הסרט "אין ארץ אחרת", זוכה פרסים ומועמד לאוסקר 2025 בקטגוריית הסרט התיעודי, מציג את מאבקם של תושבי מסאפר יטא, קבוצת כפרים בדרום הר חברון, נגד מה שמוצג כניסיון שיטתי של ישראל לעקור אותם מאדמתם בעקבות ההכרזה עליה כשטח אש ב-1980. היוצרים – שני ישראלים ושני פלסטינים – תיארו את עבודתם כמעשה של שותפות גורל ומאבק למען עתיד שוויוני ומלא אמפתיה. אולם מבט מעמיק על פסק דין של בג"ץ, שבו נדחו טענות התושבים, מצייר תמונה שונה לחלוטין.
היוצרים הם באסל עדרה, יובל אברהם, חמדאן בלאל ורחל שור. הם מדגישים כי עבודתם המשותפת מבוססת על חוויות החיים תחת שתי מערכות חוק: חלק מהצוות חי תחת כיבוש צבאי ללא זכויות בסיסיות, בעוד האחרים נהנים ממעמד אזרחי וזכויות מלאות במדינת ישראל. "אין בינינו סימטריה", הם כותבים. לדבריהם הסרט נועד לחשוף את העוול ההיסטורי והמתמשך של גירוש תושבי מסאפר יטא, להיאבק על כבוד האדם ולהציע עתיד שוויוני לשני העמים.
02:05
live

איכות

×
  1. 720p HD
  2. 480p
  3. AUTO
"אין ארץ אחרת" – טריילר
מפסק הדין של בג"ץ בנושא מסאפר יטא עולה גרסה אחרת בתכלית. בעוד הסרט מציג את תושבי האזור כמי שחיו בו במשך דורות, פסק הדין משרטט כיצד ראיות ברורות כמו צילומי אוויר ומסמכים היסטוריים הפריכו טענות אלו. זאת, בזמן שהעותרים לא צירפו מסמך כלשהו שמעיד כי יש להם זכויות קנייניות באדמות שבשטח האש.
בית המשפט קבע כי לא הייתה התיישבות קבע במקום, וכי השטח שימש לכל היותר למרעה עונתי. לפי בג"ץ, בניית מבני קבע באזור החלה רק מאז שנת 2000, תוך הפרת צווים משפטיים ואיסורים מפורשים.
אחת הטענות המרכזיות בסרט נוגעת לעיכוב ההכרעה המשפטית מצד בג"ץ, שלטענת היוצרים איפשר את גירוש התושבים. אולם פסק הדין מותח ביקורת חריפה על התנהלות העותרים. השופטים מייחסים להם ניצול צווים זמניים שהוצאו לטובתם כדי לבנות באופן בלתי חוקי בשטח. בית המשפט הדגיש כי העותרים הפרו את תנאי הצווים, ובכך חיזקו את אחיזתם במקום באופן בלתי חוקי.
"חוסר ניקיון הכפיים של העותרים מתעצם נוכח התנהלותם מאז הוגשו העתירות הנוכחיות, שכן הבנייה בתחום שטח האש התגברה והתעצמה מאז שנת 2013", כתב השופט דוד מינץ, שציין כי טענת באי כוח העותרים שלפיה "החיים חזקים מכל צו ביניים" היא לא פחות ממקוממת.
הסרט מתבסס על נרטיב היסטורי שלפיו הכפרים באזור הופיעו במפות עותמאניות עוד מהמאה ה-19, אולם צילומי האוויר שהוצגו בבג"ץ מפריכים טענה זו. אפילו תצלומי אוויר שהוגשו על ידי העותרים עצמם הראו כי לא הייתה בנייה משמעותית באזור עד לעשורים האחרונים, וכי ההתיישבות במקום החלה רק בשנים האחרונות תוך פגיעה במעמדו של המקום כשטח צבאי סגור.
הסרט מציג את בג"ץ כגוף שאינו יכול להעניק צדק אמיתי לעותרים הפלסטינים, שנאלצו לפנות לבית משפט שאינו משלהם כדי למנוע את הגירוש. אלא שלפי פסק הדין, דווקא צווי הביניים של בג"ץ הם אלה שאפשרו במשך יותר משני עשורים גישה לשטח, כשהמדינה פעלה לאורך שנים להציע פתרונות פשרה שכללו אפשרות שימושים אזרחיים בתנאים ובמועדים שונים בצד השימושים הצבאיים. המדינה אף נמנעה מאימונים באש חיה במקום במשך השנים.
אין ספק כי הסרט נוגע ללב ומעורר מחשבה. הוא מצליח לשים את הזרקור על חוויות אנושיות של פלסטינים שחיים כאן. אולם פסק הדין של בג"ץ מעמיד בספק את הדיוק ההיסטורי והמשפטי של הטענות המרכזיות בו. במקום להציג תמונה מורכבת ומלאה, הסרט מתמקד בגרסה חד-צדדית תוך השמטת פרטים חיוניים שיכולים לשנות את תפיסת הצופים.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן • הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין • עו"ד שניר זהבי הוא עורך אתר פסקדין • ynet הוא שותף באתר פסקדין