באחד הימים החמים והלחים כיוונתי פעמיי לעיר ללא הפסקה. זו שחופרים בה בלי הרף, ש"פקקים" הם מילה נרדפת לה, שבניינים חדשים נולדים בה מדי יום ומסתירים את קו השמיים, ושרחוב קפלן הפך, ברוח התקופה, מעדות של מושבת טמפלרים לסמל המחאה נגד הרפורמה המשפטית. ועדיין, בהינתן כל זאת, זו העיר שהכי בא להגיע אליה, כי היא "ניו יורק" הישראלית, שבכל יום ומזג אויר מוצאים בה ים, תרבות, קולינריה, חיי לילה סוערים ותמהיל אנושי מרתק.
אומנם לא נולדתי בה, אבל העברתי בה חלק לא מבוטל מילדותי, נערותי ובגרותי. זכרונות ראשונים שולחים אותי לגיל הגן, אז בסופי שבוע נהגנו, אימי, אבי, אחותי ואני, לעלות על אוטובוס ישן בתחנה המרכזית בעפולה, ולאחר שעתיים נסיעה (מינימום...) על כבישים בקושי סלולים, היינו מגיעים תל אביבה בהתרגשות עצומה, ונוחתים בדירתה הקטנה של סבתי ז"ל.
סבתי התגוררה ברחוב ארנון, אחד ה-רחובות. אני זוכרת איך כילדה חיכיתי שלאה גולדברג, שהתגוררה בבניין הצמוד, תרד מביתה (על זה נכתב ספרה: "ידידי מרחוב ארנון"), ואיך ברוב השבתות נהגנו ללכת רגלית לחוף הים, כדי לסייע לסבתי, אימו של אבי, ולדודי, אחיו, בעבודת ה"קיוסק" ברחוב הירקון, במקום שבו עומדת היום מסעדת ביסטרו מצדה. לא אחת בשבתות אלו נהגתי לאחוז בידו של אבי, ויצאנו יחד לסיבוב קטן ברחוב דיזנגוף. עוד כילדה לא שבעתי מלהביט ביושבי "כסית", בית הקפה הנודע של הבוהמה התל אביבית, ששכן בדיזנגוף 117, ולא מהטעם של הגפילטע פיש והקרפלעך שהוגשו לנו במסעדת "בתיה" המיתולוגית, ששכנה בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. משם נהגנו לחצות את הכביש, ואז התפעלתי מהתמונות בחלון הראווה של פוטו פרג'. תל אביב הקטנה ודיזנגוף בפרט היו עבורי בשבתות האלו מרכז העולם.
לימים, כסטודנטית באוניברסיטת ת"א, התגוררתי עם שתי שותפות בדירה עם קירות מקולפים ותקרה גבוהה בדיזנגוף 95. בבקרים יצאנו ללימודים, בערבים נהגנו לצאת לרחוב. לעיתים, עטופות בצעיף לבן, הצטרפנו לתהלוכת הארי קרישנה, לעיתים הלכנו להצגה בתיאטרון הקאמרי, ששכן בדיזנגוף פינת פרישמן, או ישבנו על חוף הים של גורדון או שרתון וביקשנו לנו אופק. הרגשנו הכי "ילדות פרחים" ו"סבנטיז" שאפשר.
שנה לפני שעברנו לשם, יצא לאקרנים "דיזנגוף 99". הסרט, שכתב וביים אבי נשר וצולם שני בניינים מהמקום שבו גרנו, הפך לסרט פולחן. התחברנו לדמויות של נתי (גידי גוב), מושון (מאיר סוויסה) ואוסי (ענת עצמון) ולפס הקול, ושירים, כמו "לגור איתו" ששרה ריקי גל ו"דרך ארוכה" של גלי עטרי, מלווים אותי עד היום בתחנות שונות של חיי.
חלפו השנים
כשהגעתי ללילה ויום בקראון פלזה ברחוב הירקון, החלטתי שזה זמן ל"מסע שורשים" קטן וחזרתי לדיזנגוף. שעה ארוכה הלכתי וחיפשתי את הישן בתוך החדש, לא ממש מצאתי. תל אביב הקטנה, הווה ידוע, מזמן כבר פינתה מקום לגדולה. אומנם חלק מגגות הבניינים ההם נותרו כשהיו, אבל אין עוד "כסית" ואין "בתיה" ואין פוטו פרג', והכיכר שינתה פניה. בדיזנגוף 99 בונים עכשיו מלון.
מה כן מצאתי? את החיבור לרגעים ההם. כשהתיישבתי באחד מבתי הקפה ועצמתי את עיניי, פגשתי את אותה ילדה קטנה, שידה מונחת בידו של אביה הטוב, שאיננו עוד. ראיתי את עצמי שרה "הארי קרישנה, הארי הארי", מבלי שידעתי מי הוא בכלל, וראיתי את עצמי אורזת את מעט המטלטלין, עוזבת את החדר ועוברת לדירה עם בעלי. בניתי בית ומשפחה. פקחתי את עיניי, מחיתי כמה דמעות וחזרתי למלון. למחרת חזרתי לביתי הקט ולשגרה.
חגי תשרי המתקרבים ממלאים אותנו, "הבוגרים שבחבורה", בזכרונות. לעיתים דווקא בתקופה זו של השנה שווה לקחת "ברייק" קטן ולחזור למחוזות הילדות. להתחבר לאז ולשם. להיזכר במראות, בקולות, בריחות ובעיקר במי ובמה שהיינו אז: תמימים, שלווים וחולמים. ולחזור בחזרה, לכאן ועכשיו. גם אם לא קלה הדרך, להרגשתי לפחות, זה הפך אותי ליותר שלמה. וזה שווה.
קראון פלזה ת"א: להתפנק בחדר, לגלות את העיר
הלוקיישן של מלון קראון פלזה ת"א, על הטיילת בסמוך למרינה, הופך אותו לאטרקטיבי. יורדים מהחדר, דקה אחת והינה הים. ואם לקחת כמה דקות, כבר מתחברים למוקדי הבילוי והאטרקציות שמציעה העיר הלבנה: מתרבות ואומנות בבוקר ועד כל מה שמציעים חיי לילה צבעוניים.
אפשר לסעוד במסעדת המלון, שבה מוגשות ארוחות בוקר וערב, או לשבת באספרסו בר על קפה ועוגה או משקה אלכוהולי, ואפשר לבחור לסעוד באחת המסעדות הסמוכות. הכיף הגדול הוא לחזור לחדר המרווח והמאובזר, לישון במיטה הענקית, להתעורר נינוחים לבוקר חדש (במלון 263 חדרים, הסוויטות לזוגות בלבד), ואחרי ארוחת הבוקר להתפנק במועדון הבריאות והספא (כניסה מגיל 16). הפעם בחרתי להגיע לשם לבד, ולגמרי נהניתי בחברת עצמי. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אגיע איתו.
