות שיובילו לתוצאות מהירות ומבוססות יותר בתכנון אסטרטגיות הפרסום והשיווק. אשתו גלית (45) היא בעלת סטודיו לפרסום, עיצוב ומיתוג, ויש להם שני ילדים, מאיה ויובל (בן 12).
"המזל שלי", אומר טל, "הוא ש-skai היא חברה מתקדמת וגלובלית ויש פתיחות רבה לגבי עבודה מרחוק, וקיבלתי פירגון ותמיכה לרצון שלנו לעבור צפונה, למרות שאני מנהל לא מעט אנשים במרכז. גם בני באוור, שהקים את מרכז הפיתוח הצפוני של החברה ונושא בתפקיד בכיר של מנהל הארכיטקטורה של החברה, גר ביישוב נאות גולן.
"הוא, אגב, פעיל מאוד בקידום ההייטק בצפון, והפודקאסט 'הייטק בלי פקקים', שהוא ועקיבא טורנהיים מנהלים (השניים הם ממקימי "קהילת הייטק וטכנולוגיה גולן" ומקיימים מיטאפים (מפגשים מקצועיים ליזמים) רבים במרכז ההייטק האבזלת, Hubazelet, ביישוב בני יהודה בדרום הגולן – אל"ק), עודד אותי לגמרי לקבל את ההחלטה לעבור לכאן. הופתעתי לטובה מכמות ההייטקיסטים שגרים כאן. ההייטק בצפון בצמיחה משמעותית, ועם השינוי בשוק התעסוקה לאחר הקורונה, לדעתי זאת רק ההתחלה. גלית אשתי מנהלת את הסטודיו שלה מהבית, כך שלא הייתה לה בעיה במציאת עבודה".
למה עברתם ומה אתם הכי אוהבים בחיים רחוק מהעיר הגדולה?
טל: "מאוד כיף לגור במקום יפה כל כך, וכפר חרוב הוא מקום מהמם. אנחנו אוהבים את הקרבה לטבע. כל יציאה מהבית, גם אם להקפיץ את הילדים לחוגים, מרגישה לנו כמו טיול".
יובל: "יש פה הרגשה של חופש".
גלית: "השקט כאן ללא ספק מנצח. לאחרונה יצאנו לנופש במקום שנחשב מאוד מרגיע ושקט – והיה לנו רועש מדי", היא מחייכת.
איזה מין קיבוץ זה?
גלית: "זה קיבוץ שיש בו קהילה מאוד מחבקת ואכפתית. כשעברנו קיבלו אותנו ממש יפה מהרגע הראשון. הרבה הגיעו להגיד ברוכים הבאים, הציעו עזרה והביאו פינוקים. יש הרבה אירועים חברתיים בחגים ובכלל: מסיבות, הופעות, הרצאות ומפגשים. יש פה הרבה עזרה הדדית, וכל מי שמעלה משהו לווטסאפ המשותף, מיד זוכה להתייחסות ועזרה. בקיבוץ פועלת מערכת חינוך חברתית מדי יום וגם במהלך כל החופשות השנתיות מבית הספר, כך שהילדים צורכים פחות שעות מסך ובמקום זה משחקים ומבלים ביחד".
איפה הילדים לומדים?
גלית: "בבית הספר מצפה גולן בבני יהודה, 10 דקות נסיעה בהסעות של המועצה המקומית. יש בבית הספר הזה גישה שונה בחינוך, בתוכני הלימוד – יש יותר חשיפה לטבע, טיולים, הרבה דגש על חברתיות, תקשורת בין אישית, העשרה וחוסן אישי. צוות ההוראה מדהים והם סייעו לנו מאוד בקליטה של הילדים".
לאן יוצאים לבלות?
משפחת גלבוע מפתיעה: "בקיבוץ יש פאב ובית קפה נהדר, מול נוף מושלם, שפעיל בחמישי ובסופי שבוע. באזור יש מסעדות טובות. בבית גבריאל בצמח יש אולמות להרצאות, מופעים וסרטים. יש הופעות קטנות שמתקיימות במועדונים בקיבוץ וביישובים בסביבה, וגם קונספט של מופעי חצר כשהעונה מאפשרת".
איפה עושים קניות?
גלית: "העולם עבר שנתיים של ריחוק חברתי, ושירותי המשלוחים השתפרו כך שהכול כבר מגיע גם הנה. יש בקיבוץ חדר אוכל שפועל כל יום, אז לא צריך המון קניות. את הקניות השגרתיות של השבוע עושים במיני-שוק שפועל בקיבוץ גם בשבתות, ואת הקניות המפנקות של שישי עושים בבייקרי 'הנחתום' בבני יהודה, שמתעלה לטעמנו על רוב הקונדיטוריות במרכז".
טל: "בצמח יש מרכז קניות עם סופר-פארם, חנויות בגדים וכל מה שצריך".
ואם צריך רופא דחוף?
גלית: "אז ככה. יש מרפאה של כללית כאן בקיבוץ עם אחות ורופא שנותנים הרבה מעבר למה שמקבלים בכל מרפאה במרכז. לקבלת שירות מרופאים מומחים צריך להיכנס לאוטו ולנסוע לקצרין, קריית-שמונה ואף רחוק מזה. אין בית חולים בגולן – אם ילד שובר את היד, צריך לנסוע לפוריה. בקיצור, עדיף להיות בריאים".
ומה היתרונות של לגור ביישוב קטן ומרוחק?
טל: "יש הרגשת ביטחון ועצמאות לילדים. אנחנו כבר רואים, אחרי חצי שנה שאנחנו פה, שזה משנה את האופן שבו הם גדלים בהשוואה למקום שממנו הגענו. אם בכפר-סבא הייתי חושש לתת למאיה לרדת לרחוב בערב, פה היא מסתובבת חופשי וחוזרת מאוחר בלילה בלי שום בעיה. יתרון נוסף הוא הדגש על החיים הקהילתיים ועל החינוך של הילדים. ההרגשה שונה וטובה במקום שבו אתה מכיר את כולם וכולם מכירים אותך. החיסרון הוא בעיקר המרחק מהמשפחה והחברים. גם יש הבדל משמעותי לעומת המרכז בהשקעה בתשתיות, מצב הכבישים, יש הרבה הפסקות חשמל ובעיות במהירות האינטרנט. גם הייתי שמח אם היה מתחם בתי קולנוע קרוב".
באיזה בית אתם גרים?
טל: "אנחנו שוכרים בית חדש ומקסים עם חצר ענקית במחיר של דירת שלושה חדרים במרכז. מבחינתנו זאת לא הייתה החלטה כלכלית לעבור לכאן, אבל גם בתחום הזה יש יתרון גדול".
תמליצו לאנשים לבוא לגור כאן?
טל: "ההחלטה איפה לגור תלויה בהרבה פרמטרים וכל אחד עושה את החשבון שלו. לדעתי היתרונות פה עולים בהרבה על החסרונות. במיוחד עכשיו בעולם של אחרי הקורונה, חוקי המשחק השתנו. בלא מעט מקצועות אפשר לגור במקום כמו זה ולעלות באיכות החיים – מבלי להתפשר על מקום העבודה והקריירה".
משפחת רוט | רמת מגשימים
"כל שישי עולים על הג'יפ ויוצאים לטבע"
את משפחת רוט, משפחה דתית מסורתית, הכרתי במקרה בעת סיור שעשיתי ברמת הגולן לצורך כתבה. הצטרפתי לסדנה שנראתה לי מיוחדת ומרגיעה בנוף הפסטורלי של דרום הרמה, בסטודיו קסום במושב רמת מגשימים שנקרא "מעשה שוזר", ושם פגשתי את חני (44), בעלת הסטודיו, ואת בעלה בועז (48), הורים לחמישה – ידידיה (21), אביתר (17), דפנה (12), אור דוד (10) וחגי (5). תוך כדי שזירת סוקולנטים וצמחי קוקדמה לתלייה במסגרת עץ, שמעתי על החיים הנפלאים שלהם כאן.
רמת מגשימים הוא מראשוני היישובים הישראליים בגולן והיישוב הדתי הראשון שהוקם ברמה. חיים בו כ-800 תושבים, במרחק קילומטרים ספורים מהגבול עם סוריה. חני ובועז עברו לכאן מכפר הרא"ה שבאזור השרון בקיץ 2015. הוא עובד בהייטק ומקום העבודה שלו עדיין באזור המרכז. היא עצמאית ועובדת כמאמנת אישית. "החיים שלנו כאן הם בחירה מודעת ואנחנו מאוהבים במקום", אומרת חני. "כזוג צעיר גרנו כאן כשנתיים, במושב קשת, וראינו את הילדים שמסתובבים עם תרמילים על הגב, מטיילים וחורשים את המעיינות – וידענו שאנחנו רוצים את החיים האלה גם עבור הילדים שלנו".
מה אתם הכי אוהבים בחיים כאן?
"בעיקר את המרחק, שמאפשר לנו לגור בסוג של חממה – השקט, הקרבה לטבע, הנוף שאי-אפשר להישאר אדיש אליו, המרחבים, הרי הגעש, החרמון, שכל בוקר נראים יפים מחדש כשאנחנו שותים קפה וצופים בהם. את שינוי העונות אנחנו חווים כחגיגה – בשלכת הגולן נראה כמו ציור שנעשה ביד אמן ומרעיד את הלב. חכי שתראי את הפריחה המדהימה שיש עכשיו במטעי האפרסק – להתעלף מיופי. השנה היו המון גשמים וכל נחל ופלג מלאים על גדותיהם. זה כמו לחיות בחו"ל. השלג זימן לנו שעות של בילוי משפחתי כיפי. הפריחה מטריפה ונדידת הציפורים עוברת מעל הראש שלנו, ובקיץ אנחנו מטיילים למעיינות ויורדים להתרחץ בכנרת. בכל יום שישי אנחנו עולים על הג'יפ ויוצאים לסיבוב – בבוץ, בגשם, בשלג, במעיינות נידחים. הילדים מחכים לזה וכבר מהבוקר שואלים לאן נוסעים. השקיעות מרהיבות, ובלילה כשיש ראות טובה והירח תלוי אדום וענק בשמיים, ורואים הכול צלול - אי-אפשר שלא להתאהב".
איך הילדים מרגישים כאן?
"אנחנו אוהבים את החיבור שלהם ליישוב, לחקלאות. בקיץ הנוער עובד במטעים ובגידולי השדה – זה לינוק את אהבת הארץ באופן ישיר. ואחרי שאוכלים תפוחים שנקטפו כאן מהעצים כבר אי-אפשר לתת ביס באף פרי אחר. בזמן הקטיף אין מצב שאנחנו מגיעים לבקר במרכז או לאירועים בלי כמה ארגזים של פרי מהמשק".
איך חיי הקהילה?
"ביישוב מרוחק המקום של הקהילה חשוב מאוד ובונה. הקשרים החברתיים הופכים משמעותיים יותר. כשהגענו התאימו לנו משפחה מאמצת שליוותה אותנו במהלך שנת הקליטה, ומהר מאוד הקשרים הפכו משפחתיים ממש. כולם מכירים את כולם, ואם ילד ילך לאיבוד ביישוב, תמיד יהיה מישהו שיידע לאיזו משפחה הוא שייך ויחזיר אותו. ההורים שלי גרים בקריית-אתא. ההורים של בועז גרים במרכז – במושב טירת יהודה. הריחוק מהמשפחות והעבודה של בועז במרכז יצרו מציאות שהיו לנו המון בייביסיטריות מבנות הנוער ביישוב, והן הפכו לחלק מהמשפחה, ממש הפכו לבנות שלנו, והילדים שלנו הפכו לנכדים הנוספים של המשפחות שלהן. בשנתיים האחרונות אנחנו מלווים חלק מהן לחופה בהתרגשות ואפילו חובקים 'נכדה' טרייה, שנולדה לאביה, הבייביסיטרית הראשונה שלנו שמזמן קיבלה מעמד של בת בכורה. בקורונה היו הרבה יוזמות קהילתיות שעזרו לשמור על היחד ביישוב. בני הנוער התגייסו לערוך קניות למשפחות בבידוד. זה שמר על החוסן הנפשי של התושבים, וזו רק דוגמה קטנה".
איך אתם מסתדרים עם עבודה?
"בשלוש השנים הראשונות לאחר שעברנו, בועז המשיך לעבוד כראש צוות פיתוח שבבים במרכז הפיתוח של סמסונג ברמת-גן. לאחר מכן הוא עבר לחברה באזור התעשייה תפן, שזה שעה נסיעה מכאן. בחצי השנה האחרונה הוא הקים ומנהל את השלוחה הצפונית של חברת הייטק מתחום השבבים, ולנס סמיקונדטור, שהמרכז שלה בהוד-השרון. אני פתחתי את סטודיו 'מעשה שוזר' והנחיתי סדנאות שזירה. ככל שהעמקתי בתחום, הבנתי שהפרחים הם כלי לתהליכים יותר עמוקים שמתרחשים מול עיניי בסדנאות, והיום אני מאמנת אישית מוסמכת ועוסקת באימון טיפולי באמנות. כתבתי תוכנית אימון ייחודית, כאשר הכלי הטיפולי הוא פרחים, ואני מנחה סדנאות בסטודיו, מלווה נשים ומשפחות לצמיחה אישית ומנחה סדנאות לנשים ונערות ברחבי הארץ".
איך את מתמודדת עם המרחקים?
"המרחק מאתגר מאוד. כשעברנו לכאן היינו מודעים לאתגר אבל האמנו בחזון שלנו, של הבאת ההייטק לאזור - דבר שלשמחתנו קורה בימים אלו ממש, עם הקמת השלוחה הצפונית של ולנס שנמצאת עכשיו בבני יהודה ותעבור בהמשך לצמח. אנחנו מאמינים שעוד חברות יגיעו ויאפשרו להרבה אנשים להגשים ליהנות מהחיים באזור".
איפה לומדים הילדים?
"הגולן משופע במסגרות חינוכיות מגוונות שמתאימות כמעט לכל ילד. ישנם בתי הספר הממלכתיים, בתי ספר דתיים, תלמודי תורה, בתי ספר מעורבים, בית ספר אנתרופוסופי, ישיבה מדעית וישיבה חקלאית".
לאן יוצאים לבלות?
"האפשרויות לא רבות וצריך יצירתיות. המרכז הקהילתי ביישוב עמל מאוד להביא תרבות ואנחנו נהנים משפע של הופעות של מיטב האמנים בארץ, ובמתכונת הרבה יותר אינטימית מאשר במרכז. גם למדנו להעריך ערבים שקטים על בירות וסנגריה עם חברים, וכשבכל זאת רוצים לצאת לקפה עם חבר'ה, נוסעים 40 דקות לראש פינה או לטבריה".
ואם צריך רופאים מומחים או טיפול דחוף?
"הרפואה זה עניין כואב. מצד אחד, אמבולנס יגיע תוך שלוש דקות. בכל יישוב יש אמבולנס והרבה מתנדבים. הקשר עם הרופאים הוא אינטימי, מתכתבים בווטסאפ או מתקשרים. אנחנו במכבי, והשירותים כאן טובים מאוד. הרופא האזורי מאוד קשוב. אבל זמן ההמתנה לתורים, מגוון הרופאים והזמינות של שירותי בריאות מתקדמים ורפואה דחופה – זה מאוד מאתגר. הכל נמצא במרחק שעה נסיעה לפחות. החלום המשותף לכל תושבי הגולן הוא שיוקם כאן מרכז רפואי משמעותי שייתן שירותים רפואיים מתקדמים".
כמה עולה לבנות כאן בית?
"הבנייה עולה די דומה למה שקורה בכל הארץ, ההבדל המשמעותי הוא בשווי הקרקע — שמוחכרת חינם, מה שמשאיר אותך עם התשלום על הפיתוח בלבד, בנוסף לעלות הבנייה. אני חושבת שהפיתוח עולה משהו כמו 180,000 שקל לשטח של חצי דונם. הביקוש הגדול העלה גם את שכר הדירה של הבתים הפנויים. בית יכול להיות מושכר ב-3,000-5,000 שקל, תלוי בגודל".
