סיפור חייו של אריה כהן, ראש המועצה האזורית מגילות ים המלח, הוא סיפורה של המדינה. כהן, ששכל את בנו בתחילת מלחמת לבנון השנייה והתאלמן לפני כשנתיים מאשתו ואהבת נעוריו, עלה לישראל מטורקיה כילד, ולאחר הצבא היה ממקימי קיבוץ בערבה, בתנאים לא תנאים. "אני זורם עם החיים", הוא אומר בהתייחסו לצורך המתמיד המשיך לנוע קדימה על אף כל הקשיים. "העבר תמיד נמצא איתי, לעולם יהיה חלק מחיי בהווה ובעתיד. אלה חיים ששוזרים בתוכם דמע וצחוק, כאב ותקווה".
הוא נולד לפני 64 שנים באיסטנבול. "הייתה לי ילדות נפלאה", הוא אומר בהתרפקות אופיינית. "עליתי לישראל כשהייתי בן 11. אני דובר את השפה, ועדיין זוכר ריחות וטעמים, חברים ומשפחה ואת הים בקיץ. אמי הייתה בבית, כמו רוב הנשים באותה תקופה, ולאבי היה עסק לעצים. היה לנו טוב שם, אבל הציונות הכריעה. אבי החליט שעלינו לעלות לישראל, ואמי עד היום מתגעגעת לאיסטנבול".
"לינה משותפת לא הייתה על הפרק"
"המטרה שלי הייתה להיות ישראלי", מספר כהן על העלייה מטורקיה. הגעתי לכיתה ו', בלי לדעת מילה בעברית. קיבלו אותי יפה. אחת המורות אמרה לי שאם אני רוצה ללמוד מהר את השפה, כדאי שאקרא את כל ספרי חסמב"ה. אף שגיל 11 הוא גיל קצת מאוחר עבור זה, אימצתי את המלצתה, ובתוך כחודשיים ידעתי עברית על בוריה. בתחילה הגענו למרכז קליטה באשדוד, נדדנו קצת, ובסוף המשפחה השתקעה ברמת אביב, וסיימתי את תיכון אליאנס".
בסיום התיכון הוא התגייס לנח"ל ושירת כחובש. ב-1970 היה ממייסדי קיבוץ מצפה שלם, שבו הוא מתגורר עד היום. "בנח"ל פגשתי את אסתי, שהייתה בגרעין מעליי. ב-1984 נישאנו, שנתיים לאחר מכן נולד נמרוד, בננו הבכור. כשהגענו למצפה שלם לא היה פה כלום פרט לקוביות שבהן התגוררנו, לא היו שבילים ומדרכות. אסור היה להחזיק טלוויזיות צבעוניות בחדרים, רק שחור לבן, וגם רכב לחברים לא היה. למרות החום הכבד, גם מזגן נחשב מותרות. אבל היינו צעירים חדורי אידאולוגיה, אז קיבלנו את הכל בהבנה. מה שכן, לא הייתה לינה משותפת. בני קיבוץ מהגרעין הראשון נשאו איתם זיכרונות כואבים מהלינה המשותפת בקיבוצים, כך שהנושא אפילו לא עלה לדיון".
כמו כל חברי הקיבוץ, בני הזוג כהן עבדו תחילה בחקלאות. בהמשך מונתה אסתי למזכירת הקיבוץ, וב-1984 החל אריה לעבוד כמנהל תפעול במפעל הקוסמטיקה החדש אהבה, או בשמו המלא, "אהבה מעבדות ים המלח". חברת הקוסמטיקה הישראלית, המוכרת יותר כ-AHAVA, היא מפתחת ומפיצה של מוצרים המבוססים על בוץ ועל מינרלים טבעיים המופקים מים המלח. החברה, שמוצריה נמכרים בכ-50 מדינות בעולם, נמצאת היום בבעלות קבוצת פוסון הסינית.
את הרעיון לשווק בוץ מים המלח כמוצר קוסמטי הגו בקיבוץ עין גדי עוד בשנות ה-70, וב-1981 הוקם המפעל בגלגולו הראשון, שנקרא אז "מוצרי בריאות עין גדי". בתקופה זו, עין גדי והקיבוצים החדשים שהוקמו אז בצפון ים המלח – מצפה שלם, קליה ואלמוג – חיפשו מקור פרנסה. מחלקת התעשייה בתנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) תמכה בהקמת המפעל בשותפות בין ארבעת הקיבוצים, והמפעל המשותף הוקם ב-1982.
בשנים הראשונות, המפעל החדש דשדש ולא הצליח להניב הכנסות. המפנה החל עם הקמתה של מחלקת המחקר במפעל בראשותו של ד"ר דוד מלומד, רוקח ומומחה לכימיה קוסמטית מהאוניברסיטה העברית. מעבדת המחקר של מלומד אפשרה להפיק מהבוץ והמינרלים סדרת מוצרים דרמו-קוסמטיים, ואט אט החלו לזרום הכנסות מהשוק המקומי. ב-1984 הוחלט בתק"ם להקים מפעל מודרני, והאתר שנקבע להקמתו היה קיבוץ מצפה שלם. בהמשך שונה השם למעבדות ים המלח, והמפעל החל לייצא את מוצריו לחו"ל, ובכך להגדיל את היקף המכירות.
ב-1989 החל כהן, שהשתלם במינהל עסקים באוניברסיטה העברית ובבית הספר הבינלאומי INSEAD, בתפקידו הראשון כמנהל התפעול בחברה. "היו לי כמה פרקים באהבה", הוא משחזר. "התחלתי לעבוד בה עם הגעתן של המכונות הראשונות, אבל התפנית החלה כשגיבשנו אסטרטגיה. החלטנו שכל מה שקורה בים המלח מעניין אותנו, שנציב נקודות מכירה בכל המלונות. החשיפה הגדולה ליתרונות של ים המלח עבדה גם על התיירים שהגיעו. במקביל למצדה ולמערות קומראן, נוצר מרכז המבקרים במצפה שלם. מדי יום עברו בו עשרות אוטובוסים. הצענו מוצרי איכות ללא פשרות, והמחקר בנושא הוכיח את עצמו. המוצר החל להימכר בחו"ל במחירים גבוהים, והסינים היו חוזרים לארצם עם ארגזים מלאים. הבנו שפיצחנו את סוד המוצר".
ב-2001 רכשו איש העסקים בני גאון ומשפחת לבנת כ-41% ממניות המפעל, והפכו לבעלי השליטה בחברה לצד ארבעת הקיבוצים. לאחר גלגולים שונים וניסיונות הנפקה, ב-2016 נמכרו מלוא האחזקות בחברה לקבוצת פוסון הסינית. מפעל חברה, חנות המוצרים ומרכז המבקרים החדש שוכנים כיום בכניסה לקיבוץ עין גדי, ומרכז מבקרים נוסף נמצא בכניסה למצפה שלם.
ב-1996 עזב כהן לראשונה את אהבה והחל את הפרק הציבורי בחייו. הוא חבר לאביגדור קהלני, שפרש אז ממפלגת העבודה והקים את מפלגת המרכז "הדרך השלישית" לקראת הבחירות לכנסת ה-14. עיקר המצע של המפלגה היה התנגדות לנסיגה מרמת הגולן והשארת גושי התנחלויות עיקריים ביהודה ושומרון בתוואי "תוכנית אלון". הרשימה נכנסה לממשלה בראשות בנימין נתניהו, וכהן החל לשמש יועץ כלכלי לקהלני בתפקידו החדש כשר לביטחון פנים.
מה עשו לך השנים של הפוליטיקה?
"לא הייתי ממש פוליטיקאי, הייתי איש מקצוע, אבל הבנתי איך הפוליטיקה עובדת, ולמדתי לנהל קשרים עם גורמים שונים, כישורים שמשמשים אותי עד היום. הבנתי שצריך להיות בקשר טוב עם כולם, כי אני לא איזה 'יהלום' עם מאות מתפקדים. הבנתי מה אפשר לבקש ומה לא, למדתי את השטח ואת התקציבים, עד שנמאס לי והחלטתי לחזור לקיבוץ. ב-1999 מוניתי למנהל העסקים של הקיבוץ".
ב-2001, כשהקיבוץ כבר היה מופרט, חזר כהן לאהבה כחבר דירקטוריון. בין 2004 ל-2014 הוא שימש יו"ר פעיל של דירקטוריון אהבה, ותחת הנהגתו התרחבה החברה והגיעה לשיאי מכירות ברחבי העולם. "זו הייתה תקופה טובה", הוא מחייך. "הייתה לנו חברת בת בארה"ב ובגרמניה. במהלך השבוע ישבתי במשרדים במרכז, בסופי שבוע הייתי חוזר הביתה ופעם בחודש הייתה נסיעת עבודה לחו"ל".
הסכם בחירה בחיים – בשלושה סעיפים
ב-1997, כשהבן נמרוד היה בן 11, אימצו בני הזוג כהן תינוק בן שמונה חודשים ממשפחת אומנה. "אסתי לא הצליחה להרות שוב, והחלטנו לאמץ את דורון. היינו מאושרים", הוא מספר.
כל הטוב הזה התהפך ביום מר אחד ב-12 ביולי 2006. "זה יום שזכור לאנשים רבים, כי בו התחילו הפצצות בצפון, שהיום הן עניין שבשגרה", הוא אומר בעצב. ביום הזה, שבו החלה מלחמת לבנון השנייה, נהרג בנו הבכור נמרוד כשפיקד על כוח החילוץ של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו בגבול לבנון. על כך הוא זכה בצל"ש מח"ט חטיבת 993, אל"מ מנחם אידלשטיין.
"סמל כהן ז"ל, שבאותה עת שהה במשימה אחרת, התנדב להיכנס לעומק השטח כנהג 'נקפדון', ולאחר שהנקפדון נתקע בשטח התעקש לפרוק רגלית ולהצטרף לכוח החילוץ", נכתב בין היתר בנימוקים לקבלת הצל"ש. "במהלך הקרב לקח סמל כהן ז"ל פיקוד על אחד הלוחמים שלקה בהלם קרב בלחימה, חירף את נפשו תוך שמירה על קור רוח וביצע את המשימה המוטלת עליו במקצועיות ובדבקות במשימה לאורך כל הקרב, עד שנפגע אנושות בראשו מרסיס פצמ"ר".
"זה לא כמו היום, כשיש רשתות חברתיות וכולם יודעים מיד מה קורה", חוזר כהן לאותו יום נורא. "כל העולם ידע על נפילתו של נמרוד חוץ מאיתנו, אף שהייתה לנו הרגשה. אסתי ניסתה להתקשר אליו במהלך היום ואמרתי לה שזה חסר טעם, כי הוא בפעילות. בניגוד להרגלי, חזרתי מהעבודה כבר בצהריים, אבל את ההודעה קיבלתי רק בשעת לילה מאוחרת. מכיוון שלא היה אז בית קברות סמוך לקיבוץ, החלטנו לקבור את נמרוד בהר הרצל. כשכל מאות האנשים שהגיעו לנחם באותו הלילה הלכו הביתה, עוד לפני ההלוויה, אסתי ואני עשינו הסכם בן שלושה סעיפים: הסעיף הראשון היה לבחור בחיים; הסעיף השני היה שיהיו נפילות, ושמותר ליפול לפעמים; והסעיף השלישי, שהוא תנאי הכרחי לבחירה שלנו בחיים, היה לא לשכוח שיש לנו זה את זה".
לפני שנתיים, בראש השנה 2022, נפטרה אשתו ממחלה קשה. "אסתי הייתה אישה מיוחדת, ובמהלך השנים היא הפכה למטפלת רוחנית בצורות שונות. היה בה השילוב האולטימטיבי בין מעשיות לרוחניות, והיא עזרה להרבה אנשים. נמרוד והיא היו קשורים מאוד. בסופו של דבר היא חיפשה את השמחה, אבל היא חיה כל הזמן עם הפצע בלב".
כהן עוצר רגע את שטף הדיבור ולוקח נשימה עמוקה. "בעיקרון, תקופת החגים מאוד לא פשוטה עבורי", הוא אומר. "בספטמבר חל יום הולדתו של נמרוד, וזו גם התקופה בשנה שבה התגלתה המחלה של אסתי. היא נפטרה כחודשיים לאחר שגילו את המחלה, בגיל 64. מאז אני אמור לזכור לבד את הבחירה בחיים".
5 צפייה בגלריה
"אסתי הייתה אישה מיוחדתף היא חיפשה את השמחה אבל תמיד חיה לצד הפצע בלב". אריה ואסתי כהן
(צילום: מהאלבום הפרטי)
חוב מוסרי לציבור
ב-11 בנובמבר 2015 נבחר כהן לראשות מועצת מגילות ים המלח, לאחר שגבר על גבי פלקסר מקיבוץ קליה. הוא החליף את מרדכי (מוצי) דהמן, שהתפטר בשל מעורבותו בפרשת השחיתות בישראל ביתנו. הוא נבחר מחדש בבחירות שנערכו בסוף פברואר השנה. המועצה כוללת היום את הקיבוצים בית הערבה, אלמוג, קליה ומצפה שלם, ואת המושבים ורד יריחו, אבנת, בית חגלה וקדם ערבה, ומתגוררים בה כ-2,500 תושבים בלבד, עם גידול שנתי של 4.9%. כהן ידוע כמי שלראשונה בתולדות המועצה החל לשתף פעולה עם מועצת יש"ע ולהשתתף בישיבותיה. ב-2017 ערך תפנית נוספת, כשביטל את חברותו במפלגת העבודה והצטרף למפלגת יש עתיד.
"לאחר שעזבתי את התפקיד באהבה ידעתי שאני לא חוזר לעסקים, אלא מחפש משהו שקשור בשליחות ציבורית", אומר כהן. "כשעלתה ההזדמנות להתמודד על הבחירות, החלטתי ללכת על זה, בעיקר כדי לפתח את האזור. גם במקרה זה הכנתי תוכנית אסטרטגית כוללת, עד 2048, שזה שנת ה-100 למדינה. ראשית, אני רוצה לראות פה גידול מסיבי של תושבים. בינתיים, לשמחתי, זה מצליח. רק השבוע חנכנו 18 יחידות דיור בקיבוץ אלמוג, עם בתים של יותר מ-2 מיליון שקל על חצי דונם. זה די מהפך מבחינה מקומית, וגם מהפך מחשבתי בהסכמה של הקיבוץ להכניס אנשים מבחוץ, מתוך הבנה שאחרת אין לו זכות קיום. אני רוצה להקים קריית חינוך במועצה, להקים מרכז תיירות ומרכז תעסוקה ולפתח את כל האזור. עדיין לא איבדתי את הלהט. אם הייתי פורש מהמרוץ בבחירות האחרונות, התושבים היו רואים זאת כבגידה. זכיתי בכ-80% מהקולות, ויש לי חוב מוסרי לציבור".
ביולי האחרון חתם מנכ"ל משרד הפנים על כתב מינוי ועדה גאוגרפית לבחינת איחוד מועצה אזורית מגילות ים המלח עם מועצה אזורית ערבות הירדן. "זו הזיה", אומר כהן. "היות שכרגע אין פה אזורים מיושבים מספיק, זה מביא את הצרות של האיחודים. אני מקווה להצליח להסיר מהפרק את הגזירה הלא הגיונית הזו".
"כל 'הותר לפרסום' קורע לי את הלב"
בין לבין הוא מלווה כלכלי בהתנדבות לעמותות ומיזמים חינוכיים דרך עמותת נובה, ומשמש חבר בוועד המנהל של עמותת "אור למשפחות", שייסדה סא"ל במיל' עירית אורן גונדרס במטרה ללוות משפחות שכולות של חללי צה"ל. "כל 'הותר לפרסום' קורע את ליבי", הוא אומר. "עירית עושה לילות כימים בעמותה. המטרה היא להוציא הורים שכולים מהבית ולהפגיש אותם עם הורים נוספים. לזמן קצר, הם שמים בצד את רגשות האשם ויכולים לשמוח ולרקוד. זו עשייה שעוזרת לכולנו, דווקא בימים קשים במיוחד כמו עכשיו", הוא אומר.
איך קמים משתי מכות קשות כאלו?
"אני בעשייה בלתי פוסקת, שמשמשת לי עץ להיתלות בו. יש לי את דורון, ילד מוכשר וסטודנט ליזמות וניהול באוניברסיטת באר שבע. הוא דואג לנו מהיום שבו נמרוד נהרג. אנחנו מקבלים הרבה החלטות במשותף".
מה אתה זוכר מ-7 באוקטובר?
"המועצה הקטנה שלנו קלטה כבר בשבת השחורה כ-1,000 מפונים. דאגנו להם לכל מה שהם נזקקו לו. בכלל, החברה האזרחית התנהלה בצורה יוצאת מהכלל. מאז האסון, אני מתמודד עם דברים שלא חשבתי שיגיעו אליי. הפכתי להיות מר ביטחון של המועצה. זה אומר לדאוג למיגון, לכיתות כוננות, למערכות התראה, למצלמות – לא מסוג הפעילויות שהן מתפקידו של ראש רשות, אבל זה טבעי. מאז 7 באוקטובר קשה לסמוך על הצבא ועל הממשלה, אז אנחנו דואגים לעצמנו. הבנו שמי שעומד בסוף מול התושב הוא הרשות המקומית".
יש משבר מנהיגות בישראל, עם קיטוב ופילוג מטורפים. אולי תרתום את הלהט והכישורים להצלת המדינה?
"הייתי בכנסת שלוש שנים, אבל אני מאמין במנהיגות שקטה. בסופו של דבר, גם מהפינה אפשר להשפיע. היום, כל ויכוח קל מוביל לתווית של ימני או שמאלני, ואין מקום למרכז. אני מחכה שמישהו שפוי יעלה, ואז אוכל לסייע מהפינה השקטה שלי. אני מאמין שבסוף נאחד את השורות, כי אין לנו ברירה אחרת. צריך לזה זמן וסבלנות".
