מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים ‏במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת גיצין-אדירם, מתל אביב.
בצילום: מילנה (47), אריאל (47), תאו (17), כרם (13).‏
1 צפייה בגלריה
משפחת גיצין-אדירם
משפחת גיצין-אדירם
משפחת גיצין-אדירם
(צילום: אסי חיים)
הדירה: 4 חדרים בלב העיר. משלמים 7,900 שקל. אריאל: "אנחנו 17 שנה בדירה הזו. היא חמודה ויש ‏‏חניה". מילנה: "אני מתה למרפסת, לצאת בבוקר לשתות קפה, וקצת התחיל להיות צפוף, אבל ברור לנו ‏‏שאי-אפשר לעזוב את הדירה הזו כי מה אני אמצא במחיר הזה. זה צרות של עשירים". ‏
איך הכרתם? אריאל: "אנחנו יחד מהתיכון. למדנו באותה שכבה בחולון, ובתל אביב אנחנו מגיל 20. ‏‏מבחינתי זו העיר היחידה שאני יכול ורוצה לגור בה. אנחנו בלב העיר ברחוב שקט ורגוע יחסית, משלבים ‏‏את היתרונות של העיר ולא ממש מרגישים את החסרונות שלה". מילנה: "אנשים חושבים שמי שגר פה כל ‏‏היום מבלה ויוצא, אבל זה בדיוק הפוך. מרוב שיש לך את זה מסביב, אתה לא זקוק לזה. יש לך את הבר ‏‏ואת בתי הקפה השכונתיים, ומעבר לזה אני לא צריכה דבר. יש לנו קהילה של השכונה שלנו, ואם ‏‏תשאל אותי על כמה רחובות מפה – אני לא מכירה. אנחנו עובדים יחד מהבית והכל קרוב וברגל. הופעה, ‏‏סרט, בית קפה או קניות הכל כאן.
אריאל: "אני את הקניות עושה בשוק הכרמל, שלוש פעמים בשבוע. יש לי ‏‏קצב, דייג, ואת האיש של הגבינות. הם כבר יודעים שאני בא".‏
מה עושים? מילנה: "אני ניהלתי את המוזיאון בבת ים ואריאל עבד בעיתונות. ואז יצאתי לנהל את הביתן ‏‏הישראלי בתערוכת האמנות בוונציה, וכשחזרתי שברנו את הראש מה עושים עם תחום התרבות ואיך ‏‏אנחנו הולכים להתפרנס, וב-2017 הקמנו את זומו – המוזיאון הנייד. אחד מכל חמישה ילדים מגיע פעם ‏‏אחת עד גיל 18 למוזיאון. יש אנשים שזה שלהם ומרגישים בנוח להיכנס למוזיאון, ויש רבים שמרגישים ‏‏שזה של מישהו אחר. מוסדות התרבות צריכים להיות של כולם, וברגע שאתה לא מרגיש בעלות על ‏‏מוסדות התרבות שלך ועל המרחבים שלך – אתה לא שייך. שייכות זה הדבר הכי חשוב ובתור ילדה ‏‏שהיגרה לפה בגיל שנה זה דבר שתמיד חיפשתי. החלטתי שאני רוצה לשנות את זה ולגרום לזה ‏‏שהתרבות תהיה שייכת לכולם". ‏
לשנות? מילנה: "אני חושבת שהנקודה שבה משהו התערער אצלי הייתה בבחירות שביבי ניצח את בוז'י. ‏‏הכל הראה שבוז'י הולך לנצח אבל קמנו יום אחרי הבחירות עם ביבי. פתאום הבנתי שאני לא מכירה אף בן ‏‏אדם שהצביע ביבי ושאני חייבת לצאת מהבועה שלי. רציתי לשמוע ולהקשיב, ועשינו את זה דרך זומו". ‏
זומו? מילנה: "אנחנו מגיעים לערים שונות – היינו כבר בירוחם, ערד, לוד, יפו, נהריה ועוד – ופוגשים אנשים ו‏‏בני נוער, יושבים איתם, מקשיבים ומנסים להבין מה יש להם ומה חסר. יש לנו צוות של אמנות, חינוך, ‏‏קהילה, עיצוב והפקה, ואנחנו ממפים את העיר ואת מה שיש בה ואז יוצאים לעבודה על התערוכה. אנחנו מביאים ‏‏אמנים שיעשו פרויקטים מבוססי קהילה, למשל בשיתוף מורים וגננות או עם קבוצות ספורט ‏‏בעיר. הרעיון הוא להציג תערוכות מתחלפות שנוצרות יחד עם הקהילות המקומיות. המוזיאון נמצא בעיר ‏‏חודש וחצי, ובזמן הזה יש סביבו המון פעילות של תרבות, מורשת, חינוך וקהילה, והכל כמובן בחינם". אריאל: ‏‏‏"הרעיון הוא לדבר בגובה העיניים. אני לא בא להנגיש אמנות, אלא מנסה להביא את האמנות הכי טובה ‏‏שאפשר, אבל לחבר את זה לאנשים, כי כל אחד יכול ליהנות ולקחת משהו מזה. מוזיאון מעורר קונוטציה מנוכרת, ואצלנו אני רוצה ‏‏שתרגיש בבית ושזה חלק מהחיים. לכן, למשל, כל מי שנכנס לזומו ‏‏מקבל תה ועוגייה. זה לא סתם – מוזיאון ותרבות צריכים להיות חלק מהחיים. הזומו הקרוב ייפתח ב-20 ‏‏בדצמבר בשער הנגב בקיבוץ ברור חיל". ‏
ברור חיל? מילנה: "התערוכה, שתיפתח בחדר האוכל של הקיבוץ, תעסוק בנושא החזרה הביתה ‏וההתאספות המחודשת של הקהילות. יש בחדר האוכל, ובאוכל בכלל, ‏משהו מנחם ומחבר, וזה גם עניין של זהות. ‏אחת העבודות במוזיאון תהיה אפייה של לחם פעמיים-שלוש ‏ביום". אריאל: "ברגע שזה מתחיל וזומו נפתח ‏‏– קורה קסם וזה מידבק". ‏
כסף? מילנה: "זו עמותה ללא מטרות רווח, ואנחנו מגייסים כסף מקרנות ומקווים שגם המדינה תשתתף ‏‏מתישהו". אריאל: "אני חושב שזה היה צריך להיות פרויקט לאומי. שנינו עזבנו עבודות מתגמלות יותר כדי ‏‏להקים את הדבר הזה, כי אנחנו באמת מאמינים שזה חשוב. אנחנו מתפרנסים בצנעה, אבל אנחנו ‏‏בסדר". מילנה: "יש חששות כלכליים. אנחנו מחזיקים עשרה אנשים במשרה מלאה, וזו אחריות גדולה". ‏
הבילוי שלכם? אריאל: "חו"ל. פעם בשנה לוקחים את כל המשפחה לחודש כדי לצאת מהחיים שלנו. חזרנו ‏‏עכשיו מטיול קרוואן בנורווגיה". מילנה: "אוכל בעולם. היינו פעמיים בנומה בדנמרק, שזו אחת המסעדות ‏‏הכי מדהימות שיש". אריאל: "זו גאונות של חיבור בין חוויית החך וחוויית האירוח. זה שיעור פסיכי לאיך שמים ‏‏לב לפרטים הכי קטנים. כשאתה נכנס לנומה, כל אנשי הצוות עוצרים ובאים לברך אותך. בהתחלה אתה לא ‏‏מבין מה קורה, אבל זה ממשיך לאורך כל הערב ואתה עובר חוויה שהיא מחכימה, מעשירה וטעימה".‏
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il