צפו: סיפור השוק המיתולוגי
(צילום: ירון ברנר)
המקום הזה מספר את סיפורן של ארץ ישראל ומדינת ישראל, וגם יותר מכל את סיפורה של כלכלת ישראל. כאן צעקו שנים "הכל בלירה" וגם "תמרינדי אמיתי", וכמובן "שסק מלמיליאן". שוק מחנה יהודה חוגג בימים האלה 100 שנים להקמתו הרשמית והצבת דוכני העץ הראשונים שלו. הניחוחות, הטעמים, התבלינים, "הצעקות" הנעימות המוכרות לאוזן, ההמולה והשמחה היו כאן תמיד. אבל גם העצב והאסונות לא דילגו מעל השוק הססגוני המיוחד כל כך. פיגועים רצחניים קלקלו את השמחה, אך רק לימים ספורים. תמיד השוק חזר לימים טובים יותר.
זהו סיפור כלכלי-חברתי שאין דומה לו בארץ הזאת. כאן התרוצצו כילדים בני משפחת בנאי, פה גדלו מואיז הקטן וסימון, שהלך לעולמו ממש בימים אלה. פה נראה הנשיא לימים יצחק נבון צועד עם סלים. וגם גולדה, בן-גוריון ולוי אשכול, ולימים הנגידה פרופ' קרנית פלוג ושרי אוצר כמו הפרופ' יעקב נאמן יצאו ממנו עם סלים גדושים במטעמים. זאת, לא לפני ששוחחו בשמחה ובעניין רב עם סוחרי השוק, ולמדו מה ה"עמך" חושבים על הממשלה, וכמעט תמיד סיפרו וגם התלוננו על מצבם הכלכלי.
לעוד כתבות במדור אוצר מהעבר
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
במקום הזה עבדו, נפגשו, קנו ומבלים גם בעצם הימים האלה יהודים וערבים, חרדים וחילונים, ייקים שעלו מגרמניה לצד עולי תימן ומרוקו. ומכאן יצאו גם בעלי באסטות, דוכני עץ וחנויות זעירות, שנהפכו לטייקונים. כן, גם רמי לוי עלה מעלה מחנות המזון הקטנה, ממש סופרמרקט קטן, שהייתה לו ברחוב השקמה. ובעלי דוכנים צנועים משנות ה-50, ה-60 וה-70 הפכו לבעלי רשתות מזון ומרכולים בכל רחבי הארץ. ואיזור השוק המיוחד הזה הפך גם לנכס נדל"ן יקר. בשנים האחרונות צמחו כאן בנייני מגורים מפוארים, כאשר גם אותם מבנים ישנים, שנבנו מאבן ירושלמית בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, שווים היום הרבה מאוד מיליונים.
מדוכני ירקות ועוד מוסדות קולינריים
הכל מכל כל היה כבר וקיים בשוק לאורך 100 שנותיו. דוכני ירקות ופירות טריים מהבוקר, חנויות תבלינים האהובים על כל המסורות, העדות והדתות, אטליזים עם כל סוגי הכשרות, גם למהדרין, מאפיות ומעדניות שהריח מהן לבדו משמח לבב אנוש ואת החך. וחנויות בגדים ונעליים, גם מיד שנייה ושלישית (כן הציבו שלט כזה בשוק), ומזון אורגני חדשני, לצד ממתקים מזרחיים, מערביים וערביים. וחנויות לכלי מטבח ובית מכל הסוגים, וכלי גינה וכל סוגי הפרחים. וכמובן כמובן בכל פינה כמעט דוכני השווארמה והפלאפל הטובים בעיר. וגם המסעדות המפורסמות, מהחומוס הנהדר של רחמו עליו השלום ועד למעורב הירושלמי של סטקיית "חצות" ומסעדת "סימה".
ובין לבין יש גם בתי כנסת קטנים וישיבות - ולצידם אפילו מוסד לחוזרים בשאלה - ובתים שמכוסים בפחים (פעם קראו להם "שכונת הפחים") ורחובות צרים, או נכון יותר סמטאות צרות ובתים קטנים מרובי מדרגות חיצוניות וגגות מעץ ובדים. ביניהם מכריזים בחודש שלפני ראש השנה משלחות של גבאים ורבנים, בהם גם בני 80 ו-90, שעושים כן כבר הרבה יותר מיובל שנים, "סליחות סליחות". ואפילו שמות הרחובות הם של שוק, כמו "רחוב האגס והתפוח". ויש גם את השוק העיראקי ואת חנויות הכורדים, ולאחד מקצות השוק קוראים בשם המוזר "שוק הלוואה וחיסכון".
וגולת הכותרת, בשני העשורים האחרונים: בלילות הופכות סמטאות השוק לאתר בילוי אחד גדול ומרצד באורות ודגלים, עם פאבים, ברים ומועדונים רועשים, כאילו בבוקר לא מכרו כאן תרנגולות, דגים, תבלינים מדיפי ריח טוב למרחקים, פרחים ריחניים ו"משמש מלמיליאן", לצד "תפוח אוחנה". והשוק הזה כשר למהדרין - סגור בשבתות ואז רק קול תפילות נשמע מאחדים מהבתים.
לא, אין עוד שוק כזה בארץ ישראל וכנראה גם לא במזרח התיכון. שוק שבו מוכרים וקונים, ביחסי רעות מופגנים, הן יהודים חרדים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, אך גם ערביי מזרח ירושלים. וכאן נראים גם, על בגדיהם השחורים-לבנים, קאדים מוסלמים כמו גם כמרים עם כיפות סגולות ונזירות, שקונים את מוצרי המזון לעשרות המסגדים, הכנסיות והמנזרים הפזורים ברחבי בירת ישראל.
שוק מחנה יהודה חוגג בימים אלה אמנם 100 שנים, אולם את הניצנים לו הניחו רוכלים עוד לפני כ-130 שנה, כאשר השוק שבטבורה של מערב ירושלים של היום לבש את צורתו הראשונה בימיו האחרונים של השלטון העות'מאני. אז היה השוק רחוק מעט מהעיר העתיקה ומהמבנים הראשונים במערבה של ירושלים. פלאחים ערבים מהכפרים ליפתא, שייח באדר, דיר יאסין, אבו גוש וכפרים נוספים מהרי יהודה, וגם רוכלים מחברון ומבית לחם, הם שהיו חלוצי הקמת השוק, כאשר לצידם הקימו כעבור שנים דוכנים ראשונים אחדים גם יהודים שומרי מצוות.
את התוצרת החקלאית הביאו לשוק ערביי כפרי הסביבה בדרך יפו, נתיב התחבורה הראשון העיקרי מחוץ לחומות העיר העתיקה. וזאת גם הסיבה העיקרית להקמת השוק לצידו של מה שהפך ברבות הימים לרחוב יפו המפורסם, רחובה הראשי החוצה את העיר ירושלים ממערבה עד מזרחה. באותם הימים הוצבו הדוכנים ונבנו המבנים הראשונים של השוק על מגרש ריק גדול שהיה סמוך לרחוב יפו ובבעלות אחת המשפחות היהודיות האמידות ביותר בימים ההם בארץ ישראל, משפחה יהודית ספרדית מכובדת, היא משפחת חיים אהרון ולירו.
ב-11 ביולי 2022 מסופר ב"ידיעות אחרונות" כיצד "שוק מחנה יהודה הפך לאחר ממוקדי העלייה לרגל בירושלים. אבל הוא לא תמיד היה כזה. מסמכים שנחשפו רק לאחרונה בארכיון ההסתדרות הציונית, מלמדים איך הכל התחיל, בדיוק לפני 100 שנה, במגרש ריק שרכשה קבוצת סוחרים וחנוונים ממשפחת ולירו האמידה. בכתבה פורסם לראשונה כתב החוזה של מכירת הקרקע בירושלים על ידי האחים יעקב, ד"ר גבריאל ונסים ולירו לאליהו יעקב בנאי ועזרא אג'אי באי כוח החנוונים בחנויות הפח אשר במחנה יהודה ב-2 ביולי 1922, ו' תמוז תרפ"ב".
הפלאחים הערבים היו הראשונים שהציבו את הדוכנים, בהסכמה, על שטח הקרקע של משפחת ולירו המפורסמת, והחלו למכור בעיקר ירקות ופירות לתושבי העיר היהודים והערבים גם יחד. עיקר הקונים היו תחילה תושבי העיר שהתגוררו בשכונת הנחלאות הסמוכה, שלא נאלצו עוד לכתת רגליהם לקניות בעיר העתיקה, ואזרחים יהודים, ערבים ונוצרים, שעשו את דרכם מהכפרים שסביב לעיר המקודשת ליהודים, לערבים ולעדות הנוצריות השונות גם יחד. והגיעו לשוק המיוחד הזה כבר אז נוסעים שעלו מהשפלה לירושלים והצטיידו עם הגעתם בדוכני השוק החדש של מחנה יהודה במזון ובפריטי לבוש שונים ומגוונים.
גבריאל כהן, תושב שכונת בית יעקב שליד השוק, תיאר את שנותיו הראשונות כך: "עקרות בית יהודיות ניסו לדבר ערבית והפלאחים והפלאחיות הערביות ניסו להיפטר מסחורתם ביידיש. ההמולה הייתה גדולה, ובתוך המולה זו של צעקות, עמידה על המקח, סחר-מכר וקללות, ניסו גם הילדים להפיק תועלת. לא היה קל מלסחוב מלפפון טרי, בצל ירוק או עלה חסה טעימים לחיך"...
יצחק אליצור היה בן 10 כאשר החל למכור לצד אביו תפוחים ואגסים במחנה יהודה. "עזרתי למשפחה והייתי מוכר גם לערבים וגם ליהודים. היפה באותה התקופה היה שיכולתי לעזוב את הדוכן לחצי שעה ואפילו תפוח אחד לא נגנב. והיו גם מי שלקחו קילו ושמו לי בקופסא את הכסף - ואף אחד לא גנב אותו. הלוואי שכך היה גם היום", אמר יצחק לפני שנים אחדות בטרם הלך לעולמו והוא בן קרוב ל-100 שנים.
בזכות הבריטים
בשנותיו הראשונות של השוק השלטון הטורקי-עות'מאני לא דאג להקמת תשתיות כלשהן במקום, כמו סככות מצילות או בורות מים, וכך תושבי השכונות היהודיות - מחנה יהודה ובית יעקב - הם שסייעו לא אחת לפלאחים, בעיקר בימי שרב חמים מאוד, והביאו למוכרים הערבים בשוק הססגוני ברצון רב מים צוננים.
השוק הלך והתפתח והפלאחים החלו לבנות במקום אט אט סככות ודוכני עץ, וגם מבני פח קבועים. שוק ולירו, בשמו המקורי הראשון, על שם המשפחה בעלת המגרש, החל בראשית המאה הקודמת להיקרא "שוק מחנה יהודה", על שם השכונה שבשוליה הוקם. השינוי האמיתי בשוק החל עם עזיבת השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל. החיילים הבריטים החלו לפקוד את השוק הקטן ורצו להגדילו עבור תושבי ירושלים, ואף הציעו שיהיה דומה לשווקים המשוכללים וההומים של לונדון.
חסיד נלהב של השוק היה לא אחר מאשר המושל הבריטי הראשון של העיר ירושלים, רונלד סטורס. המושל המעונב נחרד ממראהו הלא מלבב של השוק והחליט למנות מתכנן לשוק מחנה יהודה, כדי להופכו לשוק מודרני יותר. למטרה הזאת מינה את אדריכל הערים, צ'ארלס רוברט אשבי. מה שתוכנן בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, ולא יצא אל הפועל בשל חוסר בתקציבים, היה להתקין תשתיות מים, ביוב, פחי אשפה, עמודי תאורה ואף שירותים ציבוריים בשוק המתחדש.
השוק תוכנן על שטח של מאות מטרים בצורה מלבנית, מוקף בגדר ובכל צד שלו היה אמור להיבנות שער לכניסת הקונים. אולם, התכנית היפה נותרה על הנייר והשוק המשיך להתנהל בעליבות מסוימת עם דוכניו הקטנים.
השוק בימיו הראשונים לא כלל עשרות חנויות, אולם מספר הדוכנים שהוצבו לכל רוחב חצר ולירו הגדולה הלך וגדל. זאת, בעת שרחוב יפו, הנושק לשוק, החל אט אט להיות סואן, כאשר נסעו בו כבר אז כלי רכב ציבוריים ראשונים, לצד כרכרות שאותן הובילו סוסים וחמורים. המפנה האמיתי התחיל בשלהי 1922. יהודים שעלו לארץ ישראל ממדינות שונות הציבו דוכנים ומספרם של הפלאחים הערבים שמכרו בו עד לאותם הימים הלך והתמעט. גוף שהחל להיות מעורב בניהול השוק הוא "ועד העיר", ארגון שייצג את תושבי העיר היהודים מול השלטון הבריטי.
היהודים הראשונים שהציגו את מרכולתם בשוק היו חקלאים וגם סוחרים שעלו לארץ והיה להם מושג במסחר. לשוק הצטרפו גם תלמידי ישיבת "עץ חיים", שבניינה נשק למגרש ולירו. ראשי הישיבה הורו לבנות כמה חנויות בצידו המערבי של המגרש ואלה אמורות היו להוות פרנסה לכמה עשרות משפחחות יהודיות. הישיבה גבתה שכר חודשי מבעלי החנויות - והכל יצאו נשכרים מהשתכללות השוק. עד אמצע שנות ה-30 כבר היו בשוק 40 חנויות. נדבנים יהודים העבירו כספים לבניית החנויות וחלק מהם הציבו לוחות מוכספים ומעץ עם שמם מעל ולצד החנויות. ובשורה טובה לחובבי ההיסטוריה: חלקם מצויים בשוק גם היום.
שוטרים בריטים פקדו לא אחת את שוק מחנה יהודה, חלקם נקראו בשל הפרות סדר שאירעו בו מדי פעם, אך השוטרים קנסו גם בעלי דוכנים שלא הקפידו על הניקיון. הבריטים אף הוציאו צווי הריסה ראשונים לדוכני עץ עלובים וסככות פח שהותקנו בשוק עוד מימי הפלחים הערבים הראשונים, וגם פיקחו על תקינות הצגת התוצרת החקלאית מבחינת ההיגיינה ומניעת מכירת פירות וירקות שהרקיבו.
"ועד העיר" של יהודי ירושלים החל להיות מעורב יותר ויותר בענייני השוק. הוועד החל לסייע לבעלי דוכנים וחנויות בשוק, ובין השאר העניקו להם הלוואות, כדי להגדיל את החנויות ולחזק את הגגות והגדרות סביבן. הרחבת השוק חייבה עוד שטח. לכן פנה "ועד העיר" שב למשפחת ולירו האמידה כדי לרכוש עוד חלקת קרקע, וזאת אכן נקנתה באזור שבו מצוי כיום רחוב אגריפס, רחובו הראשי של שוק מחנה יהודה מאז. ברחובות הצדדיים נבנו לא פחות מארבע שורות של חנויות חדשות. רוב בעליהן היו עולים מפרס שהתגוררו בשכונת נווה השלום, הנושקת לשוק, או בקומות השנייה והשלישית מעל לחנות שפתחו.
אחד מהרוכשים הללו היה אליהו יעקב בנאי וגם בנו מאיר אליהו רכש חנות. ומי הם אלה? אז הם היו די אלמונים, אבל לימים אבות אבותיהם של בני משפחת בנאי, מהידועות במשפחות הארץ. אחת החנויות והדירה שמעל היו של אליהו יעקב בנאי, ברחוב האגס מספר 1. לימים שונה שמו של הרחוב לשמו של אחד מחלוצי שוק מחנה יהודה - רחוב אליהו יעקב בנאי. כן, למנחשים, נכדו הוא הזמר, אהוד בנאי, שכתב לימים את שירו על שוק מחנה יהודה, מעוזה של משפחת בנאי: "רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות, הבית ריק עכשיו וחשופים הם הקירות, אבל ספוגים הם זיכרונות של חג, ריחות של יסמין וניגון עשם שלסעודה מזמין. רחוב האגס אחד, ליד מוטות העופות, ספרי קודש ישנים מצהיבים בארונות, ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן, הולך לו הגדול מגיע הקטן".
ב-16 בספטמבר 1994 ממליץ העיתון לקראת חגי תשרי לטייל במחנה יהודה. ואיך נפתחת ההמלצה? בשיר המפורסם שבו מתרפק יוסי בנאי על ילדותו בירושלים בתקופת המנדט הבריטי: "ולפעמים, כשאני כך לבדי, אני חוזר אל סמטאות ילדותי, אל נעוריי שנעלמו עם השנים ולחברים שלי, ההם הישנים. היינו ילדים וזה היה מזמן - אני וסימון ומואיז הקטן".
7 צפייה בגלריה
הכתבה ב"ידיעות אחרונות" מה-16 בספטמבר 1994 שממליצה לטייל בשוק
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
משפחת בנאי הגיעה לארץ מפרס בסוף המאה ה-19. בני הזוג מאיר ובכורה בנאי התגוררו ברחוב האגס 13, שבלב השוק. שבעה בנים ובת נולדו להם. יעקב בנאי המנוח התפרסם כשחקן וכקריין, יוסי נודע כזמר מהמובילים בארץ במשך עשרות שנים ושיריו האהובים הרבים מושמעים השכם והערב בכל ערוץ רדיו וטלוויזיה. והיה גם השחקן והיוצר, חיים בנאי, שהיה מוכר בעיקר כ"אלברט פירות", ממשדר הפרסומת הידוע. וכמובן גברי האמן-מצחיקן הגדול משלישיית "הגשש החיוור". ואחר כך גם בקרב הדור השני התגלו עוד ועוד כישרונות אמנותיים כמו אהוד, מאיר, יובל, אורנה ואביתר ועוד ועוד "בנאים" מהשבט הנפלא הזה.
הקנאה של שאר השווקים בי-ם
הצלחתו הרבה של שוק מחנה יהודה נבעה בעיקר לאורך השנים - וגם בימי האינפלציה האלה ממש - מהמחירים הנמוכים שבהם נמכרו הירקות, הפירות, הבגדים, תשמישי הקדושה ובעצם הכל. לעתים נמכרו חלק מהמוצרים בכמחצית ממחיר אותם מוצרים, ומאכלים ממש בחנויות העיר ירושלים שאינן בשוק. התופעה הזאת קיימת גם בימים האלה ומושכת לכן קונים רבים לשוק מחנה יהודה.
סוחרי העיר, שהיו כבר אז מאורגנים, היו די נרגזים בעת ההיא. הם פנו לבכירי עיריית ירושלים והתלוננו שהשקעותיהם הרבות "בחנויות מסודרות ולא בדוכנים רעועים" עלו להם ממון רב ומחייבים אותם למכור את מוצריהם במחירים גבוהים יותר מאשר בשוק מחנה יהודה. "אנחנו משלמים שכר דירה ומיסים גבוהים, מצויים בפיקוח הדוק של פקידי משרד הבריאות, וכיצד זה נתחרה בסוחרי השוק הפטורים מכל ההוצאות הללו?", שאלו בכעס. מכאן אולי בא גם מטבע הלשון הפופולרי "הם שוברים את השוק", כפי שהתבטאו בתלונתם.
ב-1928 פתחו סוחרי רחובות ירושלים בשביתה ותבעו שבעלי הדוכנים וסוחרי השוק יורחקו וייאלצו "להרים את המחירים". הסוחרים הגיבו כי היו רוצים שיהיו להם "חנויות יפות כשלכם", אך ידם אינה משגת את הממון הדרוש לכך. ב-1930 התארגנו הרוכלים בשוק, ובעזרת "ועד העיר" הצליחו לרכוש קרקע מדרום לרחוב האגס. וכאן קרה דבר מוזר: זהו כנראה השוק היחיד בעולם שחלק ממנו נקרא על שמו של בנק - "שוק הלוואה וחיסכון".
וכל כך למה? כיוון שבנק הלוואה וחיסכון, מהראשונים בארץ ישראל, העניק לסוחרי מחנה יהודה הלוואות נדיבות בתנאים נוחים במיוחד, לתקופה של שש שנים. אולם, אחד מתנאי ההלוואה היה נדיר כשלעצמו: "עליכם לקרוא לשוק על שם הבנק", היתנו מנהליו - וכך נעשה. וכאן בא גם פן גזעני משהו: סוחרי השוק חתמו על הסכם לפיו רק יהודים יוכלו לקנות ולבנות חנות בשוק, שבעצם ייסדו אותו פלאחים ערבים 40 שנה קודם לכן.
פקידי עירית ירושלים, תחת שלטון המנדט הבריטי, היו קשוחים מאוד ביחס לתנאים שבהם התנהל השוק, ואף דאגו ליופיו. כך הם הורו לבנות חזית אבן דומה לכל החנויות. גודל כל חנות אמור היה להיות 16 מ"ר. שערי החנויות היו צרכים להיות דומים, ועליהן שערים זהים מברזל. מחוץ לחנות התירה העירייה להציב דוכנים רק בשטח של 40 ס"מ. העירייה אף החלה לראשונה לפנות אשפה מהשוק וגם בנתה בחנות מיוחדת שירותים ציבוריים - הראשונים אי פעם בירושלים (לא שהיום יש רבים כאלה בבירת ישראל).
אולם, "שוק הלוואה וחיסכון", שבתוך שוק מחנה יהודה, לא היה האחרון שזכה לכינוי משלו. בצמוד אליו, מערבה לרחוב מחנה יהודה - וליד רחוב השקמה, שהפך מפורסם גם הוא בזכות החנות שהקים בה לימים רמי לוי והיה הראשון ברשת הענפה שלו - הוקם ב-1931 שוק חדש נוסף. זה כונה "השוק העיראקי". הסיבה הייתה ברורה לגמרי: את החנויות שם הקימו וניהלו סוחרים שעלו מעיראק. בתחילת שנות ה-40 גם רשת בתי ספר נכנסה לשוק ושמה "כל ישראל חברים", שהקימה ליד בית הספר אליאנס ירושלים, ממערב לשוק, מספר חנויות נאות, חלקן קיימות עד היום.
לאחר הקמת המדינה השוק עדיין היה עלוב למדי למראה. בסמטאותיו נבנו, ללא פיקוח מיוחד, מאות דוכנים, חלקם עשויים פח ועץ. האחידות שהייתה מנת חלקו בימי השלטון הבריטי הפכה לבלגן אחד גדול. כל סוחר בשוק הציב דוכנים ובנה מבנים כראות עיניו. העירייה הייתה עסוקה בעניינים אחרים, של ימי בראשית המדינה, ומראה השוק לא היה מסדרי העדיפות הגבוהים של חבריה. לא היה להם ממון לשפר את מראה החנויות וחזות השוק, שנחשב לאחד המקומות הלא נקיים והבלתי מטופחים, בלשון המעטה, בבירת ישראל. חלק מדרכי השוק אמנם זכו לציפוי בזפת, אולם גם זה נעשה במשך השנים די ברשלנות, כאשר בסמטאות נפערו בורות ונוצרו מהמורות.
השוק הוקף כבר בימי ראשית המדינה בבניינים גבוהים יותר ואף במבני תעשייה. ב-26 במאי 1949 מצאנו בידיעות אחרונות ידיעה תחת הכותרת "גוש בנייני תעשייה מוקם בירושלים", שמספרת כי "כעשרת אלפי ימי עבודה יושקעו בהקמת גוש בנייני התעשייה בירושלים, בשכונת מחנה יהודה. הבניינים יהיו נכס ראשון של העיריה ויהוו בעתיד מקור הכנסה חשוב".
ועוד מספרת הידיעה על ההשקעה הראשונה הגדולה במחנה יהודה, כי "המחלקה לפיתוח ירושלים, שעל יד הסוכנות, נתנה 13 אלף לירות בתורת הלוואה לעיריית ירושלים ל-12 שנה ובריבית נמוכה. העבודה התחילה ועסוקים בה כשמונים פועל ליום. 15 מפעלי תעשייה קלה ובתי מלאכה ישוכנו בבניינים אלה שיושלמו כעבור 3 חודשים".
ב-17 במרץ 1951 ממליץ זאב בן-שלמה, בכתבה מרגשת, לטייל בסמטאות שוק מחנה יהודה דווקא בשעה אחת אחר חצות, ולהציץ בדוכני השוק כאשר הם סגורים. תיאוריו ספרותיים: "בסמטה חושך. הנה דוכן ריק של מוכר הבוטנים, פעם היו לו גם תמרים. עגלת פלטפורמה קטנה גוהרת זנוחה ליד חנות הירקות, והנה החנות על תריסיה המוגפים ואחריה המכולת והאטליז שדלתו נעולה בבריחים. ריח קישואים נרקבים וניחוח דגים מלוחים ובשר בלתי מבושל ומעדנים מזרחיים"...
ואת הסיור מסיים זאב בן-שלמה ברחוב יפו, מול השוק, שם הוא "מסתכל בלא-משים באורלוגין העתיק, התלוי ממעל. אותו שעון שמש נושן, התלוי מול סמטה של מחנה יהודה, אשר נוצר לפני שנים רבות ועתה הוא מובטל מכל מלאכה וחרטומו מטיל צללים על לוח שעותיו"... אגב, השעון קיים גם בימים אלה ומראה את השעה הנכונה, פחות או יותר.
השוק הפוליטי בישראל
בחלקים הבאים של אוצר מהעבר על שוק מחנה יהודה: הטרגדיות הגדולות שפקדו אותו - מפיצוצים מסתוריים ועד פיגועים שגבו את חייהם של אנשים רבים. כיצד הפך ל"שוק הספורט" של ישראל והמלחמה הגדולה מול רשתות השיווק, שהציעו תנאי תשלום טובים יותר וחוויית קנייה נוחה. וגם: מדוע כל פוליטיקאי, בטח מהצד הימני של המפה, ידע שהוא חייב לעבור דרך הבאסטות אם הוא רוצה להגדיל את סיכוייו להיבחר, וכיצד הפכו המסעדות בשוק ובסביבתו לשם דבר?
