ב-7 באוקטובר נפלו עלינו השמיים עם אירוע הטרור הקשה ביותר שחוותה מדינת ישראל מאז הקמתה. במקביל להתקפה הברברית שזרעה מוות, הרס רב ומאות חטופים, תושבי ישראל חווים מאז ירי מסיבי של רקטות וטילים שנורים לכיוון מרכזי אוכלוסייה. למרות כיפת ברזל, בהישמע קול האזעקה תושבי ישראל נדרשים לרוץ למרחב מוגן.
החל מ-1992 מחייבים החוק ותקנות פיקוד העורף שכל בנייה חדשה תכלול ממ"ד (מרחב מוגן דירתי) או ממ"ק (מרחב מוגן קומתי). הבעיה היא שיש בישראל בניינים רבים שנבנו לפני 1992, ומיליוני אזרחים שאין להם שום אמצעי הגנה מפני טילים נאלצים לתור אחר מקלט לצורך התגוננות.
על מנת לסבר את האוזן, באזורים שבהם יש להיכנס תוך 40 שניות למרחב מוגן בהתאם להנחיות פיקוד העורף, צריך קשיש מעל גיל 70 לרדת שלוש או ארבע קומות ברגל (שכן חל איסור על שימוש במעלית בשעת חירום) על מנת להגיע למקלט שבמקרה הטוב נמצא בתוך הבניין ובמקרה הרע נמצא בבניין סמוך. המשמעות היא שרבים מהתושבים מעדיפים להיוותר בחדר המדרגות ולהתפלל שכיפת ברזל תיירט את הטיל.
בשנת 2005 הגתה מדינת ישראל תוכנית מתאר ארצית הידועה בשמה תמ"א 38, אך לצערנו חלפו כ-20 שנה מאז, ומה שהייתה אמורה לתת מענה לכלל הבניינים שאינם עומדים בתקנים להגנה מפני רעידות אדמה וטילים, בוצעה בעצלתיים.
אחרי מבצע "שומר חומות" ב-2021 עלו הצעות לקצר תהליכים לקידום תוכניות, חוק ההסדרים פישט את הליכי הבירוקרטיה וקיצר לוחות זמנים, אך עדיין הבשורה שלה חיכינו טרם מומשה. תקציבים שאינם מספיקים לערי הפריפריה, כוח אדם מצומצם ברשויות, חילופי שלטון ושיקולים שאינם מקצועיים בחלק מן הרשויות המקומיות, המאבק הקיים בין השלטון מקומי לשלטון המרכזי – אלו רק חלק מהסיבות שבעטיין הבשורה עדיין לא הגיעה וקצב חיזוק המבנים אינו נותן את הפתרון הנדרש במדינתנו.
כמו כן, מרבית הרשויות בחרו לעכב או למנוע את קידום הפרויקטים באמתלות שונות שלפיהן התוכנית הינה פרטנית ולא נותנת מענה לעיר. זו טענה יפה, אך מה מנע מאותן רשויות לקדם הליכי תכנון מזורזים עם יעדים ברורים לתכנון עירוני? איפה היו ראשי הערים שהפקירו את תושבי ישראל ולא אפשרו להם למגן את הבניין שלהם?
עו"ד גיא פרבמןשמרית מאורוהנה, פעם נוספת מאז חקיקתה של תוכנית ארצית לחיזוק מבנים, מדינת ישראל נתפסה לא מוכנה גם בזירה זו. מעבר לשאלות מורכבות וקשות של מערך המודיעין, הצבא והממשלה לגבי ההפתעה ההרסנית שחוו אזרחי המדינה, עולה שוב גם התהייה כיצד במדינה מוקפת אויבים וארגוני טרור, שסובלת לעיתים תכופות מאיומי הטילים, הבירוקרטיה הישראלית שוב מעכבת את הפתרון.
תוכנית עירונית (תב"ע) היא הליך שלוקח כחמש שנים להוציא אל הפועל. בהתחשב בכך שבחירות לרשות המקומית מתקיימות כל חמש שנים, הרי שתוכנית שקידומה החל בקדנציה של ראש עיר אחד עשויה להשתנות על-ידי ראש העיר החדש שייבחר. כך נראית גרירת רגליים ואי הבנת המצב הביטחוני והסכנה הקיומית שלנו כאזרחים שאין ברשותם חדרים מוגנים. לכך תוסיפו את העובדה שראשי ערים רבים נמנעים מקידום כל תוכנית מתוך שיקולים פוליטיים או אחרים, והנה לכם מצב שאינו מתקבל על הדעת שבו לאזרחים במצב מלחמה אין מרחבים מוגנים.
לצערנו הרב גרירת הרגליים לא הייתה רק בבנייני מגורים. המחדל הגדול הינו במוסדות החינוך, שמרביתם לא מוגנו בכלל. והינה לפניכם האבסורד בהתגלמותו: הילדים שלנו שנמצאים במצוקה לא פשוטה במשך תקופה של יותר משלוש שנים שהחלה בקורונה ונמשכת היום, לא יכולים לחזור לשגרה מלאה שהם כל כך זקוקים לה כדי ליצור שפיות בעולם הלא שפוי שלנו. אפילו מוסדות לימוד חדשים שנבנו בשנים האחרונות אינם כוללים מענה מספק לכלל התלמידים.
ברור לכולם שהיום שאחרי 7 באוקטובר הולך להיות אחר מבחינת מדינת ישראל בכלל. לעניות דעתי, אחד הדברים שחייבים לעשות הוא להעביר תוכנית המיגון לוועדות מקצועיות שיהיו חפות משיקולים פוליטיים, תוך הקמת ועדות תכנון אזוריות ומקצועיות עבור תוכניות רחבות היקף. הוועדות המקצועיות יקבעו יעדים לקידום התחדשות עירונית, הן במתווה של תמ"א 38 והן במתווה של פינוי בינוי, תוך הנפקת היתרי בנייה מזורזים והכל על מנת שלמלחמה הבאה נגיע מוכנים.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד גיא פרבמן ממשרד פרבמן-רשף עוסק בהתחדשות עירונית, תמ"א 38 ופינוי בינוי
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
