עם כל הכבוד ליורו המוזר בהיסטוריה, שטייל בין 11 מדינות וסיפק ערבים מחשמלים, גולת הכותרת של הקיץ הזה הייתה מראש האולימפיאדה - שיוצאת לדרך היום סוף-סוף, אחרי חמש שנים של ספירה לאחור.
כמו אליפות אירופה, גם היא נדחתה בשנה, וגם היא תשמור על השם המקורי שלה (טוקיו 2020). כמו בכל אולימפיאדה, גם הפעם הספורטאים יוציאו מעצמם את כל מה שיש בהם כדי לנפץ שיאים ולחזור הביתה כגיבורים עם מדליות על הצוואר. אבל בחסות הקורונה אירוע הספורט הגדול בעולם יסבול בכל זאת מנחיתות משמעותית בהשוואה לפסטיבל הכדורגל הנודד: מדובר במשחקים האולימפיים הראשונים אי-פעם שיתקיימו בלי קהל ביציעים.
בהתחלה עוד הייתה תקווה שלפחות היפנים יוכלו להיכנס לאצטדיונים וישפרו את הטעם החמצמץ שנוצר מהדחייה הכפויה ומההחלטה למנוע הגעת זרים. אבל רמת התחלואה העולה במדינה, שברובה אינה מחוסנת, לא השאירה למארגנים הרבה אפשרויות. החלום של היפנים על הפקה ססגונית וצבעונית התנפץ והפך לסיוט.
טוקיו נלחמה על אירוח המשחקים כדי לתקן את המוניטין שלה כאחת הערים היקרות בתבל ולתת דחיפה לתיירות המקומית. הצפי היה למיליון תיירים ביפן במהלך האולימפיאדה. זה כבר לא יקרה. לפי בלומברג, האפקט המיידי וההרסני של בתי המלון והמגרשים המיותמים נע בין 2.5 ל-3 מיליארד דולר. עוד לפני שדיברנו על המכה התדמיתית האנושה, שיכולה להשפיע קשות על המדינה גם אחרי שיכבה הלפיד האולימפי באוגוסט.
ד"ר תומר פדלון צילום: INSSהברוך הפיננסי של המארגנים מציף שאלה עתיקה ומרתקת: האם בכלל משתלם לארח אולימפיאדה, גם כזאת שמקבלת אליה קהל מכל העולם? מה ההשלכות של אירוע מתוקשר ומורכב כל כך לטווח הארוך על המדינות שבהן הוא מתקיים? בעזרת המומחה האולימפי ד"ר תומר פדלון, מאוניברסיטת תל אביב והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), יצאנו למסע קצר במנהרת הזמן כדי לנסות (באמצעות חמישה מקרי מבחן בולטים מהעבר) לספק תשובות לשאלות האלה - שהופכות בגלל מגבלת הקהל המדכאת בטוקיו לרלוונטיות מתמיד.
צפו: לקראת טוקיו ריאיון עם יעל ארד ושחר צוברי
(צילום: משה מזרחי)
מונטריאול 1976: כלכלת קנדה מתרסקת
חודשים לפני תחילת המשחקים 3,000 פועלים עבדו בצוותים 24 שעות ביממה כדי לאפשר להם לצאת לדרך. על פניו הייתה להם סיבה טובה לעבוד: מונטריאול הייתה העיר המושלמת לשמש בית לחגיגת ספורט בינלאומית. היא לא רק נחשבה כבירה הפיננסית של קנדה, אלא גם לעיר האירופית ביותר בצפון אמריקה מבחינת הסגנון, התרבות והשפה. האולימפיאדה שווקה לציבור בקנדה כפרויקט שלא יהיה יקר מדי להפיק.
אבל אחרי שהאור כבה באצטדיונים מונטריאול התעוררה למה שכבר קיבל ב"גרדיאן" את הכינוי ההנגאובר הגרוע ביותר בהיסטוריה האולימפית. התוצאות היו הרות אסון ברמה הלאומית: יש שיגידו שאף אולימפיאדה לא ריסקה מדינה כפי שהאולימפיאדה של 1976 ריסקה את קנדה.
היא הותירה אותה עם חוב של 1.6 מיליארד דולר, סכום מבהיל במונחים של שנות ה-70, שנדרשו שלושה עשורים כדי להחזירו, ועם שורה של פרשיות שחיתות עגומות. טבח י"א הספורטאים במינכן באולימפיאדה שקדמה ב-1972 אילץ את המארגנים לנפח את תקציב האבטחה בעוד 100 מיליון דולר, יותר מ-80% ממה שהאירוע כולו היה אמור לעלות מלכתחילה, לא כולל עלות הכוחות הקנדיים שהתגייסו לסייע בשמירה על הסדר. האצטדיון האולימפי, שנבנה באיחור בגלל עובדים ששבתו, הפך לפיל לבן וסבל בחלוף השנים מאינספור תקלות מביכות. חלקים ממנו נפלו, והגג שלו ניזוק שוב ושוב.
"כולם רוצים להימנע מהתרחיש הכלכלי הזה של מונטריאול", אומר פדלון. "בהרבה אולימפיאדות ישנן חריגות אדירות מהתקציב המקורי, אך כלכלית מונטריאול הייתה ייחודית משתי סיבות: אחת היא השחיתות והסקנדלים סביב הבנייה, כשבמשך שלוש שנים התנהלה חקירה גדולה סביב ההוצאות והשחיתות, ובסיומה בכירים וקבלנים הורשעו; השנייה היא השפעת משבר הנפט הראשון ב-1973 והאינפלציה של שנות ה-70. זה הוביל להוצאות אדירות על חומרי גלם שאף אחד לא יכול היה לחזות כמה שנים לפני כן".
הרגע הספורטיבי: המתעמלת הרומנייה האגדית נדיה קומנצ'י עושה היסטוריה והופכת לראשונה בתולדות המשחקים שמקבלת את הציון המושלם 10.
הרגע הישראלי: אסתר רוט-שחמורוב, שמאמנה נרצח ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת מינכן, מגיעה לגמר אולימפי ראשון בתולדות הספורט הישראלי - ומסיימת שישית בריצת 100 מטר משוכות.
ברצלונה 1992: היפהפייה המוזנחת מתעוררת
16 שנה אחרי השבר הקנדי הגיעה האולימפיאדה שהפכה לסיפור הצלחה: העיר המארחת הפכה ליעד מבוקש. לא סתם מדובר כנראה באולימפיאדה הטובה בכל הזמנים מבחינת מה שהשאירה אחריה לברצלונה.
ברצלונה של לפני 1992 לא הייתה אותה העיר של אחרי. רק דוגמה: לקראת האולימפיאדה נהרסו מבני תעשייה על קו המים בעיר כדי ליצור רצועת חוף מרשימה. ההשקעה בתשתיות - כבישים ומערכות ביוב - הייתה דרמטית, ולפי דו"ח מקיף של האוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה היא השתלמה במיוחד. האבטלה צנחה משיא של כל הזמנים ב-1986 לשפל מרשים ביולי 1992, הודות ליותר מ-20 אלף משרות קבועות שהתפנו.
התדמית של העיר השתנתה לחלוטין. עלות האולימפיאדה עמדה על יותר מ-9 מיליארד דולר, סכום שיא באותה תקופה, והכסף הושקע גם בבניית נמל, טיילת ומסעדות חדשים. מתיחת הפנים הזאת הביאה לכך ששיעור הגידול השנתי של תיירים בברצלונה מ-1992 ואילך היה גבוה יותר מבכל עיר אחרת באירופה.
"האולימפיאדה הזאת הייתה מקרה נדיר שבו העיר המארחת מנצלת את המשחקים האולימפיים, ולא ההפך. כל עיר המארחת את המשחקים משנת 1992 שואפת להעתיק את מודל ברצלונה", מסביר פדלון. "האולימפיאדה בקיץ 1992 הצליחה להיות רווחית, אך זו אולימפיאדה שהתקיימה בנסיבות מיוחדות, שהפכו אותה למיוחדת ומקשות על העתקת המודל: עד 1975 ספרד הייתה דיקטטורית, וקטלוניה סבלה מהזנחה תחת המשטר של פרנקו. עם מותו ספרד שינתה את פניה, הפכה לדמוקרטיה והתקבלה לאיחוד האירופי. באותה עת גם החלו השקעות לזרום לקטלוניה בכלל ולברצלונה בפרט. למעשה, התוכניות לפיתוח האזור קדמו לזכייה של ברצלונה באירוח הטורניר ב-1986, וההשקעה באולימפיאדה השתלבה היטב בתוכניות ואף האיצה אותן".
הרגע הספורטיבי: בפעם הראשונה שבה שחקני NBA מורשים להשתתף בטורניר הכדורסל האולימפי, "נבחרת החלומות" של ארה"ב - בהובלת מייקל ג'ורדן - דורסת כל מה שזז בדרך למדליית זהב מדהימה.
הרגע הישראלי: מדליות הארד (אורן סמדג'ה) והכסף (יעל ארד) המרגשות בג'ודו.
אתונה 2004: מדליית זהב על תכנון לקוי
12 שנים קדימה, אתונה סיפקה תזכורת כואבת לכך שהאולימפיאדה בכל זאת יכולה להשאיר אחריה חורבן כלכלי. האירוע שיוון חיכתה לו כל כך הותיר אותה בפני שוקת שבורה, עם חוב תופח ומבנים נטושים.
על פי חלק מההערכות האולימפיאדה באתונה עלתה יותר מ-7 מיליארד אירו, סכום שאינו מביא בחשבון בניית שדה תעופה, רכבת תחתית ומערכת רכבת קלה. שיפור תשתיות הוא עניין מתבקש ואף מבורך כשמדובר בפרוצדורה של פעם בחיים. רק שבמקרה של אתונה מדובר היה ב"פנטזיה כלכלית לא מנוהלת, שעזרה להכניס את יוון לבור", כפי שהגדיר זאת פטר ברלין מהאתר "פוליטיקו". אם תרצו, מדליית זהב על תכנון לקוי.
האולימפיאדה נערכה שלוש וחצי שנים אחרי הצטרפותה של יוון לגוש האירו, ולמעשה סימנה את תחילת הנפילה החופשית שלה. כמו במקרה של מונטריאול, גם המארגנים באתונה נדרשו להוצאות גבוהות מאוד על בטיחות בשל אירועי 11 בספטמבר בניו-יורק - 1.2 מיליארד דולר. אבל לא רק הנסיבות החיצוניות הובילו לקטסטרופה, שהחלה לפני יריית הפתיחה. למרות שאתונה זכתה באירוח המשחקים רק ב-1997, היא התחילה להתכונן אליהם ברצינות רק ב-2001, אחרי שהוועד האולימפי איים לקחת ממנה את האירוח.
"התוצאה הייתה הוצאות מופרזות בפרק זמן קצר", מנתח פלדון. "ברמה הספורטיבית האולימפיאדה עצמה זכורה לטובה, המשחקים האולימפיים חוזרים למולדת. אבל ברמה הכלכלית המולדת הייתה מדינה קטנה ולא עשירה במיוחד שלמעשה לקחה על עצמה הפקת אירוע גדול ויקר מעל למידותיה. המשחקים היו יקרים בהרבה מהתוכניות המקוריות של היוונים ועלו כ-15 מיליארד דולר, חריגה של 90%, כאשר הרוב מומן מכספי משלם המיסים היווני. ב-2004 הגירעון של יוון עמד על 6.1%, פי שניים יותר מהיעד של מדינות גוש האירו. כשפרץ משבר החוב האירופי, יוון הייתה במוקד. רבים טענו שהאירוח היה יקר מדי והכניס את המדינה לסחרור של חובות".
הרגע הספורטיבי: מייקל פלפס הופך לשחיין עם הכי הרבה מדליות באולימפיאדה אחת - שמונה (שש מהן מזהב).
הרגע הישראלי: מדליית הזהב הראשונה והאחרונה שבה זכתה ישראל במשחקים - של גולש הרוח גל פרידמן.
בייג'ינג 2008 : תצוגת תכלית של 40 מיליארד דולר
אפשר להתווכח אם ניתן להגדיר את המשחקים בסין כהצלחה, אבל תואר אחד כבר יש להם, וספק רב אם הוא יילקח בעתיד: האולימפיאדה היקרה אי-פעם. ההוצאה האסטרונומית של בייג'ינג, 40 מיליארד דולר, שווה לסכום שהושקע בשתי האולימפיאדות הבאות, בלונדון ובריו. רק כ-2 מיליארד דולר מהסכום הושקעו במתקנים. המשמעות היא שהעיר עברה שדרוג משמעותי, ובניגוד למקרי עבר הכסף הרב שנשפך לא הטביע את כלכלת המדינה. להפך.
קשה גם לקבוע אם דווקא המשחקים היו אלה שמינפו את סין, אבל היא לא חששה להראות לעולם מה היא מסוגלת לעשות - והשתמשה בכל האמצעים שברשותה לצורך הפגנת השרירים. לפי ההערכה, יותר מ-300 מיליון דולר עלה רק טקס הפתיחה הראוותני.
"לסינים היה חשוב להראות שהם יכולים לשאת בנטל הכלכלי והלוגיסטי של אירוח משחקים, והם עשו זאת בהצלחה", אומר פדלון. "מ-2008 ועד היום גדל התוצר הסיני פי שלושה. סין הייתה במסלול צמיחה מהיר כבר לפני כן בגלל כל מיני סיבות, כמו הצטרפותה לארגון הסחר העולמי ב-2001. אבל אפשר לומר שהאולימפיאדה סיפקה את הפלטפורמה להציג אותה כמעצמה עולה".
הרגע הספורטיבי: אוסיין בולט שורף את המסלול וקובע שיא עולם מדהים בריצת ה-100 מטר - 9.69 שניות (ששופר שוב ב-2009).
הרגע הישראלי: שחר צוברי עומד בלחץ ובציפיות וזוכה במדליית ארד בשיט.
לונדון 2012: השממה פרחה, התיירות ירדה
הרבה לפני שלונדון אירחה את גמר ווימבלדון וגמר היורו באותו היום, היא הייתה מוקד ספורטיבי שכולם נשאו אליו עיניים בזכות האולימפיאדה. בממלכה חגגו את הזכייה באירוח, אבל תוך מספר שנים השמחה התחלפה בדאגה. המשבר הפיננסי העולמי, שפגע גם בבריטניה, אילץ אותה להתמודד עם הקיצוץ התקציבי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. שיעור האבטלה כמעט הכפיל את עצמו בשבע שנים.
אבל במבט לאחור התברר שהאולימפיאדה הגיעה די בזמן עבור לונדון. היא עלתה לבריטים 14 מיליון דולר, שהושקעו בין היתר בהתחדשות החלק המזרחי של העיר. מאות דונמים של שממה הוסבו לטובת הפארק האולימפי, שם נערכו רוב האירועים, ועם סיום המשחקים נבנו במקום אלפי בתים חדשים. בסקר שנערך שנה לאחר מכן פורסם כי כמעט 60% מהבריטים סבורים שהאולימפיאדה הייתה השקעה נכונה.
אלא שלא הכל היה ורוד. "האולימפיאדה ב-2012 היא דוגמה טובה לכך שלא כל אולימפיאדה תוביל בהכרח לעלייה בתיירות", מסביר פדלון. "אין ספק שהיא הביאה צופים רבים מכל העולם שרצו לראות את יוסיין בולט, מייקל פלפס ונבחרת החלומות, אבל כתוצאה מכך התיירות לבריטניה באוגוסט 2012 הייתה נמוכה מזו שנרשמה באוגוסט 2011. תיירים חששו שהעיר שמארחת את האולימפיאדה תהיה עמוסה, צפופה ופקוקה ולכן בחרו יעד אלטרנטיבי לחופשת הקיץ שלהם. וכך תיירות הספורט לא התווספה לתיירות הרגילה, אלא החליפה אותה, ובמקרה הזה בשקלול הסופי הייתה ירידה לעומת השנה שקדמה לה".
הרגע הספורטיבי: דיוויד רודישה הקנייתי קובע שיא עולם נדיר בגמר ה-800 מטר, שהוכתר כ"רגע העשור באתלטיקה".
הרגע הישראלי: אף ספורטאי כחול-לבן לא זכה במדליה, ובכל זאת, אלכס שטילוב רשם הישג שיא למתעמל ישראלי עם מקום שישי בגמר הקרקע, ויעקב טומרקין רשם הישג שיא לשחיין ישראלי עם מקום שביעי בגמר ה-200 מטר גב.
