בית המשפט המחוזי בחיפה דחה לאחרונה ערעור של חברה המפעילה מרכז לקשישים על החלטת עיריית עכו לסווג את הנכס שבבעלותה כמבנה עסקי ולא כמבנה למגורים. השופט רון סוקול פסק כי המרכז מהווה למעשה בית חולים סיעודי ולא בית אבות, וקבע כי סיווג הנכס כמבנה עסקי היה נכון.
חברת "טנדר לאבינג קאר" מפעילה במבנה בעכו מרכז בשם "נוף עכו מרכז אזורי לקשיש". העירייה שבדקה אותו קבעה כי מופעל בו "בית חולים סיעודי", וסיווגה לצורכי ארנונה כבניין שאינו משמש למגורים – ולכן החיוב גבוה יותר. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בחיובי הארנונה של השנים 2020-2017.
בהשגות שהגישה לעירייה טענה החברה שהיא מפעילה בנכס "בית אבות", ולכן יש לחייבה בארנונה על פי תעריף של מבנה המשמש למגורים, שהוא תעריף נמוך לאין שיעור מהתעריף לבניינים המשמשים לעסקים.
לאחר שהשגותיה נדחו הגישה החברה ערעור שבו חזרה על בקשתה לסווג את המבנה ככזה המשמש למגורים לפי צווי המיסים של העירייה. לטענתה, הייתה טעות בסיווג הנכס והיא הייתה אמורה להיות חייבת בתעריף נמוך בהרבה מזה שנקבע לבנייני עסקים.
מנגד התעקשה העירייה שהנכס מהווה "בית חולים סיעודי" ולכן יש לסווגו כעסק. צוין כי הראיות מראות בבירור שבמקום התקיים טיפול רפואי וסיעודי אינטנסיבי עבור הקשישים השוהים שם, בדומה לבית חולים ובשונה מבית אבות.
עו"ד מוסא דקהואכן השופט רון סוקול פסק כי הנכס לא משמש למגורים. הוא קבע שהנכס פועל מכוח רישיונות שניתנו לו על ידי משרד הבריאות לשמש כבית חולים, והדוחות של משרד הבריאות מתארים מאפיינים של בית חולים כמו צוות רפואי, סוג הטיפול הניתן וכדומה. כמו כן, החברה עצמה מפרסמת את הנכס כמוסד המעניק שירותים סיעודיים ורפואיים, והוכח כי ישנה השגחה רפואית צמודה על הקשישים.
בפסק הדין צוין שמוסדות המשמשים לשהיית קשישים יכולים להיות מסוגים שונים, והכינוי שמצמיד בעל הנכס לפעילות המבוצעת בו אינו משקף בהכרח את השימוש שלפיו יסווג לצרכי ארנונה. נקבע שההבחנה בין הסיווגים השונים נעשית על פי מכלול של תבחינים ולאו דווקא על פי מבחן יחיד. כך יובאו בחשבון מידת העצמאות והפרטיות של השוהה. כדי שנכס יוגדר כמגורים נדרשת מידה מינימלית של עצמאות ופרטיות המעידים כי השוהה "מתגורר" במקום, בדומה למגורים בנכס עצמאי ונפרד.
השופט קבע שיש לתת משקל גם לאורך תקופת השהייה, כמו גם להיקף הפיקוח, הטיפול וההשגחה בשוהים. ככל שהטיפול נרחב יותר והצוות גדול יותר כך יש נטייה לראות במוסד כמוסד טיפולי ולא כבית מגורים ולהיפך. נפסק שהעירייה קבעה כי השוהים בנכס אינם מנהלים אורח חיים עצמאי אלא זוכים לטיפול שוטף ואינטנסיבי, כולל האכלה, רחצה, מתן תרופות וכו' - בדומה לבית חולים ולא לבית אבות. יתרה מכך, מבנה החדרים תואם בית חולים ולא יחידות מגורים עצמאיות.
לפיכך השופט סוקול לא מצא בסיס להתערב במסקנה של העירייה. הוא דחה את הערעור שהגישה החברה החזיקה בנכס וקבע כי סיווגו כמבנה עסקי היה נכון. החברה חויבה בהוצאות משפט בסך 15 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המערערת: א' דויטש ואח'
• ב"כ המשיבים: עו"ד ד' ליבוביץ ואח'
• עו"ד מוסא דקה עוסק במיסים
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
