העותרים הם זוג כבני 30 וילדיהם, בני 8 ו-3. ארבעתם נולדו וחיו כל חייהם בישראל במעמד של תושבי קבע. אב המשפחה דובר עברית רהוטה, יש לו תעודת בגרות ישראלית והוא ועובד בחברה לייעוץ השקעות ברמת גן. האם גם היא בוגרת תיכון בירושלים, אך מידת השליטה שלה בעברית מצומצמת. בנם לומד בבית ספר בעיר ובתם הפעוטה עדיין בבית.
ב-2021 המשפחה הגישה בקשה להתאזרחות שסורבה, וערר פנימי שהגישה לרשות האוכלוסין נדחה גם הוא. הסירוב נשען על הצהרת העותרים כי הם גרו באותה עת בשכונה בירושלים, בדירה אחת עם הורי האב, משפחת אחיו (הורים ושני ילדים) וכן אחותו.
רשות האוכלוסין לא האמינה להם מאחר שצריכת המים והחשמל בדירה לא תאמה שימוש סביר של 11 נפשות, ומצבה הכלכלי הטוב של המשפחה לא הצדיק מגורים כה צפופים. בהחלטתה נכתב עוד כי עלו סתירות בגרסאות העותרים בנוגע למגורים בדירה והם לא ידעו למסור שמות של השכנים. בנוסף צוין בהחלטה כי האם אינה יודעת עברית ברמה הנדרשת בחוק האזרחות, וניתן משקל לכך שיש בבעלות משפחת האב נכס גדול עם שלוש דירות מחוץ לשטחי ישראל.
בעתירה מנהלית שהגישו נגד ההחלטה, התברר כי העותרים עברו לגור בדירה שכורה אחרת באותה שכונה. בית המשפט קבע אז כי המסמכים והראיונות של העותרים אמנם מעוררים סימני שאלה, אולם כנגד הקשיים ישנן ראיות כבדות משקל שמבססות את טענתם כי מרכז חייהם בישראל. זאת, בפרט בהינתן העובדה שאין ראיות לכך שהם גרים מחוץ לישראל. על רקע זה בית המשפט אפשר להם להביא את עניינם לבדיקה מחודשת, אולם באוגוסט 2023 הם שוב נדחו, ושוב עתרו לבית המשפט באמצעות עורכות הדין נחמה עובדיה ועלוה קולן.
רשות האוכלוסין, שיוצגה באמצעות עו"ד אלישבע אמיתי-באוור, טענה כי העותרים לא ביססו את טענתם למגורים גם בדירה החדשה, שכן לא הציגו חשבונות מים וחשמל ואינם מכירים את השכנים. בנוסף, בנם לומד בבית ספר שאינו קרוב לשם, ובני המשפחה מטופלים בקופות חולים באזור אחר. כמו כן, הרשות חזרה על הטענה שישנו נכס בבעלות המשפחה מחוץ לישראל ושהאישה לא יודעת עברית.
ביחס לנכס שמחוץ לישראל, העותרים טענו שהוא שייך לדוד של האב ולא להם, ושאין מקום להכשיל את בקשתם בגלל נכס שהם לא גרים בו. בנוגע למקום מגוריהם הם טענו שהציגו חוזה שכירות, תצהיר של בעלת הדירה, אישור לגבי מיקומו ותמונות. הם הסבירו כי מדובר בשכונה חדשה כך שטרם הותקנו לדירתם שעוני חשמל ומים ולא נגבית מהם ארנונה, ולכן אינם יכולים להציג חשבונות. עוד ציינו, שאינם מכירים את רוב השכנים מאחר שלא כל הדירות בבניין מאוכלסות.
השופטת בר-אשר קבעה כי מהראיות עולה בבירור שמאז ומתמיד העותרים חיים בישראל ומנהלים את חייהם בירושלים. לנוכח העובדה שהם עומדים ביתר דרישות נוהל ההתאזרחות, כמו מקום העבודה ומוסדות החינוך, השופטת הגיעה למסקנה שהוכח שמרכז חייהם בישראל. בהמשך לכך היא ציינה כי אחד התנאים הוא שהמבקש "יודע ידיעת-מה את השפה העברית", כך שידיעתה המצומצמת של האם את השפה מספיקה.
לסיום היא הדגישה כי אמנם בית המשפט ממעט להתערב בשיקול הדעת הרחב של הרשות, אולם במקרה זה, חרף התהיות שניתן להעלות בעניין סביבת מגוריהם, לא היה מקום להטיל ספק בכך שמרכז חייהם בישראל. לפיכך היא קיבלה את העתירה וקבעה כי תינתן לעותרים אזרחות. הרשות חויבה בהוצאותיהם בסך 8,000 שקל.
• לקריאת ההחלטה המלאה – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ העותרים: עו"ד נחמה עובדיה ועו"ד עלוה קולן ממשרד דקר, פקס, לוי, רוזנברג
• ב"כ רשות האוכלוסין: עו"ד אלישבע אמיתי-באוור
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
