בנובמבר הקרוב יעלה בן שוסטר מניו ג'רזי על מדים ויתחיל את שירותו הצבאי כחייל בודד. "אנחנו חיים בניו ג'רזי כבר 26 שנה", מספרת אמו טל שוסטר, יו"ר משותף של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקנית בארה"ב IAC. "בן נולד וגדל כאן, והוא היה אמור להתחיל השנה את לימודיו בקולג', אבל הוא החליט לוותר ולהתגייס לצה"ל. בכל תקופה אחרת הייתי מקבלת את החלטתו בשמחה, אבל השנה קצת יותר קשה לי עם זה".
שוסטר (49), שלה ולבעלה אייל יש חברת נדל"ן מצליחה בניו ג'רזי, לא מסתירה את המאבק הפנימי שליווה את החלטתו של בנה לחצות את האוקיינוס ולהתגייס. "זו תקופה מאתגרת ליהודים ולישראלים האמריקנים", היא אומרת. "לגבי בן, מצד אחד יש בי אהבה עצומה לישראל ורצון לתרום למדינה כמה שיותר. מנגד, כמו כל אמא, אני רוצה את הילדים שלי לידי, והייתי שמחה שהוא יישאר כאן. אבל בן עשה את הבחירה שלו. הוא אמר לי, 'אמא, האחים שלי נמצאים בארץ, אני רוצה להיות איתם".
"ראיתי את אסון התאומים מהקומה ה-40 במגדל הצמוד"
שוסטר (50) ובעלה נולדו וגדלו בקריות - היא בקריית מוצקין והוא בקריית חיים. "לאחר השחרור, אייל החליט שהוא רוצה ללמוד בארה"ב. אני, שתכננתי להתחיל ללמוד בישראל, החלטתי לטוס איתו לשם ולטייל. הוריי אמרו לי שאם אני באמת אוהבת אותו ורוצה להיות איתו, שאסע ואבדוק גם את האפשרות ללמוד בארה"ב, וכך באמת קרה. הסמסטר התגלגל ללימודי תואר ראשון בכלכלה ופסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה ארגונית, ולהקמת הבית שלנו".
המעבר, מספרת שוסטר, היה מורכב ולווה בקשיים רבים. "היינו לבד, הלימודים היו יקרים מאוד, וללמוד באנגלית היה קשה מאוד בהתחלה", היא נזכרת. "ב-2002 נישאנו, ונולדו לנו ארבעה ילדים: בן בן ה-19, תאומים בני 15 ובתנו בת ה-10. כל המשפחה שלנו בארץ, כך שעם הזמן החברים שהכרנו פה הפכו למשפחה. לפני כ-20 שנה הקים אייל את חברת הבנייה, ומאז למעשה החיים שלנו כאן. עם זאת, אנחנו מחוברים בכל דבר לישראל ומגיעים הרבה לבקר בה".
תוך כדי הלימודים, שוסטר החלה את מסלול הקריירה שלה. בתחילה עבדה בקונסוליה. "באוגוסט 2001 התחלתי לעבוד במריל לינץ' (חטיבת ניהול ההון של בנק אוף אמריקה), חודש לפני אסון התאומים".
נדמה שהזמן שעבר גורם לך להיזכר בזה בשוויון נפש.
"ממש לא", היא משיבה בחיוך, "אני זוכרת כל רגע. הייתי בעבודה, בקומה ה-40, בבניין הצמוד לבנייני התאומים, וראינו את המטוס הראשון מתרסק מול עינינו. מכיוון שהגעתי למריל לינץ' מהקונסוליה, הייתי אמורה להיות מורגלת בסיטואציות של פיגועים, אבל לקח לי רגע להבין מה קורה. השארתי את התיק שלי במשרד וירדתי עם כולם למטה, מתוך מחשבה שאחזור לעבודה תוך שעה-שעתיים. כששמענו את המטוס השני מתרסק התחלנו לרוץ. הכל רעד. רצנו לרחוב 42 ולאורך מנהטן. רציתי להודיע לכל מי שהכיר אותי וידע איפה אני עובדת שאני בחיים, אבל לא היו אז טלפונים ניידים, ורק כשהגענו לרחוב 14 מצאתי מקום להתקשר ממנו והודעתי לאייל, שאז עדיין היה חבר שלי, שאני בסדר. בכל שנה, בתאריך הזה, אני נזכרת ברגעים האלו וממשיכה הלאה".
ממריל לינץ' עברה שוסטר לעבוד בחברה אחרת, ולפני כ-15 שנה החליטה להצטרף לבעלה בחברת הנדל"ן שלו, Dvora, שמעסיקה כיום כ-130 עובדים. הם החלו בבניית בניינים קטנים אבל מפוארים, בג'רזי סיטי ובלונג איילנד סיטי בניו יורק, אזורים שנחשבו בזמנו לפופולריים פחות. בהמשך עברו לבניית בניינים של 200 דירות, ובקרוב הם יחלו בבניית פרויקט בן 400 דירות. לזוג חברה נוספת לטעינת מכוניות חשמליות בשם Greenspot, שפזורה על פני 20 ערים בארה"ב, ולחברה יש גם סניף אחד בישראל. "זה עוד קשר שלנו למדינת ישראל", שוסטר מבהירה. "היום יותר מתמיד חשוב להשקיע בארץ".
למה בחרתם לבנות דווקא באזור פחות מפותח בארה"ב?
"בעלי איש חזון", היא משיבה בגאווה בלתי מוסתרת. "כשהגענו לשכונות האלו לא היה בהן כלום. היום מדובר באחד האזורים הטובים והמבוקשים בחוף המזרחי בארה"ב. בחרנו גם לגור פה, באזור שאינו יהודי ואינו ישראלי. במהלך השנים הקפנו את עצמנו בקהילה חזקה".
"האנטישמיות מורגשת בכל מקום בארה"ב"
בינואר האחרון נבחרה שוסטר לתפקיד יו"ר משותף של IAC, לצד ד"ר אבי אלמוזלינו מבוסטון. בתפקידה החדש, היא הובילה מתחילת מלחמת חרבות ברזל אירועי תמיכה בישראל, כגון הפגנות ענק בטיימס סקוור בניו יורק ובמקומות נוספים בארה"ב ופעילות נגד מפגינים תומכי חמאס בקמפוסים.
IAC, בניגוד לארגונים הוותיקים של יהדות ארה"ב, מייצג את הקהילה הישראלית ההולכת וגדלה באמריקה. לפי ההערכות של IAC חיים בארה"ב קרוב למיליון ישראלים ובני משפחותיהם - תלוי בשיטת הספירה. האם, למשל, הדור השלישי, נכדים של ישראלים שעברו לארה"ב בשנות ה-70, נחשבים עדיין לישראלים או לא. לסוגיות האלה, יש משמעויות רחבות, מעבר לשיטת הספירה כמובן. איך שומרים על הקשר לישראל, על השפה העברית, בקרב הילדים והנכדים שכבר נולדו בארה"ב.
IAC הוקם כדי לענות על הצרכים המיוחדים של הישראלים בארה"ב, שלא תמיד חופפים לאלו של הקהילה היהודית הוותיקה. גם המקצועות בהם עוסקים הישראלים באמריקה שונים מהיהודים הוותיקים: הייטק, אקדמיה ורפואה, אבל גם מקצועות שפחות דורשים השכלה גבוהה כמו יזמות נדל"ן, מסחר, הובלות והסעות.
"נכנסתי ל-IAC בלי ציפיות", היא מספרת. "זה התחיל בקורס שהשתתפתי בו על הגוונים השונים באוכלוסייה הישראלית, ולאט לאט הבנתי שזה הזמן שלי להיות מעורבת בקהילה. בתחילה הייתי פעילה בניו ג'רזי ובניו יורק, בהמשך הפכתי לחלק מהבורד של הארגון, וכיום אני יו"ר משותף. זה ארגון של פחות דיבורים וישיבות והרבה מעשים ועשייה קהילתית".
IAC הוא ארגון ללא מטרות רווח, שממוקד בבניית קהילה ישראלית-אמריקנית ובחיזוק הזהות הישראלית והיהודית שלה. במסגרת חילופי הגברי שהתקיימו בארגון בשנה האחרונה מונה למנכ"ל אילן קאר, לשעבר השליח המיוחד של ארה"ב למאבק באנטישמיות, ושוסטר ואלמוזלינו מונו כיו"רים במקומו של איש העסקים הישראלי-אמריקני נתי סיידוף, בעל השליטה בחברת הנדל"ן שיכון ובינוי.
ב-7 באוקטובר 2024 IAC היה מעורב ביותר מ-100 אירועים מחוף לחוף. "בניו יורק התקיים אירוע זיכרון עם מיצג של קרטוני חלב ענקיים עם תמונות החטופים (בארה״ב נהוג לשים תמונות של נעדרים על קרטונים חלב), והצבנו אותו באחד המקומות הכי עוינים את ישראל במהלך המלחמה, אוניברסיטת קולומביה, על אותה מדשאה שבה הוצבו האוהלים של תומכי חמאס לפני כמה חודשים", היא אומרת בגאווה גלויה. "המיצג היה גם בטיימס סקוור באותו היום. ב-28 באוקטובר נקיים בניו יורק את הטקס הרשמי".
עם הפעילויות השונות של הארגון נמנים מיזמים שמבקשים להגביר את הזיקה לשפה העברית, לתרבות הישראלית ולערכים יהודיים, עם התמקדות מיוחדת בדור העתיד. במסגרת זו מציינת שוסטר את התוכנית "IAC קשת", שמטרתה לחבר נערים ונערות בגיל תיכון לישראל דרך יזמות וחדשנות. התוכנית נקראת על שמו של רב סרן איתן בלחסן ז״ל, מפקד סיירת צנחנים, שנהרג בלבנון ב-1999.
תוכניות נוספות של הארגון הן "IAC משלנו", שמעודדת מנהיגות סטודנטיאלית פרו-ישראלית בעשרות המכללות והאוניברסיטאות בארה"ב; ותוכנית "IAC ACT", שמכשירה ומנהלת פעילים בקהילות המקומיות וברשתות החברתיות כדי להילחם באנטישמיות ובתנועת ה-BDS. יש לציין שהארגון מגדיר את עצמו כעל מפלגתי, והוא אינו נוהג להתערב בנושאים פוליטיים שנמצאים בלב הדיון הציבורי בישראל.
"החיבור לקהילה היהודית קריטי היום יותר מתמיד", היא אומרת. "לא משנה לנו מי בשלטון, בכל מצב אנחנו עם מדינת ישראל". עם זאת, במקביל, ייסדו חברי IAC את IAC for Action, שדולה להגברת הייצוג וההשפעה הפוליטית הפרו-ישראלית במדינות שונות בארה"ב, תוך הפרדת הפעילות הפוליטית מהפעילות הקהילתית של הארגון. השדולה עוסקת במדיניות וחקיקה, והיא עובדת עם מחוקקים של מדינות רבות בארה"ב כדי ליזום ולהעביר חוקים נגד BDS וחוקים המגדירים פשעי שנאה אנטישמיים. בזכות הפעילות של IAC for Action, ב-39 במדינות בארה״ב עברו חוקים נגד החרמה של מדינת ישראל, ונכון לעכשיו ב-13 מדינות חוקקו חוקים נגד אנטישמיות.
"חשוב לנו להתרכז באקטיביזם", מבהירה שוסטר. "יש לנו מחלקה שלמה שמוקדשת לאימון המורים בבתי הספר הציבוריים, והיא מתמקדת בללמד אותם מהי אנטישמיות ואיך להתמודד איתה. לפני שבועיים הסתיים הכנס של IAC בוושינגטון. זה היה מפגן תמיכה אדיר במדינת ישראל והכנס היהודי הגדול ביותר השנה, ובימים עלה אנחנו שוקדים על הכנת הכנס הבא".
איך עברה עלייך השנה האחרונה?
"החל מ-8 באוקטובר פרצה פה אנטישמיות בעוצמה רבה. זה הגיע גם לחוויות אישיות קשות, כמו אירוע שהתרחש בכיתה של הבת שלי. אחת המורות שלה היא פלסטינית ילידת יהודה ושומרון, שלימדה גם את הבנים שלי ואני מכירה אותה כבר תשע שנים. עברנו מלחמות ותמיד תמכנו זה בזה, אבל אחרי 7 באוקטובר זה השתנה.
"יום אחד הילדה חזרה הביתה ושאלה אם חיפה זה פלסטין. קפאתי במקום, ואז הסתכלתי על הספר שהוצג להם בכיתה בשם We are Palestine, וחשכו עיניי. הספר אינו חלק מתוכנית הלימודים, והמורה הביאה אותו על דעת עצמה. כתוב בו שירושלים, חיפה ועכו אינם חלק ממדינת ישראל, ומסופר בו בין היתר על ילד שסילקו אותו מהבית באחד המקומות האלה והוא עוד יחזור לשם. מיד הגעתי למנהלת, והוציאו את הספר מהכיתה. הודעתי למנהלת שזה ממש לא מספיק בעיניי, דרשתי התנצלות, והמורה הזו כבר לא בבית הספר. אולי פיטרו אותה, אולי התפטרה, אבל לא זכיתי ממנה להתנצלות".
שוסטר לא הסתפקה בכך, ולדרישתה העביר בית הספר סדנה נגד אנטישמיות לכ-2,000 מורים ותלמידים. "עבורי זה היה הישג", היא מספרת, "אבל זה רק סיפור אחד מני רבים. החל מ-8 באוקטובר, האנטישמיות מורגשת בכל מקום בארה"ב".
"לרגע לא מתנצלת על היותי ישראלית"
לדברי שוסטר, מאז תחילת המלחמה הקהילה היהודית-ישראלית לא נחה לרגע. "אנחנו דואגים לשלוח לישראל כל מה שצריך, ובמקביל פועלים פה בכל זירה ודרך, כדי לעודד את ישראל ולהילחם באנטישמיות. כבר בתחילת המלחמה הרמנו בטיים סקוור 15 מסכי ענק עם תמונות החטופים ועם שלטי ענק של תמיכה בישראל. אנחנו מקיימים מפגני תמיכה בקולג'ים, מסתובבים בכל מקום ופועלים נגד התנועות האנטי-ישראליות. מדובר בפעילויות שעולות הרבה מאוד כסף, כולם מסייעים ותורמים. גם אייל, לצד אנשים נוספים שעובדים ותורמים מזמנם ומכספם, לוקח חלק גדול בפעילות".
שוסטר מביאה כדוגמה נוספת את תגובת הארגון ליוזמות חקיקה שהחלו לצוץ במועצות הערים השונות כחודש לאחר תחילת המלחמה, שביקשו להכריז על ישראל כחסרת משמעות. "זו אמנם הצהרה נבובה", היא מודה, "אבל עברנו מעיר לעיר והסברנו שלמעשה, העברה של חקיקה כזו היא תמיכה בטרור. בסוף, זה עבר רק בחלק קטן מהערים".
כשאת מסתובבת בין האנשים, מה את שומעת?
"7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו נוגעת בכל אחד מאיתנו, בחלק מאיתנו גם באופן אישי. אחד החטופים הוא עידן, הבן של משפחת אלכסנדר מניו ג'רזי, בן 19, שהתגייס לגולני כחייל בודד. אנחנו מספקים את כל התמיכה להוריו, עדי ויעל. גם עומר נאוטרה מניו יורק היה חייל בודד שבחר לעלות לבד לישראל ולהתגייס, והוא נחטף בשבת השחורה. גם בהוריו, אורנה ורונן, תומכים ללא הפסקה. בימים האחרונים, במלאת שנה למלחמה, צעדו אלפי אנשים בסנטרל פארק במפגן לתמיכה בישראל וקריאה להחזיר את 101 החטופים. התמיכה מגיעה גם ממקומות נוספים, למשל מהמושל של ניו ג'רזי ומראש עיריית ניו יורק".
באוגוסט האחרון התפטרה נשיאת אוניברסיטת קולומביה מינוש שפיק על רקע הביקורת נגדה בגין התנהלותה בנושא האנטישמיות בקמפוס. הצונאמי האנטישמי ששטף את הקמפוסים בארה"ב הפתיע אותך?
"לא חשבתי שיגיע רגע כזה", היא מודה. "גם הבן שלנו הופתע מכך שזה קרה באוניברסיטה שבה בחר ללמוד. מעולם לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם חשש כזה, אבל נהיה שם ובכל מקום כדי להגן על הסטודנטים שלנו. גם בתקופתי כסטודנטית הייתה אנטישמיות, אבל אז היה מדובר בשניים-שלושה שלטים. לצערי, הגל הנוכחי גרם לי להבין שיש לי פחות חברים ופחות אנשים שאפשר לסמוך עליהם. יש לי הרבה מערכות יחסים עם אנשים בעלי השפעה, וקשה להוציא מחלק מהם הצהרה של תמיכה פומבית בישראל. התחושה היא שאת לבד, אבל אסור לוותר וצריך להניע את הקהילה לכמה שיותר פעילויות הסברה ומאבק".
את עצמך חרדה?
"לא, ואני גם לרגע לא מתנצלת ולא מסתירה את העובדה שאני ישראלית. בתמונה שלי שהופצה ברשתות החברתיות, אני מוצגת כקצינה שהורגת ילדים פלסטינים, ובעקבות זאת כמה מהעובדים בחברה שלנו ביקשו להוריד את התמונות שלהם מאתר החברה. אמרתי להם שאייל ואני גאים מאוד בכך שהיינו קצינים בצה"ל. שאלנו כל אחד מהעובדים אם הם פוחדים לעבוד אצל יהודים-ישראלים, וחלק מהם השיבו שהם לא פוחדים, אבל לא רוצים להיות חלק מהסכסוך".
העמדה הבלתי מתפשרת הזו של שוסטר אינה פוסחת על חיי היומיום שלה. "ליד הבית שלי יש חנות של ערבים, והם יודעים שאני ישראלית", היא מספרת. "נהגתי לקנות בה בכל יום, אבל ב-8 באוקטובר הם כבר תלו את השלט Free Palestine, ומאז אני לא נכנסת לשם יותר. אייל ואני לא חוששים, ונמשיך לפעול לצד כל הקהילה היהודית והישראלית. כמו כן, אני מוקפת בנוצרים אוהבי ישראל שצועדים איתנו באש ובמים. לכן אני גם לא חוששת למדינה, יש לנו כוח אדיר ביחד".
אתם מייחסים חשיבות עצומה ב-IAC לפעילות של הדור הצעיר. יש חשש שהם יאבדו את הזהות הישראלית שלהם - ואולי אפילו את הזהות היהודית?
"אי אפשר להעביר את ישראל לכאן, אבל אנחנו מרגישים ישראלים לכל דבר. הישראלים חייבים להיות גאים במדינה שלהם, ולכן ב-IAC מתחילים עם פעילות חינוכית בנושא, שכוללת לימוד עברית וערכי יהדות, כבר בגיל 3. כשהם מגיעים לגיל תיכון ונכנסים לתוכנית איתנים, הם כבר מגובשים בזהות שלהם, והם יוצאים מהתוכנית גאים במדינת ישראל. דווקא בתקופה הזו גיליתי עולם חדש של יהודים אמריקנים שלא היו מחוברים קודם לישראל, ועכשיו יש חיבור שמעולם לא היה, ורואים ניצוצות של אהבה לישראל שלא נראו לפני כן. הכוח שלנו הוא באיחוד כל הקהילות, ובזה נתרכז השנה. לכן גם הרבה צעירים מתגייסים לצה"ל כחיילים בודדים, כולל הבן שלנו. כאזרחית ישראלית ואמריקנית יש לי יכולת להשפיע - ואני עושה זאת".
