שרה ארבל (75), אחת הבכירות והמנוסות בתחום האימון האישי בישראל, הבינה שהיא רוצה להיות מאמנת ויועצת כבר בגיל 16. "אחד מחבריי שאל אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, והשבתי שארצה לעבוד עם אנשים, כדי לקדם אותם בחיים".
מאיזה מקום מגיעה נערה בת 16 להחלטה כזו?
"נולדתי להורים ניצולי שואה, חייתי בצד הפוסט טראומה שלהם. משם הבנתי, שאני רוצה לראות אנשים בריאים מתפתחים מול עיניי, לראות את האדם מעבר למה שהוא עכשיו, להצעיד אותו לכיוון של לאן הוא יכול להגיע, למתוח אותו".
היא נולדה בשצ'צין שבפולין, שמעט היהודים שחיו בה נספו בשואה. אמה הייתה רעייתו השנייה של אביה, לאחר שרעייתו הראשונה וילדיו מנישואיו הראשונים נספו בשואה. גם משפחתה של אמה נספתה. "חייתי בתוך האבל שלהם", היא מעידה.
"ניסו להטביע אותי באמבטיה"
המשפחה עלתה לישראל כשארבל הייתה בת 10. הזרז לכך היה אירוע אנטישמי, שזכרונו לא עוזב אותה. "בגיל 6 ניסו לרצוח אותי, כי הייתי יהודייה".
מה היה שם?
"באותה תקופה פרצה מגיפת הפוליו. מכיוון שאבי היה אדם חשוב בפולין וגיבור מלחמות, הייתי בפנימייה, שמטרתה הייתה לטפל בילדים חולים או למנוע מהם את המחלה. מתוך 400 ילדים, הייתי היהודייה היחידה. יום אחד, כשאחת המטפלות עשתה לי אמבטיית ברום, היא הכניסה לי את הראש למים, והחזיקה אותו ולא נתנה לי להוציא אותו. היא אמרה: 'יש פה עוד כינה אחת, שלא הצליחו להרוג'. חשבתי שכך הורגים כינים, אבל כשלא הצלחתי להוציא את הראש והתחלתי לבלוע מים, הבנתי שמשהו לא טוב קורה. למזלי, נכנסה באותו זמן לחדר מטפלת אחרת, שהצילה אותי".
כמה ימים לאחר מכן, כשאביה הגיע לבקר אותה היא ביקשה בבכי לחזור הביתה. "רק אז סיפרו לי שאני יהודייה. עד לאותו היום לא ידעתי. כששאלתי את אמא שלי מה זה אומר להיות יהודייה, היא הסבירה שאנחנו עם, שכל העולם רוצה להשמיד אותו. אלו הרגעים, בהם היא החדירה בי את הפחד הכי נוראי, שקיים בי עד היום: פחד מדחייה. ואז אחת השכנות סיפרה לי שהם נוסעים למדינת ישראל, שזו המדינה שמותר להיות בה יהודים, ששם לא ירצו לרצוח אותי, ושיש בה גם בננות ותפוזים. הודעתי להוריי, שאני מבקשת לנסוע לישראל. בתחילה הם סירבו ואז התרצו. ב-1957, כשהייתי בת 10, עלינו לישראל".
המשפחה שוכנה במעברה בבת ים, והילדה פרחה. "במעברה שוכנו רומנים ופולנים, מצרים ומרוקאים. הייתה לי ילדות נהדרת שם. אהבתי את השילוב הזה, את הצבעוניות של העדות השונות, גיליתי את העדה המרוקאית והמצרית ואהבתי את התרבות שלהם. למדתי עברית מהר והתחברתי עם הילדים. לעומת זאת, להוריי היה מאד קשה. אבא שלי, שהיה אחד מגיבורי גטו ורשה, אמר שיצא מגטו ושוב הכניסו אותנו למחנה. המציאות של המבוגרים אכן הייתה קשה. לא היה כביש שיצא מהמעברה, אנשים לא מצאו עבודה ולא ידעו את השפה, לא היה כלום. זה היה סוג של 'מחנה גטו חדש' שממשלת ישראל בנתה, כשכל הזמן הבטיחו שיסתדר, אבל אנשים נשארו שם עשרות שנים".
היא סיימה תיכון בבת ים, והתאהבה. "התאהבתי בבחור ספרדי, כי החלטתי שלא אתחתן עם מישהו שיש לו שואה ברקע. אהבתי את החספוס שלו, את הגבריות והמאצ'ואיזם. אמנם הייתה התנגדות לקשר שלנו, כי הוריו רצו כלה ספרדייה והוריי רצו חתן אשכנזי, אבל התחתנו. התנאי שלו לנישואין היה שלא אתגייס, והסכמתי לזה. לאחר הנישואין עם מוריס חיינו במשך כעשור במונטריאול שבקנדה. אני למדתי והתחלתי להקים עסק, ובעלי הצליח כאמן, ומכר את היצירות שלו בסכומים נאים. כשחזרנו לישראל, התגייסתי".
לא הבנתי.
"העובדה שלא שירתתי בצבא הציקה לי. כשבננו הבכור רוני התגייס, שמעתי על פרויקט נערי רפול, שהקים הרמטכ"ל דאז, רא"ל רפאל איתן ז"ל. יצרתי איתו קשר, ביקשתי להיות חלק מהפרויקט, למרות שהייתי בת 36. התגייסתי לצה"ל, עברתי קורס קצינות ועשיתי מילואים. כל זה, כשאני כבר אמא לשלושה ילדים, באמצע קריירה, עם חברה משגשגת שבניתי, של העברת חברות מהשוק המקומי לגלובלי. הרגשתי שאני חייבת לעבור את הפרק הזה, להחזיר את החוב שלי למדינה. ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, השתחררתי".
4 צפייה בגלריה
"היום אני יוצקת לתוך האני מאמין שלי גם מקום לחוסר הוודאות של החיים". שרה ארבל בצעירותה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בדרך שלה
חתיכת טיפוס אפשר להגדיר את ארבל בצעירותה, שעשתה הכל בדרכה שלה. "הייתי בחורה מרדנית, שהולכת בדרך שלה, ולא מתפשרת על הגשמת מטרות שהצבתי לעצמי. עשיתי לבעלי חיים קשים", היא מודה. "העמדתי אותו בפני עובדות של דברים שהוא לא אהב, הייתי סוג של אשה מורדת".
למשל, היא נסעה במיוחד לניו יורק ב-1969, כדי להשתתף בפסטיבל וודסטוק ולהפגין נגד מלחמת וייטנאם. "וודסטוק היה דוגמה בשבילי של עוד דרך להביע מחאה. דרך חיי הייתה 'זו חירותי', משמע 'אף אחד לא יגיד לי איך לחיות'. אלו היו שנים נהדרות, בהן התקיימו כל המחאות. שנים של מרטין לותר קינג, של המחאה של יוקו אונו, הגלולה נגד היריון הומצאה בשנים האלו, ובשנות השישים צעדתי ברחובות קנדה וארה”ב למען האמנציפציה של האישה. התחברתי לערכים האלו, הכל סבב סביב החופש האישי שלי ושל כל אחת ואחד".
לא התבגרת?
"זו דרך חיים, שנגזרת מאופי. כשכבר הייתי מנהלת ובעלת עסק משגשג, עדיין הערכים של שחרור האישה הובילו אותי. הייתי נכנסת לישיבת ההנהלה בה עשיתי פרזנטציה ללקוח שרציתי למכור לו את השירותים שלי, ומודיעה לו, שאני יותר יקרה מהמתחרים שלי, כי אני יותר טובה. הכרזה שהגיעה מביטחון עצמי וידיעה, שאני באמת טובה, וביקשתי בהתאם תגמול ראוי. הייתי מקבלת את הפרויקטים, והיו ממליצים עליי לאחרים".
מה נשאר היום מאותה אשה מורדת?
"הכל ואפילו יותר. ערכים של חופש ועצמאות ממשיכים להנחות אותי, הם המצפן שלי. סללתי לעצמי מסלול חיים, שמכבד את הערכים האלו. אבל היום אני יוצקת לתוך האני מאמין שלי גם מקום לחוסר הוודאות של החיים, לאנרגיה, שלא הכרתי קודם. זו גם הרוח, שאני יוצקת בכל לקוח שאני פוגשת".
שינוי בעקבות טרגדיה
כשהיא אומרת לקוח, היא כבר מכוונת לקריירה השנייה שלה, כמאמנת ויועצת. את השינוי בחיים המקצועיים עשתה בעקבות מותו הלא צפוי של בעלה, שנפטר צעיר. "נשארתי אלמנה צעירה, אם חד הורית, כשבני הבכור חולה מאוד, ואני מתמודדת עם מציאות בלתי צפויה. באותה תקופה הצלחתי בעסק, וטסתי המון לחו"ל. הבנתי שאני חייבת שינוי".
ידעת מה במקום?
"זהו, שלא. חיפשתי את התשובה, עד שב-1990 טסתי לחברים בלונדון, כדי לנקות את הראש ולחשב מסלול מחדש, ושם פגשתי חברה, שנתנה לי מעטפה חומה עם המון ניירות בפנים. כשפתחתי אותה, לאחר כמה חודשים, היה לי ברור מה אני הולכת לעשות במקום הפרק שאני סוגרת בחיי. במעטפה היו דפים בהם הסברים של תומאס לאונרד, אבי הקואצ'ינג. הבנתי שלזה כיוונה אותה ילדה בת 16, שאמרה שהיא רוצה לפתח אנשים. התקשרתי ושוחחתי עם תומאס, והסתבר לי שמדובר בתהליך מאוד יקר. מכרתי את העסק ברווח גדול ואת הבית, חייתי מתקציב מינימלי, וכל כולי בלמידה החדשה. שבע שנים עברו עד שהתחלתי לעבוד עם הלקוח הראשון, לא נגעתי בחייו לפני שהייתי בטוחה בעצמי לחלוטין". טרגדיה נוספת שפקדה אותה הייתה כשבנה בחר להפסיק לחיות בגלל מחלתו. השבוע היא ציינה את יום הולדתו בעצב.
ב-30 השנה מאז עשתה ארבל דרך. היום, בין היתר, היא נמנית על צוות השיפוט של הארגון הבינלאומי INTERNATIONAL COACH FEDERATION, שמעניק תארים בתחום הקואצ'ינג, כבוגרת COACH UNIVERSITY. היא מייעצת לאנשים בתפקידים בכירים בישראל ובעולם, וכן לארגונים ולחברות. "הבאתי לעסק החדש שלי, אימון וייעוץ, נדוניה ענקית של קשרים והכרויות והערכה של לקוחות, שהיו איתי בקריירה הקודמת. הסברתי להם שמעכשיו הם נותנים תשובות לשאלות שלי, שהשינוי יבוא מהם ולא ממני".
את מכנה את עצמך, בין היתר, "הלוחשת למנכ"לים". מה מאפיין את האימון שלהם?
"כשאני עובדת עם מנכ"לים, לרוב אני מחפשת את הנקודות העיוורות שלהם, את מה הם לא רואים בתהליך האסטרטגי שלהם. ה-BLIND SPOTS הם בדרך כלל המוקשים הכי מסוכנים שהם עולים עליהם. אני מאתגרת אותם עם סוגיות או מכשולים צפויים או קיימים, ולא קל להם לפעמים להקשיב לי, אבל היום אני מרגישה מחודדת ומדויקת, ולא צריכה הרבה מילים כדי להעביר את המסר. חשוב לי להדגיש, שאני עובדת לא רק עם מנכ"לים, אלא גם עם בעלי תפקידים בכירים בארגונים וחברות, שלעיתים מתמודדים עם דירקטוריונים אכזריים ועם אתגרים המדירים שינה. בין היתר עבדתי ואני עובדת עם אגרקסקו, דלק, אלסינט, התעשייה הקיבוצית, שופרסל, התעשייה האווירית, מכון ויצמן ופייזר.
רבים טוענים שהאימון הפך לתחום שרלטני. יש הגובים סכומי עתק מבלי שיש להם הכשרה, ומכתימים את המקצוע. איך יודעים שמאמן או יועץ באמת ראוי לתואר ולתפקיד שלו? איך בוחרים?
"למאמן טוב, מוצלח ואמין, שמספק את הכלים המתאימים, צריך להיות שילוב של תכונות מגוונות, כמו ניסיון באימון ובחיים, יכולת לתרגם את הניסיון הזה לכלים שימושיים. אינטואיציה אישית מפותחת, ויכולת לשלב בינה לדעות מבוססות במהלך תהליך ההדרכה. הוא צריך יכולת הקשבה ומודעות עצמית גבוהה, ואתיקה מקצועית ואישית. כשמדובר באימון מנהלים וצוותים בארגונים, מתווספים מרכיבים נוספים כמו פיתוח יכולת עבודת צוות, האצלת סמכויות, והתמקדות במטרה משותפת. ליווי ופיתוח חברות סטארט-אפ הוא תהליך רגיש, שדורש התייחסות מקבילה למיקרו ומאקרו של צמיחת החברה".
4 צפייה בגלריה
"כדי שלא יהרגו אותי אמרתי שאהיה מיוחדת, חכמה, יצירתית, הייטקיסטית". עם הסופר רובין שארמה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"לבחור כל רגע לא לשרוד, אלא לחיות"
בחודש שעבר חגגה ארבל 75. "הגיל לא שינה אותי", היא אומרת. "אני עדיין אותה אישה סקרנית והרפתקנית, שגם בימים הכי קשים שלה זוכרת, שהזכות והאפשרות לבחור איך ייראו חיי - נמצאת בידיי".
את חוששת מהגיל? חוששת לא להיות יותר רלוונטית?
"אדם שמוכן לקנות פרדיגמה מטופשת, שבגיל 65 כבר לא יהיה רלוונטי יותר, זה מי שלא מכיר את עצמו ולא יודע להכיר תודה על החיים שלו ולמנות את הדברים הטובים שבחייו. אדם שלא מבין את ההצלחות שלו. נולדתי במשקל 600 גרם, והרופא ייעץ לאמי להשאיר אותי בבית החולים, כי אין סיכוי שאשרוד. היא סירבה ועובדה שהצלחנו. מרגע היוולדי היה לי רצון לחיות, ועבור הוריי, כניצולי שואה, הייתי דגל ניצחון. ככזאת הבנתי שיש לי משימה בחיים, לחיות אותם ולמצוא את המקום לשמו הגעתי לעולם. לא להגיד בגילאים של מעל 60 שמפסיקים להיות רלוונטיים. זה סיפור שאנשים מספרים לעצמם. אני תמיד אומרת לעצמי, שעליי לבחור כל רגע לא לשרוד, אלא לחיות. המסקנה והתחושה הזו היא גם חלק מהשייכות שלי לעם ישראל, למדינת ישראל".
שזה אומר?
"אנחנו הישראלים, אנחנו עם אחר, עם שמעז, עם חצוף, עם שיודע לקחת סיכונים, לנהל משברים ולחיות בכאוס. אנחנו עם של פתרונות, אימפרוביזציות ומיזמים. יש בינינו אנשי מחקר ומדע מהמובילים בעולם, זוכי פרס נובל. יש זהות בין המדינה לביני. אנחנו מדינה פוסט טראומתית, גם אני כזו. כדי שלא יהרגו אותי אמרתי שאהיה מיוחדת, חכמה, יצירתית, הייטקיסטית, שאסור להרוג אותה כי אי אפשר בלעדיה, שצריך את הידע שלה, ואז לא יהרגו אותה. כך גם המדינה שלנו, שעושה כל מאמץ כדי שלא ישמידו אותה, שנלחמת לא באמצעות כלי השמדה, אלא באמצעות הידע והכלים שהיא מביאה לעולם".
