מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: מקס מיפו.
בצילום: מקס (44, "אין לי שם משפחה כי אין לי משפחה") והדג דקסטר. "זה דג טורף והוא יכול להיות באקווריום רק לבד. אני מתחברת לזה".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מחוץ לתמונה: הבת בסיה (21) והחתולה קיווי.
הדירה: שני חדרים, גרה עם שותף, משלמת 1,900 שקל. "לפני שמצאתי שותף שילמתי 3,800 שקל. לא אכלתי כלום ולא היה לי כלום רק כדי שיהיה לי איפה לגור".
אין משפחה? "נולדתי בסיביר ושם גדלתי. אמא שלי חלתה כשהייתי בת תשע. אני הילדה הכי קטנה במשפחה. אלה היו חיים של עוני. אמא הייתה אלכוהוליסטית וכולנו עברנו אלימות פיזית, נפשית ומינית מהחבר שלה. כשאמא חלתה אחותי, שהייתה בת 15, ניצלה את זה כדי לברוח מהבית, ואח שלי, שאני לא מחשיבה אותו כאח, לא רצה לטפל באמא, וזה נפל עליי. היא נפטרה כשהייתי בת עשר ושמו אותי אצל הדודה שהייתה מתעללת בי, וברחתי. הייתי ישנה ברחוב, בחדרי מדרגות עד גיל 17, אז הכרתי מישהי שהתאהבה בי ונהיינו זוג וגרתי איתה. בגיל 21 עליתי לארץ. אבא היה יהודי. אמנם לא הכרתי אותו, אבל תמיד היה לי קטע ציוני".
יפו? "בגיל 21 התחתנתי כי הייתי צריכה הגנה, חום וכוח. גרנו בכפר-סבא והיה לי שם מאוד-מאוד רע, כי אפשר למות מלגור בכפר-סבא. זה מקום משעמם. קוביות-קוביות של בתים והדבר היחיד שאפשר לעשות זה ללכת לקניון. לצאת בשישי-שבת עם המשפחה לקניון זה דוחה. בעלי לשעבר דפק אותי עם כסף וברח לאוקראינה, ועשר שנים נלחמתי כדי להוכיח שהחובות הם שלו, עד שקיבלתי פטור, לפני שנה. כשהוא עזב חיפשתי מקום מגורים והגעתי ליפו, לגור עם אישה מבוגרת שנתנה לי חדר בחינם. מאז אני פה בין דירות".
מה את עושה? "אני אמנית יוצרת. אני אוטודידקטית, כי לא הייתי בבית ספר. האמנות הייתה בתוכי תמיד, הייתי מציירת וזו הייתה דרך להוציא ולהביע דברים. מ-2015 במשך כמה שנים התעסקתי בביו-ארט, שזה שילוב של ביולוגיה ואמנות. עשיתי כל מיני פרויקטים. הכלי של אמן באמנות הקונבנציונלית זה צבע. בביו-ארט משתמשים בכל מה שאורגני, חי, הגוף שלי, הדם. אין לזה הגדרה. מאוד הצלחתי אבל לא בארץ. השתתפתי בתערוכות בכל העולם".
איך זה יצא לעולם? "ב-2015 עברתי משבר קשה, והחלטתי לעשות פרויקט שנקרא 'מפת הכאב' - לחזור לכל הרגעים הקשים, לחוות אותם מחדש, כי אין דרך אחרת. זה לקח לי שלוש שנים והתקבלתי עם זה לכל מיני פסטיבלים. חוץ מזה עשיתי עוד דברים. בסופו של דבר הילדה שגדלה ברחוב ולא למדה הגיעה למשהו".
היום? "בונים פה את הרכבת הקלה בשדרות ירושלים, והיו פה המון שקי מלט. אז בלילה הייתי יוצאת ולוקחת משם קצת מלט. התאהבתי בבטון והתחלתי ליצור עבודות בבטון. אני לוקחת כל מיני משטחים, כמו שטיח קרוע שמצאתי או דיקט, מצפה בבטון ויוצרת על זה. וגם עשיתי סדרה של פאלוסים מבטון. זה בא מתוך התשוקה והכאב. את אחת העבודות הכי חשובות, שגם תלויה פה על הקיר, עשיתי אחרי הפיגוע שהיה עכשיו בבר בדיזנגוף. הבת שלי חזרה הביתה והתברר שהחבר הטוב שלה נהרג בפיגוע. באותו רגע נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, לקחתי קנבס שמכוסה בבטון, ויצרתי מתוך התפרצות כאב".
את מתפרנסת מזה? "לפני הקורונה הייתי מוכרת עבודות. בדרך כלל לאנשים שמכירים אותי ואוהבים את האמנות שלי. אבל בקורונה זה נגמר ועכשיו אני מנסה להגיע למצב שאני מצליחה למכור. זה עבודות שאף אחד לא עושה. אני יוצרת פה בבית כל הזמן".
מתי? "כל הזמן. אני לא יודעת מאיפה זה בא, איך ולמה, אבל תמיד מגיעים לי רעיונות. זה מין אי-שקט ואני תמיד מחפשת לעשות משהו, ליצור".
מצב כלכלי? "קשה מאוד. יש לי קצבת נכות, אבל היו מצבים שלא יכולתי לקנות לעצמי אוכל והייתה לי חברה שהייתה מביאה לי. אבל אני לא בוכה. אין לי חובות לאף אחד ואין לי מינוס ואני חיה ממה שיש לי. אני רוצה לטוס לרוסיה לבקר את הקבר של אמא ואני לא יכולה. למדתי עם השנים להסתדר גם עם המינימום האפשרי. אני מקווה שאמכור יצירות וזה יעזור לי. היצירות נמצאות באתר שלי, therealmax.net".
בילוי? "אף פעם לא יצאתי למועדונים. זה לא עניין אותי. אבל אז הבת שלי התחילה לצאת למועדונים ורציתי לראות איפה היא מסתובבת. ויש מועדון שהיא מאוד אהבה ובאתי לשם לבד כשהיא לא שם כדי לראות, ופתאום הרגשתי בבית. הייתה אווירה מדהימה, וכולם רוקדים ומרגישים שם בטוח. אני הולכת לשם מדי פעם".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
