המנכ"ל המשותף ומבעליה של קבוצת דוידוביץ' - יצרנית מאפים ומזון, בכלל רצה להיות מוזיקאי. אולם, רצף אירועים משפחתיים קטע לזאב דוידוביץ' את התוכניות, וכיוון את מסלול חייו אל עולם העסקים.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כיום, הוא מנהל את קבוצת מזון ביחד עם בן דודו, שובל דוידוביץ', כדור רביעי לעסק משפחתי של אופים. הקבוצה כוללת את המאפייה הוותיקה בקריית אתא ומפעלי מאפה ומזון נוספים, עם כ-3,000 נקודות מכירה ברחבי הארץ.
בריאיון מיוחד ל-ynet הוא מספר מה גרם לו להשתלב בעסק, שהחל כבית מאפה קטן במעברת עולים בקריית אתא. "את המאפייה הקים סבי, אריה דוידוביץ' ז"ל, לפני כ-65 שנה. עד גיל 16 גדלתי בבית של אבי, יעקב, שלא ראיתי כמעט. גרנו בדירה קטנה בקריית מוצקין, בקומה רביעית בלי מעלית. להוריי היה מזרן על הרצפה, לי מיטה. אבי היה חוזר הביתה מאוחר בלילה, כשכבר הייתי במיטה, מכניס את ראשו ואומר לי שלום, ומתעורר בכל יום בשתיים לפנות בוקר, ויוצא לעבודה.
"ההיכרות שלי עם המאפייה החלה כשהייתי בן 12, אז עבדתי בה לאורך החופש הגדול. אבי הציב אותי ליד אחד הפועלים ועבדתי ליד התנורים הלוהטים. בתום חודשיים של עבודה מאומצת, הוא נתן לי צ'ק. הסתכלתי על הסכום וכעסתי נורא. בכיתי, אמרתי לו שהוא עושה לי את זה דווקא, בגלל שאני הבן שלו. אני זוכר את אבי מוציא את תלוש השכר של הפועל הוותיק שלצידו עבדתי, ואומר: 'רואה? זו משכורת של פועל אמיתי. לזה קוראים: בזיעת אפיך תאכל לחם'. הבנתי, שאלו לא החיים שאני מייחל לעצמי, שאני רוצה להיות אבא יותר נוכח, ועשיתי הכל כדי לא להיכנס לעסק.
"הייתי תקליטן, טכנאי במה, שידרתי ברדיו, הסתובבתי עם הרבה כסף ואהבתי את העולם הזה. לאחר השחרור מהצבא גם חשבתי לעשות קורס צוערים של משרד החוץ".
מה שינה את התוכניות?
"מצבו הבריאותי של אבי. בשלב זה עברנו לבית יותר מרווח, החיים השתפרו, ראיתי והכרתי טוב יותר את אבי. אלא שהוא החל לסבול מאירועי לב שונים, וכבן בכור, מצאתי את עצמי מגיע יותר ויותר לעזור במפעל. כשהוא נפטר, לפני כ-14 שנה, היה ברור, לי ולמשפחה, שאני ממשיך את דרכו".
אתה מתגעגע אליו?
"אין מילים לתאר עד כמה. את יודעת", הוא מפסיק לרגע את שטף הדיבור, "הייתה לו תכונה, כשרציתי להתייעץ איתו במשהו, הייתי שוטח בפניו את הנושא. הוא היה מקשיב, ואז אומר: 'כן' או 'לא', בלי לפרט. זה היה משגע אותי בזמנו. לא הבנתי למה הוא מתכוון, הוא לא היה מפרט. היום אני מבין כמה הרבה למדתי מהטכניקה הזו. ככה חקרתי, ככה התלבטתי והבנתי. אני מוכן להקריב את כל מה שאני יכול כדי שאבי ישב פה מולי, ובתקופה הנוכחית אעלה בפניו סוגיות, והוא ישיב לי בכן או לא".
קבוצת דוידוביץ' של היום, החלה למעשה כבית מאפה קטן, כשסבו של דוידוביץ', בן של אופה מהונגריה, הגיע לישראל לאחר שהצליח לברוח מהנאצים. בישראל, נישא סבו אריה ונולדו הילדים: יעקב (אביו של זאב), שייקה ואיילה. "בית המאפה הקטן הלך וגדל, והיה למאפיית דוידוביץ'. כשזו גדלה, הצטרף לאבי אחיו, שייקה, ושניהם לקחו את המושכות בשנת 1988, כשסבי נפטר.
"הם החלו לפתח את העסק מבחינת מוצרים ומבחינת מכשור טכנולוגי חדיש, רק שכמה שנים לאחר מכן הם חטפו את ה'בומבה של החיים', כשקצר חשמלי גרם לשריפה, והמאפייה נהרסה עד היסוד.
באותה תקופה הם כבר היו הבעלים של מפעל הקריות ושל מאפיית אחדות, אבל המפעל המרכזי, מפעל חייהם, היה בקריית אתא. לאחר השריפה הם קיבלו החלטה לשקם את המפעל, וכך קמה המאפייה המודרנית בקריית אתא, במקום בו היא נמצאת גם היום.
"כבחור צעיר שאלתי את עצמי, למה הם לא לקחו את הכסף שהצליחו לקבל מהביטוח ועשו איתו משהו אחר? תמיד רציתי לשאול את אבא על זה".
ושאלת?
"לא. כי כשהייתי מגיע ורואה אותו במפעל, הבנתי שאין מה לשאול. היו להם זיקוקים בעיניים כשהם עבדו. כשהיה מגיע ציוד חדש למפעל, הם היו מלטפים את הברזל וקורנים, כאילו זכו בזכייה הכי גדולה בלוטו. למדתי משניהם המון.
"אחרי מות אבי למדתי לשחרר ולפזר סמכויות"
"ביום שאבי נפטר הוא הגיע למפעל כמנהגו. הוא היה אז בן 65. אמרתי לו, שהמנוי שלו לשח"ל הסתיים ושאני מחדש לו אותו. הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'למה? אני ממילא אמות במאפייה ולא יספיקו להגיע אליי', ונסע למפעל בתל אביב. חידשתי את המנוי וכמה שעות לאחר מכן הודיעו לי שאבא נפטר.
"הוא ישב עם דודי, שייקה, והם אכלו שווארמה. לפתע הוא לפת את החזה, אמר 'איי' ונפטר. זו היתה מכה נוראית בשבילי, הרגשתי שהפסדתי אבא ומורה לחיים. הוא זה שלימד אותי, בין היתר, מהו מוסר עבודה. בשלב מאוחר יותר הבנתי, שאבי עבד מאוד קשה בשבילנו, שהוא חי בשביל לעבוד. זו הייתה האהבה שלו והתשוקה שלו".
לדבריו, "בשנים הראשונות לעבודה המשותפת, כדי לרצות אותו, הייתי מגיע בארבע בבוקר למפעל ויוצא בעשר בלילה. שנים לאחר מכן הבנתי, שהתשוקה שלו באמת חדרה אליי, אבל שאני לא חייב לעבוד בצורה הזו. לאחר מותו התחלתי לשחרר, לפזר סמכויות, למדתי לפקח. הבנתי שאני חייב להתנהל כך, כדי לגדול ולהתפתח".
פרשיית "קרטל הלחם": "זה היה בשבילנו סוג של הלם"
בשנת 2016 נחתה על המשפחה מכה נוספת, כאשר כמה שנים לאחר מותו של יעקב, בית המשפט גזר שנת מאסר בפועל על אחיו שייקה, בגין חלקו בפרשת "קרטל הלחם". בנוסף, גזר עליו השופט קנס בגובה 300 אלף שקל ואיסור לשמש כדירקטור בחברות ציבוריות למשך חמש שנים, ועל המאפייה הוטל קנס בגובה 700 אלף שקל.
לפי כתב האישום, שהוגשה באוקטובר 2012 נגד 19 נאשמים, בהם בכירי שלושת המאפיות הגדולות בארץ: אנג'ל, ברמן ודוידוביץ', המאפיות החליטו לסיים את התחרות ביניהן דרך ביטול מבצעים וחלוקת שוק הלחם לגזרות. כתוצאה מכך, לפי רשות ההגבלים, נרשמה עליית מחירים של מוצר בסיסי, פגיעה בתחרות וגרימת נזק משמעותי לציבור הצרכנים.
"בשבילנו, כמשפחה, זה היה סוג של הלם", מתייחס לנושא דוידוביץ'. "קשה לי להתייחס לכך בפירוט, כי אלו אנשים שאני מעריץ ושאינם בחיים עוד. בנוסף, אנחנו הדור הצעיר, היינו עסוקים בתפעול ולא בניהול. היינו על קווי הייצור. אני לא יכול להאיר את הנושא מעבר לזה".
אבל קרטל, כמושג וכדרך עבודה, מקובל עליך?
"ממש לא".
"בן דודי הוא הקול העסקי ואני הקול החולם"
בשנת 2020 נפטרו בזה אחר זה גם האחים שייקה ואיילה, ולא נשאר אף אחד מדור המייסדים. "כשאבי נפטר, שייקה הגיע אלינו, ואמר: 'קרה לנו אסון, אבל אנחנו ממשיכים'. כששייקה נפטר, אמרתי לבני הדודים שלי את אותו המשפט: 'אנחנו ממשיכים'.
"ביחד עם שובל, הבן הצעיר של שייקה שצעיר ממני ב-18 שנה ושנכנס לעבודה שלוש שנים לפני פטירת אביו, קיבלנו החלטה לקחת את המושכות לידיים ולהמשיך את מפעל החיים של הורינו ושל סבינו. הבנו שזו ההזדמנות שלנו לקחת את העסק קדימה.
"החלוקה בינינו מאוד ברורה: שובל הוא הקול הכלכלי והעיסקי, אני הקול החולם, החזון. ההתפתחות של העסק ניזונה מהשילוב הזה, של בין שמרנות וחדשנות".
ומה לגבי הדור ההמשך?
"אנחנו כבר די הרבה אנשים במערכת", הוא מחייך, "לכן שינינו את המבנה של החברה. עברנו ממבנה של מאפיות לקבוצת של תעשיות מזון - זה מבנה תאגידי יותר. בקבוצה מבינים, שבסוף, כדי לנהל כזה מבנה כזה, צריך נהג אחד. שובל ואני מהווים נהג אחד.
"אנחנו שלושה ילדים מכל צד, של אבי ושל דודי. חמישה מאיתנו בעסק, כולם חלק מהבעלות אולם הניהול הוא רק של שובל ושלי. זו החלטה שקיבלנו לאחר הפטירה של הורינו, שבעסק יהיו רק אלו שרוצים להיות בו ושיש להם מה לתרום לו.
"לשאלתך, לא הייתי רוצה לראות את הילדים שלי במערכת, ולא כי הם יתאימו או לא, אלא כי אני חושב שהם יכולים להיות חלק מהבעלות או בדירקטוריון, אבל יש אנשי מקצוע שיעשו את העבודה. יש גם בני הדור החמישי, שכבר עובדים בקבוצה, אבל הם מתקבלים לעבודה רק אם הם רוצים, ולאחר שהם מתחרים על התפקידים כמו כל עובד אחר".
הדור צעיר בני הדודים מנסים לקחת את הקבוצה לכיוונים עדכניים: הם מיתגו אותה מחדש, ממשיכים ברכישות של מאפיות אזוריות, חותמים על שותפיות ומרחיבים את פס הייצור שכיום כולל גם פתיתים, פירורי לחם, קוסקוס, שקדי מרק ועוד.
במסגרת זו, הקבוצה התחברה לחברת הסטארטאפ איטסיין (Eatsane), המפתחת לחם מופחת פחמימות, ואף הודיעה כי תשקיע שני מיליון דולר בחממות פודטק בניסיון למצוא פתרונות לתחליפי לחם.
לאחרונה גם השתתפו נציגיה בתערוכת המזון גולפוד (Gulfood) באיחוד האמירויות. "נפגשנו עם עשרות לקוחות פוטנציאליים ממדינות שונות, כולל ממדינות ערב. רשת שיווק גדולה מאיראן ביקשה לשווק במדינה פתיתים, בדגש על אריזה בעברית", משתף דוידוביץ'.
"מחירי החיטה לא סיימו לעלות"
בתוך כך, מחירי הלחמים עולים, ולדברי דוידוביץ', הסיבה לכך היא ש"מחיר המוצרים מבוססי החיטה קפץ בשנים האחרונות בכ-80% בעולם, לא רק בישראל. רק לפני כחודש, הלחם הפשוט במצרים טיפס בעשרות אחוזים. העלויות של החיטה הפכו למטורפות.
"כמובן שלמלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שמספקות ביחד את רוב החיטה בישראל, יש השלכה מיידית על המחירים, ולא רק בגלל החרם על רוסיה והמלחמה באוקראינה, שסוגרת את היבוא משם, אלא כי בזמן מלחמה מדינות אחרות סוגרות את המלאים שלהן, כדי לשמור אותם לזמן חירום. המחירים ממשיכים לטפס כשהביקוש עולה על ההיצע".
לאן נגיע?
"אין לי מושג, אבל לדעתי, מחירי החיטה טרם הגיעו למקסימום שלהם. יש עוד עלויות, שמתווספות למחיר החיטה, כמו רגולציה ותקנות וחוקים, וכך מגיעים כאן למחירים מטורפים".
ומעבר למדינה, מה חלקכם כתעשיינים בדבר הזה?
"מבחינתי, כתעשיין, לא רק שאין רווח במוצר הזה, אלא שלפעמים אנחנו מפסידים במוצר אחד ומכסים אותו באמצעות מוצר אחר. אני מפרנס כמה מאות משפחות וצריך לשלם לעובדים משכורת, כשכל חומרי הגלם עולים בלי הפסקה. אני בעד העלאת השכר הממוצע במשק, אבל לא יכול להיות שרק אני, כתעשיין, אשא בנטל.
"לצערי, המדינה שלנו אינה תומכת מספיק בתעשייה. מה יקרה אם חלילה ניקלע לסיטואציה כמו של אוקראינה? מי יעזור לנו אז אם לא נדאג לעצמנו? לדוגמה, בישראל כבר אין יצרן שמרים, אנחנו תלויים בשמרים שמגיעים מחו"ל. מספיק אחד שסוגר עליך את הדלת, ומה עושים אז?
"אומנם יש רזרבות, אבל מלאי החיטה בישראל הולך ונגמר. כמי שחי את הנושא יום-יום ושעה-שעה, אני יודע שיש מקום לחשש. בסוף צריך להידרש לבעיות האמיתיות, ואם לא נמצא להן פתרון, הכל יקרוס. התעשייה עצמה לא יכולה להביא את הפיתרונות, רק המדינה. ראי את התיקון שנעשה לעלייה המטורפת במחירי הדלק. שר האוצר, אביגדור ליברמן, הפחית את המס על הדלק, ומחיר הדלק ירד".
מכאן שליברמן צריך להידרש גם לנושא הלחם?
"המדינה צריכה לסייע במקומות שהיא יכולה. למשל, בפריקה מהירה יותר של אוניות, בצמצום רגולציה במקומות מסוימים, לשנות דברים שמייקרים את המוצר לצרכן הסופי. אני לא אמור לשאת על הגב שלי את המדינה, אני לא הריבון. אני צריך להתפרנס ולהתפרנס זו לא מילה גסה. היום, כתעשיין, אני מרגיש לפעמים שאני הכי נמוך בשרשרת. מי שחושב שתעשיינים עושים פה מיליונים, חי ב'לה לה לנד'".
אם זה המצב, אז למה אתה באמת צריך את זה?
"שובל ואני שואלים את עצמנו את השאלה הזו בממוצע פעמיים ביום. קשה לנו, אבל יש לנו עדיין את המורשת עליה התחנכנו. לא יכול להיות שהורינו חרקו שיניים ואנחנו נרים ידיים. החלטנו לעשות הכל, כדי לגרום להם להתגאות בנו".
לו אביך היה יושב עכשיו מולך, והיית שואל אותו אם להפסיק עם המפעל, לאור הקשיים. מה הוא היה עונה לך?
"אין ספק שהוא היה אומר לי להישאר. הוא פשוט לא ידע משהו אחר".