ג'יימס דייסון המציא מחדש את שואב האבק. הוא המציא מחדש גם את הפן לשיער, מייבש הידיים ומטהר האוויר. "מעולם לא נמשכתי למוצרים זוהרים, אני מעדיף מוצרים משעממים וכאלה שמאוד מעצבנים, כמו שואבי אבק, לנסות לגרום להם להיות מעניינים ויפים ולעבוד טוב יותר", הוא מודה.
אלה היו הצלחות ענק.
יש לו בחניה שני מטוסים פרטיים, מסוק ואת הסופר־יאכטה הגדולה בבריטניה (באורך 91 מטר). בצרפת הוא מחזיק אחוזה ויקב, בלונדון הוא מחזיק בית בצ'לסי, ובמרומי המגדל הגבוה בסינגפור הוא מחזיק לאחרונה טריפלקס שעלה לו 52 מיליון דולר - ביום יפה רואים עד החרמון. גם זה לא רע.
אבל היו לג'יימס דייסון - סר ג'יימס דייסון, בואו נדייק (כי בממלכה יודעים להעריך הישגים כמו שואב אבק) - לפחות שלוש הצלחות גדולות עוד יותר:
בגיל 75, הוא הצליח להישאר רזה.
וגם להישאר נשוי לאשתו מזה 55 שנה, דירדרה.
וגם – באופן בלתי נתפס – להישאר הבעלים היחיד, ללא שותפים או בעלי מניות, של חברת הענק שהתחילה בשנות ה־80 ככמעט פשיטת רגל אצלו בסככה ליד הבית, "דייסון".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אה, והוא גם נשאר בריטי אלגנטי תכול עיניים ומלבין רעמה שכמו יצא ממפעל הקלישאות הרלוונטי: הומור דק וצונן, חיבה לסוודרים ולקרדיגנים, ונכונות להעביר לי פרזנטציה שלמה על חייו כשהוא משתמש בצינור של שואב אבק מתוצרת דייסון כדי להצביע על המסך. לביוגרפיה שלו, שיצאה לא מזמן, הוא רצה לקרוא "חיים של כישלון" (אני הצעתי "רק בגלל הרוח". בסוף הוא הלך על "המצאה: חיים"), בעיקר כי "רוב היומיום שלי הוא כישלון. בכלל, הייתי רוצה שילדים בבתי ספר יקבלו ציונים על הכישלונות שלהם ולא על ההצלחות, כי אז הם יתנסו בדרכים להגיע לתשובות נכונות – וזה חשוב יותר מלדעת את התשובה הנכונה מיד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גם היומיום שלי, אם להודות, מורכב ברובו כישלון, אבל דייסון לקח את נכונותו להיכשל – וגם את הכישלון המתמשך עצמו – רחוק בהרבה מכפי שרובנו נעז; בשיא כישלונו, באזור גיל 35, דייסון מצא את עצמו מסתגר לאורך חמש שנים רצופות בסככה ליד ביתו – ממנו צפו לעברו, מודאגים, אשתו ושלושת ילדיו – ולא עשה שום דבר מלבד לבנות עוד ועוד אבות־טיפוס של שואב האבק שנדמה היה לו שהמציא. זה נגמר ב־5,127 אבות־טיפוס – או כמו שהוא מעדיף לראות את זה, "5,126 כישלונות". כך שאתם מתחילים להבין עם מי יש לכם עסק.
"ברור שהייתי אובססיבי", הוא מאשר. "וברור שלא רק שלא נכנס שום כסף בשנים האלה, ושהיו רק הוצאות, והייתי על סף פשיטת רגל; אבל המצב היה כזה שבעצם הדרך היחידה להימנע מפשיטת רגל הייתה לגרום לזה לקרות. כלומר שמעבר לרצון לגרום לזה כבר לעבוד, זו בעצם הייתה הדרך היחידה שלי לא להתרושש".
איך הוא הגיע למצב הזה? די כרגיל: נולד בנורפולק, אנגליה, התייתם מאב שנפטר מסרטן, נשלח לפנימייה – עד עכשיו דיקנסי, כצפוי – ושרד רק בזכות יכולות ריצה למרחקים ארוכים, "לא שהייתי טוב במיוחד גופנית, פשוט הייתי יותר נחוש להמשיך", סיפר.
התכונה הזו – לא לוותר גם הרבה אחרי שכולם ויתרו עליך ואשתך מזכה אותך בעיקר בשתיקות רועמות – תכתיב את המשך חייו. הוא למד אמנות בקולג', ואז – בעקבות חבריו לספסל "המפורסמים ממני בהרבה", דיוויד הוקני ורידלי סקוט – עבר ל"רויאל קולג'" לאמנויות, למד עיצוב פנים וריהוט, והחליט להתמחות בעיצוב תעשייתי ובהנדסה.
ההמשך היה הכל מלבד הצלחה: דייסון גילה שהוא עשוי להיות ממש טוב בהמצאת דברים שאף אחד לא ממש צריך. במימון התעשיין ג'רמי פריי הוא עיצב ספינת־נחיתה עם תחתית שטוחה לחלוטין. "גילינו שמשטח כזה מייצר בועות שהסירה יכולה לשוט עליהן במהירות גדולה בהרבה, כי יש פחות התנגדות". בהמשך, באחד הימים שבהם עבד בגינת ביתו, הבין שהמריצה הסטנדרטית בעלת הגלגל הבודד פשוט שוקעת בדשא בחוסר יעילות משווע. זה שיגע אותו, והוא לקח כדורגל וחיבר אותו למריצה במקום הגלגל, וכך הגיע לפריצת הדרך הגדולה ביותר אי פעם בענף המריצות – מריצה מהירה, יציבה, לא שוקעת.
מה שבא אחר כך הדהים לא פחות: לאף אחד לא היה אכפת. דייסון הבין, בדרך הקשה, שענף המריצות הוא פחות ענף ויותר גבעול. "אין כסף במריצות. זה שוק קטן, מייצרים אותו דבר לאורך שנים. בסוף הגעתי ל־15 אחוז מהשוק ועדיין לא עשיתי מזה שום כסף", סיפר לפודקאסט המצליח How I Built This.
"האמת היא שאם הייתי יודע שייקח לי יותר מ–5,000 אבות–טיפוס להגיע לשואב האבק, כנראה לא הייתי מתחיל. במקור חשבתי שזה ייקח שנה–שנתיים. בסוף זה היה טירוף. הרגע שבו אתה מרגיש הכי מותש הוא הרגע שבו אתה חייב להאיץ, כי זה גם הרגע שבו אחרים מתייאשים"
הוא החליט לפרוש מהתחום ולעשות לביתו, וכך, במהלך שאיבת אבק סטנדרטית, כשעוצמת היניקה הפכה "די פתטית" והוא הבחין ששקית הנייר החד־פעמית שמנקזת לתוכה את האבק נסתמה, דייסון עשה בתגובה את הדבר הישראלי: רוקן את תוכן השקית לפח והחזיר אותה לתוך השואב במקום לשים חדשה. אבל עוצמת היניקה נותרה פתטית. דייסון התרגז, נסע העירה וקנה שקית נייר חדשה, הכניס אותה, ובבקשה: שאיבה עוצמתית כמו פעם.
מבולבל, דייסון התחיל לחקור מה בעצם ההבדל בין שקית ריקה לשקית ריקה חדשה, וגילה ש"האבק שנכנס לשקית סותם את כל החרירים שבה ובסוף חונק את זרם האוויר, לכן את עוצמת היניקה", כמו שהוא מסביר, "ורציתי להמציא משהו שלא תהיה לו את הבעיה הזאת".
הוא נזכר שראה במפעלים ובמנסרות מכשירי "סייקלון" ענקיים – מעין שואבים תעשייתיים שבנויים כקונוס הפוך, שהאוויר שמוזרם לתוכו מלמעלה גורם לחלקיקי האבק והנסורת להסתחרר סביב הדפנות בכוח צנטריפוגלי, ולהיאסף לבסוף לתחתית. הדבר הזה גרם לו לתהות אם אין דרך לייצר אחד כזה - בקטן, והוא בנה לעצמו אחד ביתי מקרטון ומסקינטייפ, הצמיד אותו לשואב האבק שלו, וגילה שזה, איכשהו, עובד.
חמש שנים, וכאמור 5,127 אבות־טיפוס ("בניתי אב־טיפוס אחד בכל פעם עם שינוי אחד בלבד, ראיתי מה השינוי הזה עושה, וככה התקדמתי", סיפר) וכמעט פשיטת רגל אחת מאוחר יותר, ג'יימס דייסון הצליח להגיע למצב שבו הדבר שלו שואב "חלקיקים בגודל 0.1 מיקרון במקום החלקיקים בגודל 20 מיקרון שהסייקלונים התעשייתיים ידעו לשאוב". הוא המציא את, ובכן, הדייסון: שואב האבק הראשון בהיסטוריה ללא שקית ומפלסטיק שקוף (רק כי זה יכול להיות נחמד לראות את החלקיקים מתעופפים בפנים, לא?).
העולם, בתגובה, לא הסתיר את אדישותו.
משקיעים אמרו לו ש"אם היה שואב אבק טוב יותר, הובר או אלקטרולוקס, כבר היו מייצרות אותו", ודייסון – שבנה מלכתחילה על מכירת הטכנולוגיה שהמציא להובר או לאלקטרולוקס, אכן פנה לשתי הענקיות, אבל נזרק מכל המדרגות: אף אחד שם לא התכוון לוותר על השוק הענק של מכירת השקיות החד־פעמיות לשואבים. "ראיתי שהם דוחים רעיון טוב בלי שום סיבה טובה", דייסון אמר לפודקאסט ההוא. "אם היו נותנים לי סיבה אחת טובה לדחייה, הייתי הופך מודאג".
הוא נאלץ לנדוד עם השואב שלו ולחזר על הפתחים, עד שחברה יפנית קטנטנה החליטה לקחת את הרעיון ולמכור אותו ביפן תחת השם "ג'י־פורס" בכ־2,000 דולר לחתיכה. "זה הציל אותי מפשיטת רגל", דייסון אומר, אבל זה היה עדיין רחוק מהגשמת חלומו לשים אחד בכל בית. הוא החליט ללכת עם זה עד הסוף, לקח הלוואה של כמה מאות אלפי ליש"ט מבנק סליקה בריטי – שתמורתה מישכן את הבית שלו – ופירסם בקטלוג מכירות, שבו הציע את השואב ב־200 ליש"ט לחתיכה – בערך פי שלושה מעלותו של כל שואב אחר בממלכה – לצד הבטחה בודדה: לעולם לא עוד שקיות.
בית הכלבו "ג'ון לואיס" היה הבא בתור לגלות עניין. שנה וחצי מאוחר יותר, דייסון היה שואב האבק הנמכר ביותר בבריטניה והכניס כ־100 מיליון דולר.
עכשיו כבר באמת לא הייתה לדייסון ברירה: הוא היה חייב להמציא מחדש את מייבש השיער.
תוך שני עשורים, ג'יימס דייסון הפך לסטיב ג'ובס של מדעי הרוח. הוא הקפיד על מוצרים מעוצבים יותר, נכנס למוצרים שקופים עוד לפני אפל, פיתח את קונספט החנויות שבהן "המוצרים נראים כמו פסלים בתערוכה, בלי תגי מחיר בכלל", והפך את הנראות ואת חוויית המשתמש לעניינים משמעותיים. הוא נותר קיצוני וסוער פחות – וגם נחמד וחי יותר – מג'ובס, והוא מוכן לסכם את כל זה באופן הבא: "אני חושב שאם אתה מייצר משהו מעוצב היטב שלא עובד טוב – זה מאוד מעצבן, כי זה מוצר ששיטה בך וגרם לך לחשוב שהוא יהיה טוב. אם אתה מייצר משהו שעובד היטב אבל לא נראה כל כך טוב – זה רק חצי מעצבן, כי למרות שזה מכוער, אתה איכשהו מקבל אותו כי זה עובד טוב. אבל אנחנו רוצים, כמובן, להשיג את שני הדברים".
אתה מודע להשוואה בינך לבין ג'ובס?
"אתה מוכן לשאול אותי משהו אחר?"
מה לגבי אילון מאסק?
"אתה מוכן לשאול אותי משהו אחר?"
מה דעתך הכללית על אפל?
"אני משתמש במוצרים שלהם, כמובן, אין דרך להימנע מזה. זה בכל מקום".
יותר מזה הוא לא יגיד – מה הוא צריך צרות רק בגלל איזה עיתונאי ישראלי – אבל דייסון מעולם לא השיקה מוצר מעוצב שלא הייתה משוכנעת בעליונותו על כל המתחרים. הם גם מעולם לא תיכננו, או מתכננים, להיכנס למחשוב או לכל דבר סקסי אחר שאפל, נניח, מסתכלת עליו; דייסון מעדיף תמיד להסתכל במקומות אחרים.
מגוון המוצרים הקיים של החברה נבע תמיד מיכולתו ההנדסית של הבוס להקטין עוד ועוד את הסייקלון שפיתח, לצרף עוד ועוד סייקלונים למכשיר אחד ולגלות דרכים להכפיל שוב ושוב את הכוח הצנטריפוגלי, שאיבת האוויר ואיכויות המנוע. המהנדס שבו דחף אותו קדימה: "אנחנו קודם מפתחים טכנולוגיה, ואז המוצרים נובעים ממנה", הוא אומר.
באופן הזה, הפכה דייסון למלכת עסקי האוויר והמציאה מחדש, בין השאר, את הפן לשיער, מקרזל השיער ומייבש הידיים. "פיתחנו תער אוויר לאיזה מוצר שלא קרה בסוף, אבל גילינו שהוא דווקא מאוד שימושי לייבוש ידיים, ושלא צריך אוויר חם – האוויר הקר פשוט מוריד לך את המים מהיד", דייסון נזכר. "לא ידעתי איך לקרוא לו כשזה יצא, ושאלתי את אריק איידל (מ"מונטי פייטון"), חבר טוב שלי, והוא שלף מיד: Hand Job. בסוף לא הלכנו על זה".
מוצרי דייסון, אם יצא לכם להתנסות, אכן מספקים כמעט תמיד תוצאות טובות דרמטית מהמקובל – שואב האבק הנוכחי שלהם, מסדרה 15, יודע לספור את כמות החלקיקים שהוא שואב (צפו לכמה עשרות מיליונים בכל שאיבה), מאיר את הרצפה בלייזר ירקרק שחושף, לפלצותי, את מיליוני חלקיקי האבק, השיער והג'יפה שפשוט מונחים שם ואינם ניתנים להבחנה בעין בלתי מזוינת – אבל מחיר המוצר לצרכן תמיד כפול או משולש.
דייסון יודע את זה. "אני לא תופס אותנו כמותג יוקרה", הוא אומר, "אבל המוצרים שלנו הם לא לכולם, כי הם די יקרים, והם יקרים כי אנחנו משקיעים המון כסף בפיתוח, ואנחנו לא חברה מהסוג שרואה הכל דרך התקציב; אנחנו משקיעים כמה שאנחנו חושבים שצריך להשקיע ומייצרים מהחומרים שאנחנו חושבים שמהם זה צריך להיות מיוצר, וזה יוצר עלויות עצומות לאורך תקופות ממושכות, כך שבסופו של דבר המוצרים יצטרכו להיות יקרים".
כל הדיבורים על חייו ככישלון קצת מיותרים כשמסתכלים על קטלוג מוצרי החברה ותמחורם הפרימיומי, ודאי כשדייסון משחרר לעולם את הביוגרפיה היוקרתית שלו, מככב על הבמה בערב מיוחד שנערך לכבודו ב"פאלה דה טוקיו" – חלל מוזיאלי אופנתי בפריז, ואז יושב עם עיתונאים לשיחות על חייו בחלל מקסים ויוקרתי אחר בעיר.
"האמת היא שאם הייתי יודע שייקח לי יותר מ־5,000 אבות־טיפוס להגיע לשואב האבק, כנראה לא הייתי מתחיל", הוא אומר בעודו נשאב לזיכרונותיו. "במקור חשבתי שזה ייקח שנה־שנתיים. בסוף זה היה טירוף. אבל זה נכון לגבי כל דבר שאנחנו עושים: זה פשוט לוקח זמן ארוך, וזה לא קל. מה שגורם לך להמשיך זו הידיעה שבשלב זה - אחרים כבר ויתרו, לכן כל מה שאתה צריך לעשות זה להמשיך. זה מה שלמדתי מריצה למרחקים ארוכים: הרגע שבו אתה מרגיש הכי מותש הוא הרגע שבו אתה חייב להאיץ, כי זה גם הרגע שבו אחרים מתייאשים".
מתי הבנת שהרעיון שלך שווה מיליונים?
"אתה לא יודע אף פעם, זה מה שהופך את זה מרגש ומסוכן. כשאתה מפתח, אין לך מושג אם הטכנולוגיה תעבוד, וגם אם כן, אין לך מושג אם היא תמכור אפילו חתיכה אחת. ואתה חייב להוציא כסף על קווי ייצור וכמויות מתאימות, וזה הכל ניחושים, ואתה תמיד תנחש לא נכון. אתה חייב לקבל את זה שתנחש או תחשב לא נכון. לפעמים זה יעבוד בכל זאת, ולפעמים לא. זה חלק מהריגוש שבזה. זו בעצם צורה של הימורים, אבל פרודוקטיבית, כי היא יוצרת משרות ועושר. אבל זה גם מסוכן מאוד, כי אין לך מושג ואתה מפוחד. ולא פעם הדור הראשון של מה שאתה מייצר יהיה רק קצת טוב יותר מהקיים, ורק הדור השני או השלישי באמת יעשו את ההבדל. אז צריך לחשוב לטווח ארוך מאוד".
לאורך שנותיה, דייסון ידעה גם להיכשל – תמיד באופן מעוצב היטב. "פיתחנו מכונת כביסה עם שני תופים, שמחקה כביסה ידנית ומצליחה לכבס תוך עשר דקות ביעילות גדולה בהרבה מאשר מחזור של מכונת כביסה רגילה. הצרה היא שזה היה יקר מדי לייצור ולרכישה". גם שואב האבק הרובוטי שלהם – עם מצלמות שסורקות את החדר ב־360 מעלות ומנוע ש"יודע אם הוא נמצא על הר במקסיקו־סיטי או ליד הים בסן־טרופז, אם הוא על שולחן או רצפה – והוא צריך 'לדעת' דברים כאלה כדי לפעול טוב יותר" – נגנז מתישהו, בעקבות משבר השבבים העולמי, ובחברה מתכננים להחזיר אותו לייצור בהמשך.
שלא לדבר על פרויקט המכונית החשמלית, שדייסון גנז סופית בשנה האחרונה אחרי שכבר הציג אב־טיפוס מתפקד אבל הבין שנגס יותר משהוא מסוגל לבלוע. "זה היה רעיון טיפשי, להיכנס לזה", הוא אומר ברוגע. "כשהתחלנו עם זה ב־2014 זה נראה כמו הדבר הנכון, אבל אז כולם החליטו להיכנס לתחום, שזה מצד אחד נהדר, ומצד שני כולם מפסידים בזה כסף, ואילון מאסק עושה כסף רק כי הוא מוכר את הסחורה שלו ליצרני מכוניות אחרים – וגם הוא שרף 30 מיליארד דולר. לי אין סכום כזה, והבנתי שנצטרך להפסיד שנים ארוכות לפני שנתחיל להרוויח מזה כסף, אז הפסקתי את הפרויקט".
"שאלתי פעם סטנדאפיסט מפורסם איך הוא בוחר ממה להתחיל את המופע, והוא אמר: 'אני חושב על משהו שממש מכעיס אותי ומתחיל מזה'. אצלי זה דומה: אני רואה משהו, זה מתסכל אותי ואני תוהה למה הוא כל כך גדול וכבד, למה הוא פועל בצורה כל כך גרועה, וזו נקודת התחלה מצוינת"
היופי הוא, שדייסון עדיין מסוגל לעשות דברים כאלה על דעת עצמו, מכיוון שהחברה שלו היא, כאמור, שלו בלבד (הבן שלו נכנס בשנים האחרונות לעסק ואמור להמשיך בו). "נשארנו עסק משפחתי, וזה רק כי כשהתחלתי אף אחד לא הסכים להשקיע בנו, לא הצלחתי להשיג שום בנק או קרן הון סיכון, אז כברירת מחדל נשארתי עם כל הבעלות אצלי", הוא אומר. "והבנתי שזה מה שאני רוצה: שההחלטות שאני מקבל יהיו אשמתי הבלעדית".
בסוף הרי תצטרכו להפוך לחברה ציבורית ולהנפיק מניות.
"לא־לא. אני מעדיף להתרושש ולא לבצע הנפקה. זה מי שאני. אני אוהב להרגיש שאני על קצה הסכין ושהכל תלוי רק בנו. אני רוצה שנישאר עסק משפחתי כי לעסקים כאלה יש אתוס וערך שהם לא רק מסחריים. אנחנו לא רוצים לרצות בעלי מניות, וזה נותן לנו אווירה אחרת, שמאפשרת לנו לחשוב לטווח ארוך ולספוג הפסדים כמו פרויקט המכונית החשמלית, מבלי להרגיש בושה או להיות מפוטרים. למעשה, מנהל פרויקט המכונית החשמלית אצלנו לא רק שלא פוטר – הוא קודם. כי הוא איש טוב".
דייסון הוא כיום אימפריה. מהלוגו המעוצב ועד למפעלים המעוצבים שמעסיקים כ־14 אלף עובדים; מהמכירות ב־65 מדינות ועד לאוניברסיטה שהחברה הקימה, וכבר השיקה מחזור בוגרים ראשון; מהשווי הלא־ידוע של החברה ועד לידיעה כי את השנה שעברה דייסון סיימה עם רווח נקי של 7.4 מיליארד דולר, ומקדמת עכשיו מוצר חדש שמשלב אוזניות באיכות מעולה עם מסנן אוויר שמחובר אליהן, ואמור להחליף את המסכה החד־פעמית הקלאסית – הכל לכדי מראה רובוקופ טיפוסי.
מה הלאה? דייסון לא מוכן להסגיר כמעט כלום, אבל הוא ממשיך, מבחינתו, לעשות את אותם הדברים - אבל לאט, כלומר בעיקר לחפש איך להנדס את העולם טוב יותר. "שאלתי פעם סטנדאפיסט מפורסם איך הוא בוחר ממה להתחיל את המופע, והוא אמר: 'אה, אני חושב על משהו שממש מכעיס אותי ומתחיל מזה'. אצלי זה דומה: אני רואה משהו, זה מתסכל אותי ואני תוהה למה הוא כל כך גדול וכבד, למה הוא פועל בצורה כל כך גרועה, וזו נקודת התחלה מצוינת. זה קורה לי כל הזמן, כי הכל יכול להשתפר. לא קשה למצוא משהו להיות מתוסכל ממנו".
אז מה הדבר הבא שלכם? איזו תעשייה זקוקה כיום לסוג הדיסרפשן ששואבי האבק של דייסון חוללו בשעתם בשוק?
"אני לא אגיד לך, אבל אנחנו מסתכלים על רובוטיקה – בעיקר בהקשר של עזרה ביתית. אנחנו מתעסקים במכשירים מחממים בטכנולוגיות חדשות, במנועים, במצלמות, בפענוח אימג'ים ובסוללות – וזה משמעותי, כי סוללות הן כיום מאוד לא מספקות, ואנחנו עובדים על סוללות מסוג סוליד־סטייט, כאלה שלא עולות באש או מתפוצצות. זה באמת זמן מרגש להיות בו מהנדס; אם לפני 30 שנה אנשים רצו רק גדול, מהיר וחזק יותר, עכשיו הם רוצים טוב, יעיל ועם אנרגיה נקייה יותר, ומיחזור. אנחנו ממחזרים כיום 100 אחוז מהסוללות שאנחנו מייצרים, ואם נצליח לקבל בחזרה את כולן, למעשה לא נזדקק יותר לשום חומרים חדשים. מיחזור הוא הזדמנות עסקית נהדרת. הבעיה הגדולה כרגע הם השינוע והלוגיסטיקה. העולם הפך להיות מקום קשה, אם להתבטא בעדינות".
בתגובה לעולם הזה, דייסון מנסה לטפח ולהפיץ את הרעיון שאמנות והנדסה הם, בעצם, אותו דבר, ושהעולם זקוק ליותר מהנדסים. "באנגליה ילדים חושבים שמהנדסים הם אנשים שמתקנים מכונות כביסה ומכוניות, ואנחנו מנסים כל הזמן להראות לילדים שהנדסה זה דבר מרגש", הוא אומר. "אנחנו עובדים איתם ומנסים לגרום להם להידלק על הנדסה ועיצוב תעשייתי".
באיזה אופן בעצם הנדסה זו אמנות?
"העניין עם יצירתיות הוא שאתה לא יודע לאן אתה הולך כשאתה מתחיל. אתה פשוט מתחיל, ומקווה להגיע למקום שאליו לא הגיעו בעבר. אם תנסה להיות קונבנציונלי ולעשות את הדבר הנכון, רק תעשה את מה שכל השאר עושים. אני תמיד מתחיל מלעשות את הדבר הלא־נכון בכוונה. אני רוצה להתחיל דבר שונה משל כל השאר, ובהתחלה הוא אף פעם לא עובד. למעשה, הוא לא עובד לאורך פרק זמן ארוך. אבל בסוף יש סיכוי לקבל משהו שיהיה שונה משל כל השאר. זה משותף לאמנות ולהנדסה".
גם בתקופת הקורונה דייסון סירב להיות כמו רוב השאר. המגפה תפסה אותו לא מוכן ברמה המילולית: דייסון לא היה מוכן לשמוע מזה. הסגרים "לא באו לו טוב" והוא עבר לשוודיה, שנמנעה מלהטיל כאלה. "הסגרים היו טעות גדולה, גם ברמת החינוך וגם ברמת העסקים, אנחנו משלמים על זה עכשיו ונשלם גם בעוד שנים", הוא קובע. "אנחנו צריכים להיפגש, לתקשר, לשתף רעיונות".
זו גם, אגב, הסיבה שלא קיים את כינוס העיתונאים הזה בזום, אלא פנים אל פנים בפריז (ותודה לך על כך, סר דייסון). "אני לא בטוח שעבודה מהבית שיפרה את העולם. זה בעיקר הוציא את הפאן וההתנסויות מהחיים. אנשים חושבים שלהיות בפגישות זום זו עבודה. אני לא משוכנע שאתה עובד כשאתה בפגישת זום. אתה אולי מקבל מידע, אבל אני לא חושב שמשיגים ככה דברים".
מאז הקורונה - למעשה גם קצת לפניה - הוא מנוכר יחסית למולדתו ונחשב לשמרן די מובהק במונחים עכשוויים. את מטה החברה, וגם את עצמו, העביר לסינגפור. בבריטניה התפרסם בתמיכתו בברקזיט, וגם לנוכח התוצאות הלא־משהו בינתיים, הוא לא חוזר בו. "זה קצת כמו עם חברות", לדבריו. "אם אתה מניח לאחרים לקנות חתיכות ממך, אתה מאבד מהאינדיבידואליות שלך ומהיכולת לבחור בכיוון. בשבילי ברקזיט היה על ריבונות, על היכולת להחליט על כיוון הפעולה שלנו בעצמנו. וכבעלים של עסק קטן", הוא נראה משועשע, "אני חייב להרגיש ככה; אני לא רוצה להיות חלק מקונגלומרט. אני מכיר ביתרונות של קונגלומרט, אבל בשבילי זה עניין פסיכולוגי. אבל היי" - הוא פונה לצרפתים שבקהל - "בהצלחה עם האיחוד האירופי שלכם!"
הם צוחקים, אבל צוחק מי ששותה שמפניה אחרון. ודייסון לא רק שתה די יפה ממנה באותו ערב, אלא גם כיבד את כולם ביין הבית – אדום ולבן – מהיקב הפרטי שלו. את האדום שאבתי. על הלבן מומלץ להמשיך לעבוד. טיפה שטוח, אולי חסר קצת אוויר.
פורסם לראשונה: 07:46, 03.03.23
