בית משפט השלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעה של בעלי חצי דירה בעיר שדרש לפנות שוכר קשיש שמתגורר בנכס כדייר מוגן וביצע בו הפרות בנייה. השופטת בלהה יהלום קבעה כי השוכר לא הוכיח שקיבל אישור מבעלי הדירה לתוספות הבנייה, ומדובר בהפרת חוזה השכירות שבגינה רשאי המשכיר לפנותו מהדירה.
הדירה הושכרה לנתבע בשנות ה-80 כשהייתה בבעלות משותפת של אם התובע ואחותה. במהלך השנים הלכו שתיהן לעולמן, והבעלות בדירה עברה לילדיהן. אחד מהם הוא התובע, שמחזיק במחצית מהזכויות בדירה.
בתביעה שהגיש באמצעות עו"ד יחזקאל חרלף הוא טען שהשוכר ביצע תוספות בנייה בדירה ללא רשות. התוספות כללו, בין היתר, חדר אמבטיה ושירותים וחדר שינה נוסף. לטענתו, בנייה בדירה ללא קבלת היתר מהווה הפרה של חוזה השכירות ומהווה עילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר. לפיכך, הוא ביקש שהנתבע יסלק את ידו מהדירה וישיב את המצב בה לקדמותו.
הנתבע, שיוצג על ידי עו"ד עוז אלדד מהסיוע המשפטי, טען כי מדובר בבנייה שבוצעה לפני יותר מ-20 שנה כך שגם אם קיימת עילת תביעה, היא התיישנה. הוא הוסיף כי מדובר בבניין ישן שנבנה כולו ללא היתר ואי אפשר לבקש לגביו היתר. לכן, לשיטתו, התוספת שביצע לא נחשבת בנייה ללא היתר. הוא ציין כי הוא אדם מבוגר, והיה צורך להתאים את הדירה כדי שבנו יוכל להתגורר עימו ולסעוד אותו.
השופטת יהלום ציינה כי על מנת שבנייה ללא הסכמה תקים עילה לפינוי דייר מוגן, יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים: קיומו של סעיף מפורש בחוזה שאוסר ביצוע שינויים בדירה; הסעיף הופר על ידי השוכר; והפרת הסעיף מקימה למשכיר זכות חוזית לתבוע פינוי.
במקרה זה, נקבע, שלושת התנאים מתקיימים. צוין כי הנתבע לא הציג מכתב כלשהו מבעלי הדירה המתיר לו לבצע את תוספות הבנייה. מנגד, התובע הציג ראיות המלמדות על יסוד שלילי, כלומר שבעלי הדירה לאורך השנים לא הסכימו לבנייה. צוין שהוצגו שני מכתבים מהם עולה שהבעלים במרוצת השנים התנגדו לתוספות הבנייה של הנתבע ושל שוכרים קודמים שלהם.
במכתב של אותם שוכרים מ-2010 לבעלי הדירה דאז (אימו של התובע ובני דודו), כתבו כי הם עדיין ממתינים לאישור "להרחיב את המטבחון הקטנטן" שלהם ומבקשים מהם לקדם את הנושא. השופטת קבעה כי המכתבים "מעידים על הלך הרוח במשפחת התובע ולפיה המדיניות אכן הייתה לא לאפשר שינויים בדירות, בוודאי ובוודאי ללא הסכמה ואישור מראש".
היא מתחה ביקורת על טענת השוכר שלפיה לא ניתן לקבל היתר בנייה מפני שמדובר בבניין ישן. לדבריה, לא מתקבל על הדעת שבבניין עתיק דיירים יוכלו לבצע שינויי בנייה ללא היתר "בבחינת אין דין ואין דיין ותשעת קבי היופי שנטלה ירושלים מתמעטים והולכים".
השופטת ביקרה בנוסף את התנהלות השוכר שעתר לסעד מן הצדק – כלומר, להשאיר אותו בדירה לפנים משורת הדין לנוכח גילו ומצבו הרפואי – מבלי לצרף כל ראיה תומכת. לפיכך נקבע כי תוספות הבנייה יפורקו והוא יפנה את הדירה עד סוף 2022. הנתבע חויב לשלם את הוצאות התובע בסך 11,700 שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המשכיר: עו"ד יחזקאל חרלף
• ב"כ השוכר: עו"ד עוז אלדד
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
