אחרי השיתוק המזעזע של 7 באוקטובר ישראל החלה להתאושש בהדרגה. אי אפשר לדבר עדיין על חזרה לשגרה, אבל כבר כמה חודשים אנחנו חיים בשגרת מלחמה, שמאפשרת התנהלות כלכלית תקינה – למראית עין. בזמן שיש עשרות אלפי מפונים מהצפון והדרום, במרכז הולכים לעבודה, למסעדות ולהצגות. כנסים מקצועיים חזרו, המינגלינג חזר, ואפילו התנועה בנתב"ג בעלייה מתמדת. זה קשוח, זה מוזר, זה לא פותר אף אחד מהצורך לדאוג למפונים, אבל זו המציאות.
שלא תבינו לא נכון, זה לא רע; הנעת הכלכלה גם בימים קשים ובשעות משבר היא חלק מהכוח שלנו, הישראלים, שיודעים להפוך כמעט כל מציאות לשגרה חדשה, ולנוע קדימה. אין ברירה, אנחנו כאן כדי להישאר, ותפקיד העורף להמשיך ולייצר, לדחוף את הכלכלה קדימה. גם פתרון למפונים, אגב, נעוץ בפעילות תקינה של המשק, חרף הבשורות הקשות מהדרום והאיום מצפון.
אבל בזמן שהגלגלים ממשיכים להסתובב – יש דברים שעדיין תקועים. למראית עין יש בנייה, רואים מנופים מסתובבים באתרים, רואים עובדים עם קסדות, קוראים בדו"חות שיש התאוששות ברכישת דירות חדשות. אבל המציאות שונה – וחרף הפעילות וההתקדמות – מצבו של ענף הנדל"ן הולך ומחמיר. כל הרעות החולות של הבירוקרטיה ושל המחסור בכוח אדם והיעדר ההיצע רק מחמירות, וצרות חדשות לא מפסיקות לדפוק על השערים של אתרי הבנייה, שחלק מהם כלל עוד לא נפתחו.
לא מקבלים תשובות
כמעט תשעה חודשים עברו, וענף הנדל"ן לא מקבל את התשובות והדחיפה והעזרה שהוא זקוק להן. כמעט 100 אלף פלסטינים הפסיקו להיכנס לעבודה בישראל ב־7 באוקטובר, ומאז אין שינוי במדיניות הרשמית. במהלך חודשים ארוכים אושרו החלטות ממשלה להגדלת מכסה, הוקמו תאגידי כוח אדם, נבחנו עובדים זרים בהודו ובמדינות נוספות, אבל כמה עובדים באמת הגיעו? מעט מדי. גם מוצרי גלם חיוניים לאתרי הבנייה מתעכבים ומתייקרים בשל חרמות או שינוי נתיבי שיט. יש תחליפים, אך הם יקרים, והיעדר חשיבה על חלופות או קידום תעשייה ישראלית בשנים האחרונות לא עוזרים למצב. לכולם ברור שחלק ניכר ממי שקנו דירות לפני המלחמה, לא יקבלו אותה בזמן, אבל על פיצוי או אמירה ברורה מה צריך להיות - לא מדברים. קבלני השיפוצים, שהעסיקו לפני המלחמה בעיקר פלסטינים, לא יכולים לעבוד כבר חודשים ארוכים ולא מקבלים מענה. זה לא רק שיפוץ של דירה שמתעכב או לא יהיה, 'מותרות בשעת מלחמה' יהיה מי שיגיד, 'שיחכו ליום שאחרי'. זה ענף שמגלגל מיליארדים בשנה, מעסיק אלפי עסקים, ומזרים כסף רב גם לקופת המדינה. ואלו רק דוגמאות מעטות לבעיות שמונעות מאחד מהענפים הגדולים במשק להתרומם ולחזור לפעילות מלאה.
משמעויות לשנים קדימה
צריך לומר ביושר, שיש מי שמנסה לקדם דברים. יש אנשים טובים במשרדי הממשלה, יש ישיבות וגם רעיונות. אפילו, וגם זה באיחור ניכר, הוקמה ועדת מנכ"לים, שאותה מרכז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ותפקידה לקדם פתרונות. זהו צעד בכיוון הנכון, אבל בשורה התחתונה – אין תוצאות ואין פתרונות. כשהבעיות התקדמו קילומטר קדימה, צעדים בכיוון הנכון לא מתקרבים אפילו להדביק את הפער. וכאן אפשר וצריך לחזור לכותרת הראשית של המוסף שלפניכם – נגמרו התירוצים. לא יכול להיות שמדינת ישראל וממשלתה לא יכולות לקדם שורה של פתרונות, שישחררו את אחד מהענפים החשובים במשק לפעילות משמעותית. תמיד אחרי בחירות חוזרים לממשלה אחרי 100 ימים ובודקים מה עשתה – אנחנו כבר למעלה מ־200 ימים במלחמה, במצב חירום שהמדינה טרם ידעה, וההתנהלות לא מדברת באותה השפה.
בחודשים האחרונים גורמים בענף הנדל"ן, בדרגים ובתפקידים שונים, כולל אנשים מתוך משרדי הממשלה, מביעים דאגה אמיתית. שעות של שיחות מגיעות כל פעם לאותה הנקודה – אפשר וצריך לעשות הרבה יותר. עוד אמירה שחוזרת על עצמה – אם היו נותנים לשוק לעשות את הדברים בעצמו, בלי בירוקרטיה ובלי מגבלות – הכול היה עובד הרבה יותר טוב. מפאת חשיבות הדברים, ראינו לנכון לרכז כמה קולות של בכירי הענף, שמספרים מדם ליבם על הבעיות וגם מציעים פתרונות. חשוב להבין, שגם אם למראית עין דברים עובדים – נכון להיום הולך ונפער בענף בור בהיקף כזה, שלא רק ייקח זמן רב לכסות אותו, אלא יהיו לו משמעויות רוחב לשנים קדימה. המחירים שחזרו לעלות, לצד מחירי השכירות שעולים, הם רק ההתחלה, מבלי להתייחס לצורך בקבלנים גם לשם עבודות שיקום תשתיות בצפון כבר היום, או חלילה, לאחר מלחמה. גם היעדר מיסי נדל"ן לקופת המדינה הוא אירוע משמעותי בפני עצמו, שגם עבורו אין תשובה טובה.
אז זהו. נגמרו התירוצים של כולם. גם השרים, גם מנכ"לי משרדי הממשלה, הבירוקרטים ומי שלא מוכן להפנים שמדובר בשעת חירום. זה לא זמן לפוליטיקה. שגרה למראית עין או ממשלה למראית עין זה לא פתרון – זו התעלמות פושעת.
