בזירת העימות הטלוויזיוני בין סגנית הנשיא קמלה האריס לבין הנשיא לשעבר דונלד טראמפ עמד פיל ענק, ששני המתעמתים הצליחו להתעלם ממנו כליל. ההתעלמות כמובן לא גירשה את הפיל ואף לא ריככה את עורו, אבל היא אפשרה להאריס ולטראמפ להימנע מלהגיד דברי אמת לבסיס הבוחרים שלהם. הפיל הוא המצב התקציבי הקשה והמסוכן של ארה״ב, כאשר לשני המתמודדים לנשיאות, ובמיוחד להאריס, לא יהיה מנוס מלהציב את התקציב במקום גבוה בסדר העדיפויות שלהם.
מערכות בחירות לא מעטות לנשיאות ארה״ב עמדו בסימן הוויכוחים העקרוניים על התקציב, הגירעון, החובות והמיסים, לפעמים עד כדי העמדתם במרכז תעמולת הבחירות. השנה זה לא קורה, כפי שנוכחו לדעת אתמול עשרות מיליוני הצופים בעימות. מטראמפ הציפיות שיתייחס לנושא לא היו גבוהות, אבל מהאריס היה אפשר לצפות ליותר אומץ אלקטורלי.
הבוחר האמריקני בוגר דיו לדעת את האמת: אמנם, מצבו הפיננסי האישי טוב ומצב המגזר העסקי של אמריקה מצוין, אבל הכלכלה הלאומית נמצאת במצב בעייתי, בלשון המעטה. הממשל בוושינגטון חי על זמן תקציבי שאול, יושב על הר של חובות גדלים ומנהל מדיניות מיסים ומכסים שגויה. הדממת נושאים אלו ודחיקתם אל מחוץ לשיח הבחירות מסוכנת ומאכזבת, במיוחד עבור המייחלים לתבוסתו של טראמפ ולניצחונה של האריס.
האריס וטראמפ מתייחסים למלחמה בישראל, אמש
(צילום: מתוך ABC news)
דרושה: תפנית חדה במדיניות
וזו האמת: בסקירה האחרונה של קרן המטבע הבינלאומית על כלכלת אמריקה, הכתובה ברובה בלשון חיובית ומשבחת, בולטת בחריפותה הביקורת על המדיניות התקציבית של ממשל ביידן. לפי כלכלני הקרן, הגירעון בתקציב הממשל בהגדרתו הרחבה – יגיע השנה ל-7.8% מהתוצר המקומי – הגבוה מבין המדינות המפותחות, כולל ישראל. ולא מדובר בתופעה חד-שנתית: לפי הערכות הקרן, שמושבה בוושינגטון, אם לא תחול תפנית חדה במדיניות, גירעונות תקציביים בהיקפים דומים צפויים בשנים הקרובות.
את הבור התקציבי מממן הממשל הפדרלי האמריקני בלקיחת אשראי ובהגדלת החוב הציבורי. היחס בין החוב לתוצר יגיע כבר השנה ל-123%, ובסוף 2026 הוא צפוי לטפס ל-130%, כמעט כפול מהיחס בין החוב לתוצר אצלנו. "גירעונות כה גבוהים ורמה כה גבוהה של חובות", כותבים כלכלני קרן המטבע, "מהווים סיכון מתעצם לכלכלת ארה״ב ולכלכלת העולם כולו". כדי למנוע את הזינוק הנוסף ביחס חוב/תוצר, הממשל האמריקני הבא חייב לקצץ את הגירעון ב-4% תוצר. זהו קיצוץ בסכום אדיר של קרוב לטריליון דולר השווה, במונחים ישראליים, לקיצוץ של כ-80 מיליארד שקל בשנה.
איך עושים זאת? לכלכלנים ברור: על ידי העלאת שיעורי המיסים לרוחב כל חזית המיסוי האמריקנית. צריך להעלות מיסים עקיפים, בעיקר מיסוי על חומרי אנרגיה מזהמים, להעלות את מס ההכנסה מהון ומתעסוקה החל מהדולר הראשון, לבטל פטורים ועיוותים המאפיינים מימים ימימה את מערכת המס של ארה"ב, ועוד.
לא האריס ולא טראמפ הזכירו את הגזירות הבלֶתי-נמנעות הללו אפילו ברמז. יתרה מכך, שניהם הבטיחו ההפך: עוד הקלות ועוד הטובות - בלי שלאיש מהם יהיה את המקורות התקציביים לכך.
ומה לגבי המכסים?
הפיל הכלכלי הנוסף בזירת העימות, שגם ממנו בחרו המתמודדים להתעלם, הוא ההכרח בהפחתה ובהסרה של חומות המכס שהממשלים האחרונים, זה של טראמפ וזה של ביידן, הקימו סביב התעשייה, הטכנולוגיה והחקלאות של ארצם. למעשה, הן סגנית הנשיא והן הנשיא לשעבר הבטיחו להמשיך במכסים הגבוהים על יבוא לאמריקה - במיוחד מסין - אם כי בשיטות קצת שונות. מדיניות המכסים הזו רעה לצמיחת ארה"ב - ורעה מאוד לחדשנות ולפריון העבודה.
מערכות לא מעטות לנשיאות ארה״ב עמדו בסימן הויכוחים על התקציב, הגירעון, החובות והמיסים, לפעמים עד כדי העמדתם במרכז תעמולת הבחירות. השנה זה לא קורה, כפי שנוכחו לדעת אתמול עשרות מיליונים שצפו בעימות הטלוויזיוני בין האריס לטראמפ.
זו הכלכלה, טמבל, אמר לבוחרים המועמד לנשיאות ארה״ב ביל קלינטון במערכת הבחירות ב-1992, ובזכות קריאה זו הוא ניצח - לקח היסטורי, אולי, למועמדת קמלה האריס.
