בני לנדא (75), יזם וממציא, הוא מראשי מה שהוא מכנה "תעשיית הידע" בישראל - שילוב בין עולם התוכנה, מה שמוכר כהייטק, לבין עולמות הכימיה, הפיזיקה, תורת החומרים ומפעלים בסגנון הקלאסי, שמפיקים מוצר פיזי. הוא מכהן כיו"ר ב-16 (!) החברות של הקבוצה שהקים בישראל, ולפי הפרסומים האחרונים, מנהל בימים אלה מהלך למיזוג חברת הדפוס הדיגיטלי שבשליטתו, "לנדא דיגיטל פרינטינג", עם חברת ספאק אמריקנית לפי שווי של שני מיליארד דולר. מדובר בספינת הדגל של לנדא, המפתחת ומייצרת מכונות דפוס ננו-גרפיות, שמאפשרות הדפסה דיגיטלית על כל סוג של נייר או פלסטיק, באיכות ובמהירות של דפוס האופסט הוותיק.
הרומן של לנדא עם הדפוס הדיגיטלי החל עם עלייתו ארצה ב-1977. בתוך שלוש שנים ייסד בישראל את חברת "אינדיגו", שהפכה לאחת החדשניות והמצליחות בעולם בתחום הדפוס הדיגיטלי. היא הביאה לעולם את החידוש ששינה כליל את הדפוס: האפשרות להדפיס ישירות ממחשב, ללא שלבי ביניים יקרים וארוכים, ואפילו לשנות את התוכן המודפס מדף לדף. אינדיגו נמכרה ב-2002 לענקית HP תמורת 830 מיליון דולר. כיום שוויה מוערך ביותר ממיליארד דולר.
8 צפייה בגלריה
לנדא. "אינדיגו היא 'תעשיית הייטק': מעסיקה בעקיפין אלפי קבלנים, עובדי ניקיון, סבלים, נהגים, עובדי ייצור. ההצלחה מחלחלת לכל האוכלוסייה"
(צילום: יובל חן)
לאחר אינדיגו הקים לנדא כמה חברות נוספות. כך נולדו "לנדא דיגיטל פרינטינג", "לנדא לאבס" העוסקת במחקרי ננו-טכנולוגיה ואנרגיה, ו"לוסיקס" העוסקת בייצור יהלומים מלאכותיים. הוא משקיע בשורה של חברות סטארט-אפ באמצעות קרן הון סיכון שהקים, "לנדא ונצ'רס". בשנת 2016 הוערך הונו על ידי "פורבס ישראל" בכ-3.3 מיליארד שקל.
לנדא מתגורר עם רעייתו בטסי בכפר אהרון שליד נס ציונה, והוא משקיע חלק ניכר מזמנו והונו בקרן שהקימו בני הזוג, שמאפשרת לבני נוער, בעיקר עולים חדשים וערביי ישראל, לרכוש השכלה גבוהה. סך ההשקעה שלו עד היום בקרן מוערך בלמעלה מ-200 מיליון דולר.
כמעט 50 שנה חלפו מאז עלית ארצה וייסדת את אינדיגו. זה בטח נותן לך פרספקטיבה על הזינוק המדהים שעשה ההייטק הישראלי מאז.
"צריך לזכור שמדינת ישראל הובילה בתחום עוד לפני העשור האחרון. הספר 'סטארט-אפ ניישן' ראה אור ב-2009, עוד לפני הקפיצה בעולמות התוכנה והסייבר. במקור, ההתייחסות שם הייתה בעיקר לחברות חומרה כמו שלנו, שהובילו את הטכנולוגיה המתפתחת. בהתחלה לא קראו לנו 'הייטק'. זו הייתה 'תעשייה עתירת ידע', או 'תעשיית הייטק'.
"ההבחנה מוצדקת: בשנות ה-70-80 הכל היה תעשייה: אופטיקה, אלקטרוניקה, כימיה ועוד. הפיתוח היה של מוצרים פיזיים, שצריך לבנות ולהרכיב אותם, לארוז ולשלוח. חברות כאלו היו סאיטקס, אלסינט, אלביט, אינדיגו, אורבוט, אופרוטק, אורבוטק ואחרות - כל תעשיית ה'הייטק' החלוצית כאן עסקה בפיתוח משולב של תוכנה וחומרה. זה שונה לחלוטין מההייטק שצמח בשנים האחרונות, שמתייחס בעיקר לתוכנה ולסייבר. ואפשר להבין למה: ההתפתחות של האינטרנט, התשתיות הדיגיטליות והתקשורת, הכינה את השטח לדור חדש של תעשייה, שכולו תוכנה. צ'ק פוינט הייתה בין הראשונות לבשר את הגל.
"אני, מצידי, מקדיש את חיי ל'תעשיית ההייטק', כי המטרה שלנו היא לתרום לכלכלת המדינה. אינדיגו הוקמה כמפעל ציוני. שלא יישמע מדבריי שיש לי ביקורת על עולם התוכנה והסייבר, אבל יש הבדל עצום: כאשר חברה מפיקה מוצרים פיזיים, היא מעסיקה הרבה מאוד אנשים במעגלים מאוד רחבים, לעומת חברה שמפתחת רק תוכנה. חברה כמו אינדיגו מעסיקה באופן ישיר אולי 3,000 איש, אבל באופן עקיף עוד 12 אלף קבלנים וקבלני משנה, ועובדי ניקיון, וסבלים בנמל, ונהגי משאיות, ועובדי ייצור, ויבואנים, ומערך הסעדה ענק. על כל עובד ישיר אנחנו מפרנסים עוד 4-5. כך ההצלחה מחלחלת לכל רובדי האוכלוסייה.
"לעומת זאת, בעולם התוכנה אין ייצור. הכל עובר ברשת. זה מצוין ופנטסטי, ובארץ אנחנו מובילים בכך, אבל זה לא מספיק: אנחנו לא יכולים להיות רק המפתחים של העולם, אנחנו צריכים להיות גם בית חרושת. בסופו של דבר, רוב הכנסות המדינה מגיעות מתעסוקה. לכן אנשים כמוני מדגישים את החובה גם לייצר את המוצרים בארץ. אני גאה בזה".
ועם כל האופוריה - אנחנו במשבר. המחסור בעובדי הייטק מיומנים פוגע גם בחברות שלך. לפי רשות החדשנות, יש בארץ מחסור של כ-15 אלף מהנדסים.
"יש כמה בעיות שמביאות את ההייטק בארץ למשבר. הראשונה היא באמת המחסור בכוח אדם. הסיבה הישירה לכך היא הירידה ברמת מערכת החינוך והתמיכה הבעייתית באוניברסיטאות. בעבר, במבחנים הבינלאומיים לתלמידים, ישראל אומנם לא הייתה בשורה הפותחת, אבל הייתה בין המובילות. היום הידרדרנו לתחתית הרשימה. בוגרי אוניברסיטה טובים מוצאים את עצמם בחו"ל. בחברות שלי אנחנו מתאמצים להחזיר את הישראלים הכי טובים בתחומם, אבל זו טיפה בים.
לנדא: "יש בעיה נוספת שעומדת לפגוע בנו: אנשים מתלהבים מהעבודה מהבית, אבל לא תופסים שברגע שהמעסיקים יבינו שאפשר להעסיק מהבית, אין שום סיבה ש'הבית' לא יהיה של עובדים בהודו ובאוקראינה"
"הבעיה השנייה שמכה בנו היא הטירוף בגובה המשכורות בתחומי התוכנה והאלגוריתמיקה. כשמגיעות לארץ חברות בינלאומיות ענקיות כמו גוגל ואפל ומיקרוסופט, ומציעות משכורות ענק, חסרות פרופורציה, לא שפויות, זה מעוות את כל מבנה השכר בתעשייה. זו בועה, וזה יתפוצץ בסוף. כאשר לוקחים צעיר שאתמול יצא מהצבא או אפילו סיים לימודים, ונותנים לו משכורת שגבוהה מזו שמרוויח אביו המהנדס, משהו פה מאוד בעייתי.
"ויש בעיה נוספת שעומדת לפגוע בנו: המודל ההיברידי של העבודה מהבית. אנשים מתלהבים מזה, אבל לא תופסים שברגע שהמעסיקים יבינו שאפשר להעסיק עובדים מהבית, אין שום סיבה ש'הבית' לא יהיה של עובדים בהודו ובאוקראינה. כאן, דווקא ה'הייטק התעשייתי' פחות מושפע - רוב העובדים שלנו לא עובדים מהבית. אנחנו עובדים מול חומרים.
ובחזרה למשבר כוח האדם בהייטק. אתה שולל העסקת זרים. אז מה הפתרון?
"לטווח הקרוב אין לי פתרון. אבל אני חושב שהבעיה של היום היא עוד כלום לעומת הבעיה שתהיה לנו מחר. כ-50% מילדי בתי הספר בארץ אינם מקבלים חינוך שיכין אותם לתעסוקה בעולם המודרני. יש לנו, ברוך השם, אוכלוסייה שגדלה מהר יותר מרוב המדינות בעולם. שיעור הילודה כאן גבוה משל הודו ומצרים, ורוב הילדים האלה לא מקבלים חינוך שמכין אותם לפרנס משפחות. אני חושש שיותר ויותר עבודות ייעשו בחו"ל, באאוט-סורסינג".
מה לגבי הכשרות מוגברות של מגזרים בפריפריה, תחום שגם הקרן שלך עוסקת בו?
"יש המון פעילות בנושא הזה, אבל מדובר בטיפה בים. אני אומר את זה בעצב, כי אני לא עליתי לישראל כדי להעסיק מפה אוקראינים או סינים. המיקוד בקרן שלנו הוא במה שפעם קראו לו 'דו-קיום', והיום אנחנו קוראים לו 'אזרחות משותפת' בין יהודים וערבים. אנחנו חושבים שאי-אפשר להשאיר אוכלוסייה שלמה מאחור; שאנחנו נידונים לגור ולחיות יחד וצריך לתת הזדמנות שווה ותקווה לכל אזרח".
"ישראל אינה אומת סטארט-אפ. מדובר בקבוצה קטנה"
דדי פרלמוטר (67) הוא מראשוני בכירי ההייטק הישראלים שפרצו לצמרת העולמית, ולא סתם צמרת: פרלמוטר שימש סגן נשיא בכיר בענקית המעבדים אינטל, והיה מועמד לתפקיד המנכ"ל.
34 שנים עשה פרלמוטר באינטל, לאחר שהצטרף למרכז הפיתוח שלה בחיפה בתום לימודי הנדסת חשמל בטכניון. בראשית דרכו בחברה, בתחילת שנות ה-80, הוא עמד בראש הקבוצה הישראלית שפיתחה את מעבד הפנטיום שהכניס את המחשב האישי לכל בית. בסוף הדרך היה אחראי לניהול כל המוצרים של אינטל: פיתוח וייצור מעבדים למחשבים, לשרתים ולמכשירים ניידים - בפועל כ-90% מהחברה - כשהוא חולש על 35 אלף עובדים ועל תקציב של 8 מיליארד דולר בשנה. בין לבין, מצא עצמו בשלושה רילוקיישנים ממושכים בארה"ב והיה מעורב שוב ושוב בפיתוחים שהזניקו את הטכנולוגיה העולמית ועל הדרך סייעו להייטק הישראלי לעבור לעמדת הובלה, בעיקר בזכות טיפוח הסניף המקומי של אינטל.
לפי עדותו שלו, פרלמוטר נחשב לטיפוס לא שגרתי באינטל, ולא אחת נאלץ להתעמת עם מתנגדים. לא במקרה, בתקופה שבחברה תכננו את המעבד ל'מק-בוק אייר" הדקיק של אפל, אנשיו של סטיב ג'ובס הרגישו בנוח לסגור עניינים רק עם המנהל הישראלי באינטל, שנהג להגיע למטה שלהם בקופרטינו בסנדלים ובג'ינס. "ג'ובס", מספר פרלמוטר, "ידע שאני ישראלי, והאמין שמה שפיתחו הישראלים של אינטל היה טוב יותר ממה שפיתחו אחרים. הוא אמר לי את זה באופן מפורש. לפול אוטליני, אז מנכ"ל אינטל, הוא אמר: 'אני שמח שיש לך את הקבוצה בישראל; מה שמפתחים בשבילך באורגון, ארה"ב - לא הייתי נוגע בזה גם אם היית משלם לי מיליונים'".
איך אפשר לפתור את בעיית המחסור בכוח אדם בהייטק? האם אתה מקבל את רעיון יבוא העובדים לארץ?
"אם ב'יבוא' מדברים על עידוד עלייה - אני בעד. בשנות ה-90 עסקנו בזה באינטל לא מעט יחד עם הסוכנות היהודית. אם מדובר באיזה מומחה עולמי שאין בלתו - גם בסדר. אבל זה לא יפתור את בעיית המסה הגדולה. למעשה, חברות ישראליות מחזיקות כבר היום מרכזי פיתוח ברומניה, באוקראינה ובעוד מדינות. זה לא פתרון מעולה, אבל אפשר להסתדר איתו.
"לפי כל קריטריון אפשרי, מדינת ישראל אינה 'אומת סטארט-אפ'. יש בה קבוצה של כ-9%, שהיא אומת סטארט-אפ קטנה ואיכותית מאוד, שהופכת אותנו למעצמת ענק בתחום. אבל המדינה הקטנטנה הזו ממוקמת ברובה בין שדרות רוטשילד בתל אביב לרחוב שנקר בהרצליה, עם מרכזים גדולים בחיפה, בירושלים, ביוקנעם ובבאר שבע, ועוד שלוחות. יתר כלכלת ישראל היא כמו במדינה אחרת, וברוב המדדים אנחנו פחות מהממוצע ב-OECD".
והפתרון?
"הוא חייב לבוא בכמה מעגלים. הראשון, ארוך טווח, הוא שינוי מערכת החינוך בצורה דרמטית. צריך להגיע גם אל הפריפריה - לאו דווקא הגיאוגרפית - ולאפשר לרבים ככל האפשר להיחשף ללימודים ברמה גבוהה. לא רק להגדיל את מספר היחידות במתמטיקה בבתי ספר, אלא להגיע לקהלים חדשים: להגדיל את מספר הנשים העוסקות בהייטק, להגיע אל החברה הערבית, וכמובן אל החרדים - בעיקר נשים חרדיות. אפשר לעשות שם תוכניות הכשרה בתחום של 'וריפיקיישן' - שלב האימות, שקיים בכל שרשרת פיתוח של תוכנה או שבבים. כמות האנשים שעוסקים בזה גדולה מהכמות שעוסקת בפיתוח, ולא צריך כישורים ותכונות של בוגר הטכניון. צריך לבחון גם איך מצליחים לצרף יותר בוגרי מכללות להייטק.
"דרושה פה עבודה יצירתית ושיטתית ארוכת טווח, כולל חשיבה מחדש על איך מכשירים בכלל מהנדס באוניברסיטה, וכמה שנים באמת נדרשות לכך. אני עומד בראש קבוצה שמאגדת את נציגי החברות שעוסקות בארץ בפיתוח שבבים, וכן נציגים מהאוניברסיטאות. אנחנו יושבים ביחד ומעלים רעיונות איך לפתור את הבעיה. בסוף יידרשו החלטות שהממשלה תצטרך לקבל, אבל אני רואה ערך בשיתופי פעולה כאלה: החברות מתחרות ביניהן על כל מהנדס, אבל מוכנות לעבוד ביחד על הגדלת העוגה הכללית. הפחד הגדול שלי הוא, שמי שיינזק הכי הרבה יהיו חברות הסטארט-אפ, כי הענקים תמיד יוכלו לשלם יותר. זה יפגע בתעשייה שלמה".
פרלמוטר: "הצלחה דורשת סדרה של כישורים וערכים, כמו היכולת ללמוד והיכולת להיכשל. כמה פעמים בסטארטאפ, לדעתך, אנשים מגלים שנכשלו בגדול? החוכמה היא לדעת לאסוף את עצמך ולהחליט באומץ לעשות משהו אחר"
"שר החינוך צריך להיות חזק כמו שר הביטחון"
ארנה ברי (72) היא דמות יוצאת דופן בנוף ההייטק הישראלי, עם ניסיון וידע בינתחומי נרחב: מדענית, יזמת הייטק, מנהלת בכירה, לשעבר המדענית הראשית וראשת מינהל המו"פ במשרד התעשייה והמסחר. מאז אובחן אצלה ב-2015 סרטן השחלות, היא נאבקת במחלה באותה תנופה שבה היא ממשיכה להטביע חותם על התעשייה הישראלית. בשלוש וחצי השנים האחרונות היא מתמקדת בתפקידיה כיו"ר שתי ועדות מומחים - לבחינת תחום הקוואנטים ולבחינת תחום הבינה המלאכותית בישראל. שני הפרויקטים מסתכמים בתקציב שנתי של יותר מ-7 מיליארד שקל.
ברי היא יוצאת מעבדת המחקר של IBM בישראל, וכן החברות פיברוניקס, אורנט ואלביט. היא יעצה לחברות רבות, בהן אינטל, שימשה כיו"ר במספר חברות, וכיהנה כסגנית נשיא ב-Dell EMC וכמנכ"לית מרכז המצוינות של החברה.
אנחנו בגרף של עלייה בלבד בתחום ההייטק, או שמדובר באפיזודה?
"זה לא יימשך אם לא נקדם את מערכת החינוך ונביא יותר מגזרים להשתתף בלימודי הליבה. צריך להכשיר כוח אדם גם בפריפריה. לא יכול להיות, למשל, שדווקא בשדרות, במהלך שנה אחת, עלה פתאום מספר התלמידים המחוננים מ-0 ל-33. הרי לא השתילו להם צ'יפ במוח. זה קרה משום שאחרי בדיקה שעשו התברר, שיש תלמידים שהמסגרות החינוכיות לא הביאו אותם לכלל ביטוי עד היום.
"אם אפשר היה לייצר בישראל צבא חזק על ידי אינטגרציה חברתית - אפשר גם לייצר בה תעשייה חזקה, מערכת חינוך חזקה וכלכלה חזקה. בשביל זה צריך שלשר החינוך תהיה אותה עוצמה כמו לשר הביטחון. אם יש דגש על החינוך, מעצימים את המורים ומחזקים מוסדות בכל הארץ - כמובן, לא על חשבון תקציב אוניברסיטאות המחקר האחרות. צריך לדאוג להחזיר ארצה את כל המדענים והחוקרים שיושבים בחו"ל; לפזר אותם ברחבי המדינה, לתת להם מענקים, ולהעמיד לרשותם תשתיות ותקציבי מחקר. זה הדבר הכי זול שאפשר לעשות כדי להצעיד את המדינה קדימה".
ברי: "לא יכול להיות שבשדרות, במהלך שנה, עלה פתאום מספר התלמידים המחוננים מ–0 ל–33. זה קרה משום שהתברר, שיש תלמידים שהמסגרות החינוכיות לא הביאו אותם לידי ביטוי"
כך נרחיב גם את המעגל החברתי שנהנה מפירות ההייטק?
"צריך היה שאינטל תגיע לארץ ותקים מפעל בקריית גת כדי שבעיר, שקודם התבססה על טקסטיל, אנשים יוכלו לעבוד בייצור מתקדם; אי-אפשר לעשות את זה בעוד מקומות? המדינה צריכה לייצר את ההכשרות המתאימות, ואת הזמינות והנכונות שיאפשרו את זה".
יש מי שטוענים, שמהפריפריה ומהמגזרים השונים לא תבוא הישועה, שהפוטנציאל שם לא גדול.
"תגיד לי, למה 40% מהרופאים והאחיות בצפון הארץ יכולים להיות ערבים? מנתחי לב מהמובילים בעולם, מנהלי חדרי מיון. מה קרה, הם נעשו פתאום מוכשרים? בין האנשים והנשים בקרב הערבים, כמו בקרב החרדים וכמו בכל מגזר אחר, יש אותה התפלגות של משכל. השאלה היא כמה אתה מפתח את זה".
אם את מקבלת עכשיו תקציב של מיליונים, איפה היית משקיעה אותם?
"בלימודי ליבה בבני ברק ובירוחם. בקידום הטובים ביותר שם".
"איכות כוח האדם בפריפריה עולה על המרכז"
יהודה זיסאפל (79), יו"ר קבוצת רד בינת, ואחיו זוהר (72) הם היזמים הסדרתיים הראשונים בישראל. בשנת 1975 הקים יהודה את חברת ביטקום לשיווק מוצרי תקשורת, שהפכה בתוך שנים ספורות ל"בינת תקשורת מחשבים" והייתה הראשונה להשיק בארץ טכנולוגיות תקשורת חדשניות. ב-1981 הקימו השניים את חברת RAD, וקבוצת רד בינת (RAD-Bynet) שהתפתחה ממנה הצמיחה את מספר החברות הגדול ביותר (כ-30) - כמו את מספר ההנפקות והאקזיטים הגדול ביותר בהייטק הישראלי. במקביל, האחים תורמים לפיתוח מגזר הביוטכנולוגיה בישראל והקימו את חממת רד ביומד לפרויקטים בתחום הביו-רפואי.
"עמותת רד" של האחים מעניקה מדי שנה מאות מלגות לסטודנטים מצטיינים להנדסה ולמדעי המחשב מעוטי אמצעים, ותורמת חדרי מחשבים למוסדות חינוך. לאורך שנים, יהודה עומד בראש פרויקטים לאיתור ולטיפוח צעירים מצטיינים. האחרון שבהם הוא מיזם בשיתוף רפאל, בפארק בר-לב בגליל, שבמהלכו עשרות צעירים מהצפון יעברו הכשרה בבינה מלאכותית וביג דאטה, ויועסקו על-ידי החברות.
איך מצרפים אוכלוסיות חדשות להייטק?
"כוח האדם הזמין והמצוי היום הוא בפריפריה, החברתית והגיאוגרפית. אני נפגש עם הרבה מאוד ילדים, נערים ובוגרי צבא, ואני משוכנע שאיכות כוח האדם שם זהה לאיכות כוח האדם במרכז, והייתי אומר שאפילו עולה עליו, כי יש שם הרבה יותר מוטיבציה ושאפתנות. צריך לתת להם רק את ההזדמנות. וזו מורכבת משניים - האחד זה לימוד המקצוע, והשני - אימון. אם יש לך מורים טובים ומנחים טובים והזדמנויות - אתה תגיע".
בינתיים כל היוזמות בתחום - גם שלכם - לא פותרות את הבעיה.
"נושא החינוך וההכשרה הוא משימה לאומית. אני חושב שהממשלה צריכה להתערב, אבל מטבעה היא מאוד שמרנית ולא מוכנה לקחת אפילו סיכונים קטנים. היוזמות החברתיות חשובות, כי הן סוגרות את הפער, לוקחות סיכון ומציגות 'הוכחת היתכנות'. אנחנו מנסים כבר 30-20 שנה לשכנע את המשרדים האחראים - החינוך, האוצר, הכלכלה - ובסוף ראינו שהדרך היחידה היא פשוט לקחת יוזמה ולבצע, ואז להציג את התוצאה. כשבממשלה רואים שהכול מבוסס על עובדות והסיכון מוגבל - הם מרגישים הרבה יותר נוח להצטרף".
זיסאפל: "אנחנו מנסים כבר 20–30 שנה לשכנע את המשרדים האחראים - החינוך, האוצר, הכלכלה - ובסוף ראינו שהדרך היחידה היא פשוט לקחת יוזמה ולבצע, ואז להציג את התוצאה"
מה דעתך על ההצעה לייבא עובדי הייטק מחו"ל?
"יבוא הוא לא הפתרון. אני הייתי יו"ר איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה. עוד בזמני, לפני 15-10 שנה, ההייטק הישראלי העסיק בהודו, באוקראינה, בבולגריה ועוד, כ-20 אלף עובדים. זה סוג של יבוא. וגם זה היה מיותר: היו לנו הרבה יותר מ-20 אלף אנשים ששירתו בצבא, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, שיכולנו להעסיק. ברור שזה היה דורש השקעה מסוימת - אבל זו השקעה קטנה, שמחזירה את עצמה בתוך תקופה קצרה.
"לקבוצה שלנו יש הרבה ניסיון וידע בזה. אני יכול לספר על פרויקט שיזמנו בערד. לקחנו צעירים תושבי העיר, בוגרי צבא, שחסרה להם תשתית במתמטיקה ובאנגלית, ועשינו להם מכינה לסגירת הפער: הבאנו אותם לרמה של 5 יחידות, ואז הקמנו שם שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה ללימוד מדעי מחשב וסייבר. במקביל הקמנו מרכז פיתוח וקלטנו 30 איש לעבודה. יומיים בשבוע הם למדו, ושלושה ימים עבדו".
"לפני 20 שנה הקמנו פרויקט דומה באופקים, שהממשלה אימצה לבסוף. זו נוסחה שעובדת, וגם ההשקעה לא גדולה. אפשר לעשות אותו דבר בדימונה, באופקים, בקריית שמונה ובבית שאן - ומהיום למחר. אם היינו מכשירים בכל אחת 40-30 איש בכל שנה, זה היה הופך לאלפים. אלפים בהייטק זו מהפכה!".
פערי השכר בין עובדי ההיי־טק לשאר המשק לא מטרידים אותך?
"אדרבה, שכולם יצטרפו להייטק. בפגישות שלי עם פקידי הממשלה הם תמיד היו מתריסים נגדי: בשביל מה להכשיר כל־כך הרבה עובדי הייטק, בסוף הם ילכו ויעבדו בניו-יורק! והאמת היא, שאחד הכללים בתעשיית הידע הוא, שככל שיש לך יותר עובדים - חסרים לך יותר. זה נשמע מוזר אבל זו המציאות. הגידול הוא ברעיונות: כל רעיון חדש מביא עימו עוד כך וכך יזמים ומהנדסים, שמביאים עוד כך וכך רעיונות, שמביאים עוד יזמים ומהנדסים. זה היופי בכוח המוח. אתה לא יכול להגביל אותו".
