אחת האמירות הידועות שפוליטיקאים וכלכלנים חוזרים ומשננים תמיד היא שפוליטיקה וכסף מנהלים את העולם. וכמה שזה נכון גם בימים האלה, גם כאן בישראל.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בהוראתו המפורשת של ראש הממשלה נפתלי בנט, משרד האוצר עוסק בימים וגם בלילות האחרונים בדיונים מרתוניים לגיבוש "תוכנית כלכלית מיוחדת למאבק בהתייקרויות". אולם, האם זה בכלל דרוש בעת הזאת? ולמה בעצם רק עכשיו? הפיתרון לקושיות הללו הוא פשוט מאוד: הכל פוליטיקה, וכמובן גם כסף.
כבר שני עשורים שיוקר המחייה בישראל רק מחמיר. מחירי מוצרים שונים שעלו בארץ ב-10%-20% יותר מאשר במדינות שמעבר לים כבר עולים לעיתים 50% יותר ואפילו כפול. זה התחיל השבוע? ממש לא. זאת ירושה עוד מימי ממשלות ברק, שרון, אולמרט ונתניהו. ומה הם עשו בעניין הזה? לא הרבה.
נכון, הייתה ועדת הריכוזיות, שמטרתה ליצור תחרות רבה יותר במשק, למשל בהפרדת הבנקים מחברות האשראי. זה הצליח, אבל המהלך החשוב לא הורחב בינתיים. אולי כעת הוא יגיע.
נכון, הייתה מחאה חברתית ברחובות לפני עשור, שהובילה להוזלת מוצרים שונים שחברות העלו עוד ועוד, בראשות גבינת הקוטג'. אך מאז חזרו החברות להעלות את המחירים ולצפצף בצפצוף ארוך ומזלזל על ציבור הצרכנים.
נכון, היו תוכניות וצעדים לבלימת העלייה המסחררת במחירי הדיור, בעיקר בעת שמשה כחלון היה שר האוצר ובעיקר שר הדיור. אולם, המחירים חזרו מאז לזנק ותוכניות "ממשלת השינוי" בתחום הדיור הן בינתיים יותר סעיפים על הנייר מאשר שינוי ובלימת ההתייקרויות בשטח.
למה דווקא עכשיו?
אז מה קרה כעת? בעיקר שתי התרחשויות בשני תחומים - איך לא - פוליטיקה וכסף. בפוליטיקה קמה בישראל "ממשלת שינוי", שבה חברות לא פחות משמונה מפלגות, מימין-ימין ועד למרצ והתנועה האיסלמית, ולממשלה הזאת רק יתרון זעום בכנסת. די בכך שחבר כנסת אחד יצביע נגד הממשלה ותיווצר תוצאת 60-60. לכן, הממשלה כל כך ערה לכל ביקורת של האופוזיציה ושל התקשורת ובעיקר למה שחושב עליה ציבור המצביעים.
בתחום הכסף קרה משהו שכבר לא היה כאן תריסר שנים: המחירים קפצו לפתע בשיעור שנתי של 2.8%, לא כל כך באשמת שום ממשלה, לא הקודמת ולא הנוכחית, אבל הפוליטיקאים נבהלו. כאשר לפתע עולים מחירי הפחם, הנפט, ההובלות וחומרי הגלם בעולם, ולישראל - המדינה הקטנה - אין שום השפעה על אלה, ההתייקרויות מגיעות גם לארץ וציבור הבוחרים מרוגז ועוד רגע אולי ייצא לרחובות.
אז האם באמת צריך עכשיו "תוכנית כלכלית מיוחדת למאבק בהתייקרויות"? בארה"ב עלו המחירים כבר ב-7% בשנה. באירופה ב-6.6%, במדינות ביבשות האחרות ההתייקרויות הגיעו כבר ל-10% ובטורקיה ל-50%. חוץ מאשר במדינת הנשיא ארדואן - בשום מקום עוד לא מתכננים "תוכנית חירום למאבק בהתייקרויות המתגברות". רק הבנקים המרכזיים מתכננים להעלות את הריבית, צעד מתבקש הגיוני לבלימת הצריכה הגבוהה, אחרי שתי שנות משבר קורונה קשה בעולם. אולם בישראל, כמו בישראל, כבר מכינים "תוכנית מיוחדת לבלימת מכת ההתייקרויות".
אז מה מתכננים בעצם?
ראש הממשלה בנט, עם שישה מנדטים וממשלה עם רוב זעום במיוחד, לחוץ מהביקורת. הוא זה שלוחץ פוליטית לביצוע "תוכנית מיוחד דחופה" וקצב את הזמן עד מחר בערב להצגת התוכנית. יאיר לפיד, ראש הממשלה החליפי, רוצה להיות ראש ממשלה בעוד שנה וחצי ולחוץ לא פחות. ובני גנץ, כמו גם שרי השמאל מיכאלי והורוביץ, מבינים שאסור להם להיתקע מאחור, פן יפסידו מצביעים בעתיד, אולי הלא רחוק, וכולם גם יחד דורשים מהאוצר "לבצע צעדים דחופים".
מנכ"ל האוצר לשעבר נגד הצעדים הכלכליים המסתמנים: "בריחה מהבעיה". צפו
(צילום: משה מזרחי)
באוצר לא רק שלא מתלהבים אלא אומרים, די בצדק, שאין כלל צורך בתוכנית מיוחדת. נכון, גם באוצר מודים שמשחת שיניים עולה בישראל לעיתים 150% יותר מאשר בלונדון או בברלין, אבל המצב הזה לא נוצר בשבועיים האחרונים, גם לא מאז הקמת ממשלת השינוי לפני כמעט שמונה חודשים.
ההתייקרויות בישראל כיום, על פי שני גורמים שנחשבים לניטרליים - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובנק ישראל, כלל אינן גבוהות ומסוכנות. בבנק ישראל התבטאו כי "אין צפויה כרגע שום אינפלציה מסוכנת למשק" ואפילו חוזים עדיין אינפלציה נמוכה מאמצע היעד שקבעה הממשלה (1% עד 3% בשנה). תחזית הבנק המרכזי בינתיים נותרה: שיעור התייקרות לא גבוה של 1.6% בלבד בשנה הנוכחית.
באוצר מאמצים את הנתונים הללו, אך מציגים לציבור גם את הצורך, שאינו קשור במתחולל כאן בשבועיים האחרונים, במאבק ביוקר המחייה בן שני העשורים. הם יכולים היו לתכנן תוכנית מקיפה למאבק הזה, עם צעדים הגיוניים ומועילים, ולפרסמה למשל בניחותא ערב חג הפסח. אולם, הלחצים הפוליטיים מצד בנט (שהגיע אתמול באופן חריג מאוד עד לחדר הישיבות במשרד האוצר) ושותפיו, ראשי המפלגות בקואליציה, בעלת הרוב הזעום בכנסת, עושים את שלהם.
בנוסף, נזכיר כי רק בשנת 2020 פרשו בזה אחר זה מהאוצר החשב הכללי רוני חזקיהו, הממונה על התקציבים שאול מרידור ומנכ"לית האוצר קרן טרנר-אייל. המכנה המשותף לכולם היה למעשה התנהלות שגויה של ראש הממשלה ושל שר האוצר לשעבר שמנעו אישור תקציב מדינה וחוק הסדרים וביצעו מהלכים בניגוד גמור לדעת בכירי האוצר כמו חלוקת "מענק לכל אזרח" וחלוקת כספים לעסקים שכלל לא נבדק אם הם אכן הפסידו רווחים בשנת הקורונה הראשונה (ורבים מהם נדרשים כעת להחזירם). כן, גם אז הפוליטיקה גברה על כל שיקול אחר וכלכלת וקופת המדינה נפגעו קשות.
מי צפוי להרוויח מהתוכנית?
וכך מתכננים כעת במהירות הבזק כמה וכמה צעדים פופוליסטיים: הפחתת שיעורי מס הכנסה למשתכרים שכר עד 11 אלף שקל למשל. ומי משלם הרבה מס הכנסה? העשירים ומעמד הביניים. החלשים באמת משתכרים כל כך מעט שהם כלל לא משלמים מס, למשל על שכר מינימום, כרבע מהשכירים. אז מה יועיל להם הצעד הזה? ריווח מדרגות המס, צעד שדנים בו באוצר, יגדיל את ההכנסות גם למנהל סניף בנק ולמנתח מערכות בהייטק, שמשתכרים עשרות אלפי שקלים. זה החוק.
ישראל מתייקרת: מנכ"ל משרד הכלכלה בריאיון לאולפן
(צילום: אלכס גמבורג, סטס קופולו)
מתן נקודות זיכוי ממס להורים עובדים לילדים הוא עוד צעד חסר משמעות למי שאינם עובדים או לאלה המשתכרים מעט ולא משלמים כמעט מס שניתן לנכות ממנו מס: פחות מ-7,000 שקל (גברים) או 8,000 שקל (נשים). למה? הם מקבלים כבר נקודות זיכוי ולא נותר בעצם ממה לזכות עוד ממס. אז למי עזרנו כאן בצעד הזה? למי שמשתכרים למשל ב-11-10 אלף שקל בחודש, ואם שני בני הזוג משתכרים כך, הם לא ממש משתייכים לשכבות החלשות - הם במעמד הבינוני ומצבם כנראה לא החמיר באופן משמעותי עקב ההתייקרויות.
הפחתת ההתייקרות במחיר החשמל היא צעד מבורך, אך הוא יבוא מסבסוד הממשלה מכספי המיסים שהציבור העובד משלם. ומי בעיקר ייהנה מכך? מי שמשתמשים בהרבה חשמל (עשירים יותר, עם בתים גדולים יותר) ולא רק בעלי השכר הנמוך ומקבלי הקצבאות.
זה יהיה בדיוק המצב אם יופחתו בסופו של יום גם המיסים על הדלק. המדינה זקוקה להכנסות גבוהות ממס למימון המאבק בקורונה, לבניית בתי חולים, לסלילת כבישים ולעוד משימות כהנה וכהנה. הפחתת הכנסות המדינה תגרם גם להפחתת מתן השירותים לאזרחים. ומי ייהנו בעיקר מהפחתת מחירי הדלק? מי שיש להם יותר ממכונית אחת, שנוסעים ברכבים מפוארים יותר (לא חשמליים) ומרבים לנסוע מעיר לעיר. וברור שהעניים נוסעים פחות, הרבה פחות, ולא פעם באוטובוס.
אז מה כן צריך לעשות?
ואם בכל זאת עושים, אז כדאי לעשות משהו שיעביר את כספי המיסים למקום הנכון. למשל: להעלות את קצבאות הזקנה שלא עלו מאז שהועלו בסכום ה"אסטרונומי" של שישה שקלים בלבד ב-2018; להעלות את קצבאות הילדים - מהלך שיעזור יותר למשפחות ברוכות ילדים שמצויות לרוב במצוקה כלכלית גדולה יותר ולהעלות את הקצבאות לבעלי מוגבלויות קשות ולחולים במחלות קשות.
את המלחמה במונופולים ובחברות שלא סופרות את הצרכנים צריך בוודאי לנהל, וכאן צפויים - כך כולם מקווים לפחות - צעדים מבורכים: פירוק מונופולים דורסניים, הורדת מכסים מסיבית על מוצרים מיובאים (בתנאי כמובן שההפחתה תגיע לצרכן הסופי) ואיסור שיופעל רק על חברות הענק לקבל שטח גדול ומיטבי בהצגת מוצריהם במרכולים.
ואולי עוד רעיון קטן: במקום להתיר פטור ממע"מ על חבילות מחו"ל עד לשווי של 75 דולר, אולי כדאי להכפיל את ההיתר ל-150 דולר. החנויות בארץ יצטרכו, בלית ברירה, להוריד מחירים על אלפי מוצרים, אם יבקשו לשרוד. אם כבר מאבק ביוקר המחיה - אז זאת "גזירה" על העסקים שכנראה באמת תסייע לצרכנים.
בקרוב נדע מה מתכננים לנו הפוליטיקאים שנלחצו מהביקורת על ההתייקרויות. אפשר רק לקוות שהצעדים לא ייטיבו שוב בסופו של יום יותר עם בעלי הממון מאשר עם מי שבאמת בוחנים במרכול אם גבינה מסוימת עולה 5.70 שקל ומעדיפים לקנות גבינה אחרת שעולה רק 5.40 שקל. בדיוק לאלה צריך לעזור.
