רק על המילה עצמה יכולתי להרוג את גאי סטנדינג, מחבר רב־המכר "הפרקריאט". כלומר, לא בטוח שהוא המציא את המילה – די בטוח שלא, ההמצאה מיוחסת לאיזה חוקר איטלקי – אבל סטנדינג, ללא ספק, הפך אותה למילה שאני, אתם, הציבור הרחב, צריכים להשתמש בה עכשיו, ולכו תבינו מאיפה בכלל להתחיל:
פְּרֶקַרְיַאט.
תתאמנו על זה. זה לא יגדל עליכם. זה לא יהפוך קל יותר עם כל שימוש. זה ימשיך להיות שובר שיניים, מעצבן, "קשה כמו להיות בפרקריאט, אז זה הגיוני", אומרת לי דוראל אלטרס, 34, שאותה הכרתי כבייביסיטר של הילדים שלי, ואחר כך כאחראית משמרת בבית הקפה הסמוך, ואז כחוקרת וכותבת על קולנוע, ועכשיו, אה, נדמה לי שקבענו איתה ליום אחד בשבוע הבא שבו היא שוב תהיה עם הילדים. הקריירה המשותפת שלנו מעט רפטטיבית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היא מבריקה, כמובן. חדה. מרשימה. שני תארים. יכולה להיות כל דבר. אבל היא לא כל דבר. היא פרקריאטית, ואפילו מכירה את המושג. "זה מונח שמתאר את כל הדור שלי, בין אם הוא מחליט שהוא לומד ועושה משהו עם עצמו ובין אם לא – ופשוט לא מצליח לו, כי הכלכלה של היום קקה".
זו הגדרה אחת אפשרית, אני מניח.
מתי הבנת שאת הדבר הזה?
"מזמן. פשוט לא היה לזה שם, אבל זה חוסר אופק תעסוקתי בצורה עקבית מגיל מאוד צעיר, וכל מה שחשבתי שיהפוך לקריירה התברר כמשהו שלא נהיה ממנו שום דבר. 'אני אעבוד בחנות דיסקים ואז תהיה לי חנות משלי, ואז אני אחקור ואכתוב מאמרים על מוזיקה!' זה נגמר כשאני עובדת ב'צליל' ואז מפטרים אותי כי סוגרים את הסניף. כל הניסיונות שלך לא ממריאים, ואתה מדבר עם חברים וזה גם המצב שלהם, ואתה מבין שיש מצב כזה ואין לו שם".
ועכשיו שיש לו שם, זה מרגיע אותך?
"קצת".
אבל מה זה השם הזה. מילולית, מדובר בהתכה של שתי מילים: פרקריאוס – רעוע, לא יציב – ופרולטריאט – פרולטריון. מה קיבלתם? את מעמד העובדים הגדול בעולם מאז תחילת המילניום, והוא רק הולך וגדל, והוא כבר עצום: בישראל מדברים על כ־40־50 אחוז מכלל העובדים.
4 צפייה בגלריה
המצב הפרקריאטי הוא לפעמים המצב המועדף על לא מעט אנשים. שליח וולט במנוחה
(צילום: Shutterstock)
"בסקר שעשינו בתקופת הקורונה יצא ש־40 אחוז מועסקים במה שנקרא 'תעסוקה לא טיפוסית' – משרות חלקיות, זמניות, דרך קבלנים, וזה עוד לפני כלכלת החלטורה כמו עובדי וולט, שהם בכלל עצמאים, הם יזמים כלכליים בשמי המזרח התיכון!" צוחק במרירות הכלכלן פרופ' גיא מונדלק מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת ת"א, שכתב את ההקדמה לגרסה הישראלית של הספר "הפרקריאט: המעמד המסוכן החדש".
וכל האנשים האלה עובדים בעבודות לא קבועות, במשרות חלקיות וזמניות, אקראיות, לפעמים מבחירה, לעיתים מחוסר ברירה; השכר הוא כל מה שיקבלו – ללא הפרשות פנסיוניות, ימי חופשה, זכויות סוציאליות או רשת ביטחון כלשהי. הם יכולים להיות מפוטרים, או להתפטר, מהיום למחר. הם השליחים מוולט, הם האנשים שיעשו בשבילכם עבודות קטנות דרך "פייבר", הם נהגי אובר – במדינות שבהן אובר זה דבר – אבל הם גם "עובדות סיעוד, מהגרות עבודה, עובדות ניקיון, עובדי בניין שנופלים מקומה עשירית, וגם מדריכי ומדריכות כושר שעובדים בחמישה מכונים בו־זמנית וכל שיעור שמתבטל זה על חשבונם", מונדלק מאפיין. "ואלה גם עובדי הייטק, שיום אחד אסור להזיז כלום בלעדיהם ואחרי כמה חודשים מפטרים אותם ובגיל 40 הם מבינים שאולי הגיע הזמן לראות אם הם רוצים להיות מדריכי שיאצו או לעבוד דרך קבלני כוח אדם. כלומר שגם הפריבילגים ביותר הם חלק מהעוגה הזו".
"'פרקריאס', במשמעות הלטינית המקורית, זה להשיג משהו על ידי תפילה ומתוך ענווה. ואם אתה בפרקריאט, אתה מרגיש כאילו אתה צריך להתחנן ולבקש מאנשים טובות כל הזמן ולקוות שמישהו - בעל בית, פקיד, הורה, מעסיק - יחבב אותך ויעשה לך טובה. וזה מאוד לא מכבד", מסביר גאי סטנדינג
הפרקריאט הוא, בקיצור, המעמד הפגיע. הוא לא מרגיש בטוח בעבודה – בהנחה שיש לו כזו – ולפעמים הוא לחלוטין אדיש כלפיה. אין לו מושג מי הבוס הגדול – בעצם מי הבוס של וולט? קוראים לו וולט? – וגם לבוס הגדול אין מושג לגביו. לוולט, כזכור, אין שום "יחסי עבודה" מול השליחים, ואלה מועסקים כעצמאים או באמצעות צד שלישי ולא נהנים מהגנה או זכויות – לפני כשבועיים אושרה בישראל הגשת תביעת ייצוגית נגד החברה בנושא, אבל הדרך להכרה בשליחים עוד ארוכה.
והפרקריאט הוא המעמד הדומיננטי וגם המבוקש ביותר כיום; אם אין מספיק מלצרים במסעדות או עובדי ביטחון בנתב"ג, זה בעיקר כי כולם נשאבים לוולט; יותר כסף, יותר גמישות בזמנים, אותו חוסר ביטחון או מחויבות תעסוקתיים, כשהוודאות היחידה היא אחת: לעולם – בשום מצב – לא יהיה לך מספיק כסף לדירה. אולי יהיה לך מספיק כסף לחודש הבא. ואם לא – תוכל, כרגיל, לבקש מההורים.
"'פרקריאס', במשמעות הלטינית המקורית, זה להשיג משהו על ידי תפילה ומתוך ענווה. ואם אתה בפרקריאט, אתה תמיד מרגיש כאילו אתה צריך להתחנן ולבקש מאנשים טובות כל הזמן ולקוות שמישהו – בעל בית, פקיד, הורה, מעסיק – יחבב אותך ויעשה לך טובה. וזה מאוד לא מכבד", מסביר לי גאי סטנדינג, בריטי שמתגורר כיום בז'נבה, בראיון מביתו. "וכשאני מדבר על זה עם קבוצות של פרקריאטים, הם מיד אומרים 'נכון, זה אני' – וזה נמשך כל הדרך לשנות ה־30 וה־40 שלהם. ובהדרגה אתה מאבד ביטחון, כוח נפשי ובריאותי, ולא פעם נכנס למעגל של דיכאון. המון אנשים כותבים לי שהם מדוכאים ורוצים להתאבד. הם פשוט מרגישים שאין להם עתיד. אני עונה: אתה לא לבד, אל תתייאש, תעשה משהו, תצטרף לקבוצה. אבל זה קל להגיד".
אלטרס מאשרת שזה בדיוק המצב. "ממש עכשיו אני על הסף של למצוא עבודה קצת יותר בטוחה, ופתאום אני קולטת שבמשך שנים אני חיה מחישובים של כסף לא קיים. אתה לא יכול לרכוש לעצמך שום דבר בלי האופציה לחלק את זה למיליון תשלומים או להיעזר בהורים, ואתה מרגיש שלא התבגרת אף פעם, שאתה ילד בן 15 כל הזמן, לא חשוב כמה אתה משקיע או רוצה. וזה נכנס לך לתוך הערך העצמי, כי ברמת האיך אתה מתייחס לעצמך – אתה מרגיש ילד".
והילד הזה נידון להיות בחרדה מתמדת. "זו לא חרדה של עוני ורעב, לא חרדה של חוסר ביטחון כלכלי ותזונתי, אלא חרדה של 'אני בסדר ואני יודע שאני לא אגמור ברחוב, אבל לא ברור לי מאיפה תהיה לי דירה ואני לא רואה שום אופק'", מונדלק מסביר.
החרדה מובילה לתסכול ולזעם, והזעם מוביל לחיפוש פתרונות שנראים, לא פעם, כמו דונלד טראמפ, ויקטור אורבן או בוריס ג'ונסון. "יש בפרקריאט אנשים עם פחות השכלה, והם מסתכלים על אי־הביטחון שלהם, ואתמול נראה להם טוב יותר מהיום, והם מקשיבים בכל העולם לפופוליסטים הימנים הקיצוניים – גם לכם בישראל יש את הטיפוסים שלכם – שמבטיחים להחזיר איזה עבר קסום, והם גזענים ומעבירים מסר פשטני", סטנדינג אומר. "החדשות הטובות הן שהפוליטיקאים הפופוליסטים האלה עברו את שיאם והם בדרך החוצה מהמיינסטרים הפוליטי, בזמן שהקבוצה שבשבילה בעצם כתבתי את הספר – הצעירים הפרוגרסיביים שהולכים לאוניברסיטאות כי ההורים והמורים שלהם הבטיחו להם שאם יעשו את זה יהיה להם עתיד, ואז הם יוצאים מהמקומות האלה בלי עתיד – האנשים האלה כבר לא מרגישים רע שהם חלק מהפרקריאט. להפך, הם מתחילים להרגיש סוג של גאווה, והבנה שהם מסוגלים לפעולה משותפת. כי כיום הם נתינים".
כן, אתם נתינים. אתם עובדים בשביל מישהו אחר, מעבירים למישהו אחר שכר דירה או ריבית על ההלוואות שלקחתם, תורמים את חלקכם הידוע מראש להפיכת הפלוטוקרטיה – מעמד העשירים – לעוד יותר כזה, כי זה המצב העקרוני: השכבה המבוססת מוצצת את דמה של הכלכלה על חשבון הפרקריאט ומשאירה לו פירורים.
כמה פירורים? "אני לא עולה שקל למסעדה שאני עובדת בה, כל התלוש שלי מורכב בעצם מהטיפים", אומרת קרן, 25, מלצרית ירושלמית. "אין לי שום ביטחון תעסוקתי, והכל תלוי באיזו משמרת אני מקבלת: אם זה ראשון בבוקר, משמרת חלשה, אני יכולה לעשות 35 שקל לשעה. אם זה חמישי בערב, יכול להיות גם כפול. אבל בסוף אני מרוויחה 5,000 שקל לחודש על חצי משרה, ואם אני לא יכולה לעבוד חמישי בערב, או בערבים בכלל – במקרה, נניח, שיש לי ילד – אני ארוויח חצי מזה".
כרגע היא גרה, בהתאם, עם ההורים בירושלים, לומדת עבודה סוציאלית ויודעת שאין בשבילה שום אופק כלכלי. "אבל אם לא הייתי מאמינה שיש מקום לשינוי, לא הייתי הולכת למקצוע הזה".
כך שמדובר במעמד של נתינים. ייתכן שאפילו נתינים שמחזיקים בטייטל יומרני שמבטיח להם שהם ממש לא כאלה. "יכול להיות שיש לך טייטל מפוצץ, אבל בפועל אתה לא משתמש בהשכלה שרכשת ואתה מוכשר מדי בשביל הג'וב שלך", סטנדינג מסביר. "זה יכול להגיע לרמה קומית, כיום כל מנקה של בתי שימוש היא 'מנהלת שירותי תחזוקה'. כי הפרקריאט הוא המעמד ההמוני הראשון בהיסטוריה שרמת ההשכלה שלו גבוהה יותר מרמת העבודה שהוא צפוי לעשות. שוק העבודה הכניס מפץ גדול של תארים מקצועיים וטייטלים, אבל לא באמת התמקצעות במובן הרחב של כניסה למקצוע ממשי, התפתחות, גדילה ורכישת יותר כישורים וסטטוס והכנסה".
או, כמו שאומר חבר שלי מההייטק שמנהל לא מעט עובדים: טייטלים הם הדבר האחד שאפשר לחלק בחינם, "האותיות האלה לא עולות לי כלום, אז מצידי שכולם ייקחו".
ובאופן הזה, עם עבודה לא מאוד מאתגרת, נטולת אופק ממשי, ותסכול מתמשך מהחיים האפרוריים בזמן שהרשת החברתית הסמוכה משקפת לך חיים מלאים, זוהרים ומלאי חופשות טורקיז של אנשים אחרים, אין לך אלא לפרפר בין קנאה, לתחושת עליבות, לזעם שיכול להיות מופנה לכל כיוון – אישי, פוליטי, זוגי. על מי נותר לך לסמוך? אף אחד. אולי על אמא.
איך הגעת למצב הזה? לא בהכרח באשמתך. סטנדינג מסביר שמדובר בתהליך היסטורי: מקומות העבודה – חברות, תאגידים, ממשלות – רק הגמישו עוד ועוד את יחסי העבודה ככל שהגלובליזציה העמיקה, ואיפשרו לעצמם "יכולת לפטר בקלות ולהעביר עובדים ממשרות רגילות למשרות בלתי בטוחות או חלקיות".
בו־זמנית, הממשלות נסוגו כמעט לחלוטין מאחריותן כלפי ציבור העובדים, ורובנו נותרו איש־איש לנפשו.
בן 74, נמרץ ולהוט עדיין לנושא, סטנדינג טוען שלא מדובר רק באנשים צעירים. "אני מתחיל להתגרד כשאני שומע דיבורים על מילניאלים ודור ה'זי' וכאלה. זו דרך לא נכונה להסתכל על זה. בסוף זה הכל עניין מעמדי, ותוצאת המהפכה הכלכלית שהתחילה עם תאצ'ר ורייגן היא שיטה עולמית הרבה יותר פרגמנטלית, עם הפלוטוקרטים למעלה, ואז העילית, ואז שכבה קטנה של מקבלי משכורות כמוני וכמוך באמצע, ואז הפרקריאט".
את "הפרקריאט" סטנדינג כתב בגיל 63, אחרי שסיים דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת קיימברידג' והעביר קריירה שלמה בארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם. לא הייתם שומעים עליו אלמלא הספר יצא ב־2011 (ובעברית רק עכשיו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד) – לפני הברקזיט, לפני טראמפ, לפני הקורונה. כך קרה שהכלכלן הבריטי הסולידי הזה, שעולה לבמת TED בחולצת פולו מסמורטטת ומהמהם משהו אירוני על איך שוב נתנו לו את הזמן הכי גרוע, מיד אחרי ארוחת הצהריים כשכולם מנומנמים – הפך לכוכב, וגם לסוג של נביא בעירו וברוב הערים הגדולות במערב.
כן, אתם נתינים. אתם עובדים בשביל מישהו אחר, מעבירים למישהו אחר שכר דירה או ריבית על ההלוואות שלקחתם, תורמים את חלקכם הידוע מראש להפיכת הפלוטוקרטיה - מעמד העשירים - לעוד יותר כזה, כי זה המצב העקרוני: השכבה המבוססת מוצצת את דמה של הכלכלה על חשבון הפרקריאט - ומשאירה לו פירורים
"ב־2016, אחרי שהספר מכר המון עותקים, הזמינו אותי לדבר מול מאה מאנשי הימין הבולטים בעולם בגרמניה", הוא נזכר. "היו בקהל שני מלכים, שלושה ראשי ממשלה, ראשי ה־CIA ונאט"ו, ואני עולה לבמה, וממש מולי יושב הנרי קיסינג'ר! כשהייתי סטודנט הוא נחשב אויב הציבור מספר אחת, והנה אני מרצה לו! אמרתי להם: אל תופתעו אם טראמפ ינצח בנובמבר ואל תופתעו אם הברקזיט יקרה. כי חלק מהפרקריאט מקשיב לפופוליסטים, לניאו־פשיסטים ולימין הקיצוני".
מאז, בכל חודש שעובר, "הפרקריאט" רק הולך והופך רלוונטי ומדויק יותר, וסטנדינג ממצב את עצמו כגיבור המעמד שעליו כתב – הוא מצטרף למחאות חברתיות, הקליט לא מזמן טראק עם "מאסיב אטאק", והשיחה איתו נעה בין נאומים כלכליים לוהטים, שבהם הוא מתורגל, לבין גישתו האישית החמימה. כל אלה הופכים אותו לקולו הבלתי צפוי של דור שבחלק מהמקרים קולו בקושי התחלף, דור שסובל – כפי שסטנדינג מאפיין את הפרקריאט – מחרדה, מניכור, מכעס ומאנומיה, כלומר פסיביות ואדישות שנובעות מכישלון ומתבוסה מתמשכים, והבנה שאין לו את היכולת לשנות את מצבו.
הפרקריאט היומי שלך עשוי כמעט להתנגש בך ממרומי הקורקינט החשמלי שלו, לנקות לך את הבית על בסיס שבועי או לדפדף בטינדר בזמן שנדמה לך שהוא מדבר איתך. התמכרות למסכים היא הסם העיקרי שהוא מסוגל להרשות לעצמו. "אינטראקטיביות בלתי פוסקת היא האופיום של הפרקריאט, כמו שתיית הבירה והג'ין בדור הראשון של הפרולטריון התעשייתי", סטנדינג כותב.
וחוסר הביטחון התעסוקתי הנצחי מוביל את האנשים האלה, לדבריו, לציניות לא רק כלפי מקום העבודה, אלא גם ליחס נצלני – מהסוג שהם מקבלים – כלפי משפחה, חברים ובני זוג. "אם חווית אי פעם תקופה של אי־יציבות בחיים, ראית שאתה מאבד את רוחב הפס המנטלי, והיכולת לשקול ולקבל החלטות הגיוניות נחלשת", הוא אומר. "אי־הביטחון מחולל קורוזיה ביכולת של אנשים לנהל מערכות יחסים מתפקדות עם בני זוג וחברים".
אלטרס, מצידה, יודעת על מה הוא מדבר. נישואיה הראשונים התפרקו, לדבריה, גם עקב המצב התעסוקתי. "בעלי היה נגר, לא עם שאיפות מאוד גדולות, לי לא היה אופק תעסוקתי, גרנו אצל ההורים שלו ביחידת דיור שאנחנו בנינו אבל שום דבר לא באמת הרגיש שלך – אנחנו בשטח של ההורים שלו, עובדים בעבודות מאוד תלושות כאלה, ואחרי כמה שנים הבנתי שהעניין של האופק הוא קריטי. כשנפרדנו לא היינו צריכים לעשות שום דבר; לא היו ילדים, לא רכוש לחלק. בדור של ההורים שלנו מהר מאוד הגיעו למצב של משכנתה, ילדים ואופק כלכלי ראוי, ואז לפרק חבילה זה נורא קשה ולא משתלם. אנשים חיכו עד הפנסיה כדי לפרק".
אבל אף אחד כבר לא מחכה לפנסיה בשביל שום דבר. למעשה, המצב הפרקריאטי הוא לפעמים המצב המועדף על לא מעט אנשים. קרן המלצרית אומרת שהיא תעדיף, בכל מקרה, לא להיות שכירה, כי "אני לא רוצה להיות במצב שאני רוצה לצאת לחופשה וכאילו, 'או, שיט, לא הודעתי להם שבועיים מראש'".
גם מונדלק מאשר שהביקוש למשרות מהסוג הישן – משכורת קבועה, זכויות, הפרשות, מחויבות – הולך ופוחת, "כי בעצם חברה כמו 'פייבר' אומרת שכולנו יכולים להיות פרילנסרים, ושאין סיבה שמעצבי אתרים או עיתונאים, למשל, יעבדו כשכירים. בואו נעבוד כולנו דרך אתרים, בואו נעבוד גם מול הודו וסיליקון ואלי – אבל זה רק אומר שגם אם יהיה לך כסף, לא יהיה לך ביטחון סוציאלי, וכשתחטוף שבץ בגיל 40 תגלה שאין לך הרבה".
אבל ייתכן שלא מעט אנשים כיום מעדיפים את החופש הזה, ומוכנים לקחת בתוכו איזה סיכון.
"המסר העיקרי של סטנדינג אומר בדיוק את זה: תפסיקו לחשוב מי מבין האנשים האלה הוא מסכן או לא מסכן, מי רצה ארעיות ומי לא; כולם רוצים להיות במקום שמאפשר להם לעבור, אבל גם מציע להם זכויות. רק שכיום אתה נאלץ לבחור בין מצב רעוע בלי זכויות, או מצב קבוע עם זכויות. אין מצב ביניים".
אולי בגלל זה לא מעט אנשים מחליפים כל הזמן מקומות עבודה?
"נכון. יש דור שלם של אנשים שעוברים ממקום למקום, שביום הראשון שהם מתחילים עבודה הם כבר מחפשים את הבאה. מההתנהגות שלהם אנחנו לומדים שיציבות תעסוקתית לא כל כך חשובה להם, אבל יש לזה סיבה: כי הם כבר למדו על בשרם, ועל בשר הוריהם, שאין הבטחה בשוק. אין נאמנות. אף אחד לא יחזיק אותך בימים קשים. לכן אתה כבר לא בונה על יציבות לאורך זמן, ומבין שאתה צריך כל הזמן לוודא שיש לך אלטרנטיבה. אף מקום עבודה לא חושב עליך כעל חלק מ'משפחה', עדיף להתנער מהמטפורות האלה. אנשים הבינו שאתה צריך להיות כל הזמן בתנועה מתמדת".
ולפעמים התנועה היא בכלל לאחור. אולי עצם רעיון העבודה הוא כבר לא הגביע הקדוש שהיה במאה הקודמת. "אנחנו צריכים לחשוב מחדש על מה שאנחנו קוראים לו עבודה", סטנדינג אומר. "אני כותב עכשיו ספר על 'קומונינג' – פעילויות שעושים במשותף, כמו הרעיון המקורי של הקיבוץ, כמו צורות של פרמקלצ'ר, של שיתוף חברתי, והרבה אנשים צעירים רוצים צורת חיים כזאת. אין לי ספק שיש בורגנים שיגידו שהם בטלנים, אבל הם לא. הם רוצים להיות יצירתיים, חופשיים, לפתח את האנרגיות שלהם ולעשות דברים שהם רואים בהם ערך – בין אם לדאוג לסביבה, לעצמם, לאהוביהם. זו צורת עבודה שזכתה בעבר לביקורת לא הוגנת, והיום לא מעט צעירים רוצים לעשות את זה ואני חושב שזה נהדר".
זה לא נשמע מאוד רווחי.
"נכון. האנשים שרוצים לעשות הרבה כסף ולהיות יזמים ודינמיים – בהצלחה להם. אבל גם אם אתה רוצה לחיות חיים של אכפתיות לעצמך, לקהילה שלך ולסביבה, עדיין צריך להתייחס אליך כאל בן אדם ראוי".
זו הסיבה שאנשים עוזבים מקומות עבודה במסגרת תופעת "ההתפטרות הגדולה" (Great Resignation) שאנחנו רואים מאז הקורונה?
"כן, אבל ההתפטרות הגדולה היא לאו דווקא של צעירים, אלא יותר של אנשים בני 50 שעוזבים את העבודה או זזים למשרות חלקיות כי הם אומרים: למה אנחנו צריכים לעבוד פול־טיים כשאנחנו בשנות ה־50? מה הנקודה בזה? כלכלית הם עשויים להתנסות באי־ביטחון, אבל הסנטימנט הזה לא ייעלם להם. הסנטימנט הוא שאנחנו רוצים להאט, לעשות סוגים שונים של פעילויות, לא להתייחס לג'וב כאל פטיש או להחזקה במשרה מלאה כדבר החשוב בחיים".
זו, מבחינת סטנדינג, הבשורה שתחלץ את כולנו מהתקיעות הפרקריאטית: מהפכת ההכנסה הבסיסית המובטחת - מעין משכורת מינימום שהמדינה תעניק לכל אזרח בלי קשר לרמת תעסוקתו. הרעיון, שהתחיל בשוליים, זכה בשנים האחרונות לדחיפה משמעותית, וסטנדינג הוא ממייסדי וממובילי הארגון העולמי לקידומו
כל הגישה הזו – שעשויה להישמע לעיתים קצת פרדס־חנית – עשויה להיות העתיד, בעיקר אם נבואתו של סטנדינג לגבי האופן שבו הפרקריאט יתחיל לפעול יחד תתגשם – וכזכור, סטנדינג יודע לנבא. את מחאת 2011 בתל־אביב, כמו את מחאת "אוקיופיי וול סטריט", הוא מכיר ולמד מקרוב, "אבל מה שנכשל בתנועות האלה הוא שהן לא רצו מנהיגים או אג'נדה פוליטית, והאנשים שלהן ידעו נגד מה הם, אבל לא מה הם רוצים במקום. הם היו מה שאני קורא 'מורדים פרימיטיביים'. בעשור האחרון זה השתנה, ויש לנו עכשיו תמיכה עולמית חזקה ברעיון של הכנסה בסיסית".
זו, מבחינת סטנדינג, הבשורה שתחלץ את כולנו מהתקיעות הפרקריאטית: מהפכת ההכנסה הבסיסית המובטחת (Universal Basic Income) – מעין משכורת מינימום שהמדינה תעניק לכל אזרח בלי קשר לרמת תעסוקתו. הרעיון, שהתחיל בשוליים, זכה בשנים האחרונות לדחיפה משמעותית, וסטנדינג הוא ממייסדי וממובילי הארגון העולמי לקידומו (BIEN). "אם ב־2010 הייתי אומר לך שדבר כזה אפשרי, היית אומר לי 'בחלום הלילה', אבל כרגע יש בעולם יותר ממאה ניסויים בהכנסה בסיסית, אני מייעץ בניסויים כאלה בוויילס, בספרד ובנפאל, והייתי מעורב בפיילוטים גם בצפון אמריקה ובסקוטלנד – רק כרגע יש פיילוט כזה ב־45 ערים בארה"ב", הוא אומר. "ותקשיב, כל פיילוט שבו הייתי מעורב הסתיים בזה שאנשים עשו יותר עבודה, לא פחות, והיו יותר פרודוקטיביים. זו דעה קדומה לחשוב שאם לאנשים תהיה הכנסה בסיסית הם יפסיקו לעבוד. אם היית נותן לי הכנסה בסיסית בכל גובה, עדיין הייתי עובד. אני משוכנע שגם אתה. הכנסה בסיסית רק נותנת לאנשים יותר אנרגיה, ביטחון, קונטקסט ויכולת לקחת סיכונים, כי בלעדיה אתה לא בטוח באופן כרוני. זה גם משמעותי כאמצעי משחרר לנשים, שמאפשר להן לעזוב מערכות יחסים נצלניות ולעמוד על שלהן".
איך בעצם זה יעבוד כלכלית?
"אני מציע שכל מדינה תייסד קרן עושר, כך שכל מי שלוקח משהו מרשות הרבים – פיזי או אינטלקטואלי – יצטרך לשלם אחוזים שייכנסו לקרן, הקרן תשקיע בהשקעות בנות קיימא והתשואות על ההשקעות האלה ישולמו לאזרחים כהכנסה מובטחת".
כן, אצלנו ניסו את זה עם רווחי ותמלוגי הגז, בינתיים קרן העושר צברה די מעט ולא מחלקת כמעט כלום.
"כן, אתה צריך קרן שהיא א־פוליטית ומחוץ לשליטת הממשלה. זה דורש פוליטיקאים אמיצים ומספיק בעלי עקרונות כדי ליצור אותה ככה. צריך להבין שזו לא מדיניות שמאלנית; זו קרן שאומרת שמה שנלקח - צריך לחזור לציבור. זה רעיון מהסוג שנחשב לפני כמה שנים לגמרי מחוץ לסקאלה וזוכה כיום להסתכלות מחדש, כי יש כל כך הרבה אי־שוויון, חוסר ביטחון ופחד מפופוליזם, שאנחנו מבינים שאם לא ניתן לאזרחים ביטחון הם כבר לא יהיו מוכנים להגן על הדמוקרטיות שלנו".
יש גם חשש שהטכנולוגיה תייתר המון משרות, לא?
"אני לא חרד מטכנולוגיה. הזמינו אותי לבקר במטה גוגל במאונטיין־ויו, לקחו אותי למעבדה והציגו אותי בפני רובוט שהסתכל עליי ואמר: 'תבקש ממני לרקוד ריקוד'. אמרתי: 'טוב, תעשה טאי־צ'י', והוא עשה טאי־צ'י נהדר, מרשים מאוד, ואז הוא פנה אליי ואמר: 'אני עומד לקחת ג'ובים מהפרקריאט'. לי הוא אמר את זה! כמובן שהם תיכנתו אותו מראש להגיד את זה, אבל פניתי אליו ועניתי: 'עוד נראה בקשר לזה'. כי לנו, בני האדם, תמיד תהיה עבודה שנרצה לעשות. תמיד נרצה לדאוג יותר לילדינו או להורינו. תמיד נרצה לחנך את עצמנו יותר. תמיד נרצה להתנסות בסוגים חדשים של ידע. לעשות דברים. זה הטבע שלנו, לכן אני לא חושש ממכונות. אני חושש מפוליטיקאים שאין להם את היכולת האינטלקטואלית להגיב למציאויות האלה".
אז אתה אופטימי לגבי עתיד הפרקריאט?
"מה שיש לנו עכשיו זה את שיעור החוב הפרטי הגבוה בהיסטוריה, והוא מרוכז בפרקריאט. ואם שערי הריבית יעלו באחוז, זה ייתרגם לחמישה אחוזי עלייה בשביל הפרקריאט, וזה יהיה מספיק כדי להפוך הרבה אנשים להומלסים, לאובדניים, לחרדים או לחסרי יכולת לתפקד, והמדינות והממשלות לא מפעילות כרגע מדיניות שתוכל למנוע את זה. אז אנחנו בתקופה חשוכה פוליטית, כולל המלחמה ומשבר יוקר המחיה והפוסט־קורונה, אבל יש שינוי שמתרחש, ובטווח הארוך יותר אני אופטימי".
יש לך ילדים בפרקריאט?
"יש לי ארבעה ילדים, שלושה מהם בהחלט בפרקריאט. אחד הוא אקולוגיסט שלמד קרימינולוגיה אבל אין לו ג'וב קבוע, השני עובד בארגוני רווחה ובשימור אוקיינוסים, השלישי במחשבים אבל כל הזמן מחליף עבודה. יש להם כישורים, אבל הם מבינים מה זה להיות בפרקריאט".
הם מרוצים ממצבם?
סטנדינג צוחק: "אני חושב שכן. חלקית כי אבא עוזר להם".
