בפברואר 2020 נחתה שלומית רוזן ביישוב אורוויל (Auroville) "עיר השחר", שבדרום מזרח הודו. מבחינתה, נחיתה סופית, עד להודעה חדשה. שלוש שנים לאחר אותה נחיתה, אומרת האישה בת ה-60, שאכן היא מצאה את מקומה ואת אושרה.
אולי, בקונוטציות של סיפורים וסרטים, מזכיר המסע של רוזן למציאת אושרה ומימושה העצמי, את הרומן "לאכול, להתפלל, לאהוב", שמבוסס על חייה של הסופרת אליזבת גילברט, או את "שנה ליד הים", שמתאר את חוויותיה של ג'ואן אנדרסון, שמימשה את רצונה להיחלץ מכלא השיגרה וחיה לבדה בבית חוף בקייפ קוד במשך שנה, כדי לגלות את עצמה מחדש.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש" ב-ynet radio
"הגעתי לאורוויל עם נוקי, הכלבה שלי, ונכנסנו לבית. הרגשתי שאני מרחפת. זה בית של שתי קומות, בצבעים של כחול וצהוב, וככה קראתי לו: 'הבית הכחול-צהוב שלי'. אח"כ שאלו אותי אם בחרתי בבית הזה כי אני אוהדת מכבי תל אביב, לא לזאת הייתה הכוונה", היא מחייכת.
מה בעצם הייתה הכוונה?
"בקיץ 2016 טסתי לשם ושהיתי במקום חודשיים. התגוררתי בחדר קטן, שהיו בו שתי מיטות, שולחן כתיבה וחלון שמשקיף אל האוקיינוס ההודי. הרגשתי שזה המקום שלי, שאני לא צריכה יותר מזה כלום, שהכל מעבר לזה הוא הבל הבלים. באותו הזמן סגרתי על הבית הכחול-צהוב, ומפברואר 2020 אני פה, יודעת ומרגישה שבחרתי נכון".
עזבת את ישראל, השארת בית, משפחה, חברים, עבודה. חשבת ממה תתפרנסי, איך תסתדרי שם לבד?
"הקטע הכלכלי לא הטריד אותי. השכרתי את הדירה שלי, ובתמורה לשכר הדירה אני חיה טוב ובכבוד. שכר הדירה שאני מקבלת מהדירה בישראל מספיק לי פה לשכר הדירה, לאוכל, שהוא טוב וזול, וגם הרפואה פה טובה ולא יקרה. ידעתי שיש לי בסיס, שזה יספיק לי גם אם לא אעבוד. ידעתי שאני יכולה להתחיל ולאט לאט למצוא את עצמי. לפני שנסעתי ישבתי בקפה השכונתי ברמת גן עם חברה, שאמרה לי שאני אמיצה. השבתי לה שזה לא אומץ לעבור להודו, שאני צריכה להיות הרבה יותר אמיצה כדי להישאר בישראל. זו הייתה בחירה והחלטה, שהייתי מאד שלמה איתה".
"הרגשתי את החופש בהתגלמותו"
רוזן, אשר הגיעה להודו במקביל לתחילת הקורונה ורצף הסגרים, סיפרה כי "הקורונה היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי. מה יכולתי לבקש בתקופה הזו? גרתי בבית מדהים על האוקיינוס ההודי, הייתי חלק מקהילה קטנה ומתוקה.
"כשהגענו, נוקי ואני, היו דיבורים ושמועות על משהו שמתרחש בסין, אבל לא ידענו בדיוק מה קורה. חודש לאחר מכן כבר אי-אפשר היה להיכנס להודו ואי-אפשר היה לצאת. כשהגעתי, נרשמתי ללמוד במרכז אשראם, לימודי הוראה ליוגה ומדיטציה. למדו איתי רק אירופאים, לא היו מקומיים. יום אחד הגעתי למרכז ומצאתי את המורה ואשתו עומדים בפתח ומביטים אליי כאילו לא מבינים מה אני עושה שם. הם סיפרו שכולם נסעו בחזרה למדינות שלהם, והם סוגרים את האשראם.
"באותם ימים הודו נתנה לאנשים 48 שעות לעזוב לפני שסגרו את השמיים. לידי היה עוד אשראם גם אליו הגיעו אנשים מכל העולם, והם התגוררו בו. באותם יומיים החוף התמלא בכ-50 איש שישבו על החוף עם התיקים שלהם וחיפשו כרטיסי טיסה בהיסטריה. לי היה ברור שאני נשארת שם. אחד הבחורים שהכרתי מטיולים עם הכלבים שלנו, ראה בית ריק לידי ושכר אותו מיד מבלי לראות אותו. הוא התגורר שם עם עוד בחורה מהאשראם, כל היתר חזרו למדינות שלהם. נשארנו 15 איש בכפר, אני הישראלית היחידה, ולרגע לא הרגשתי לבד. האינטרנט עבד, היה לי קשר עם הילדים שלי, הרגשתי את החופש בהתגלמותו".
היא בת 60, נולדה ברמת גן, סיימה לימודי עיצוב בתיכון אורט ונישאה לפני השירות הצבאי. "התאהבתי מעל לראשי", היא מודה בחיוך. היא אם לבן, מעצב תעשייתי שמתגורר באיטליה, ולבת שמתגוררת בישראל, וסבתא לנכדה. התגוררה מספר שנים בשיקגו, והתמקדה ברכישת השכלה הקשורה לרפואה אלטרנטיבית, כמו יוגה, רייקי ורפלקסולוגיה, וחסידה של אורח חיים בריא.
מאיפה בא כל הרצון להתעמק ברוחניות ובאלטרנטיבי?
"חשבתי על זה הרבה. פאולה גרבורג, שפיתחה את שיטת פאולה, שיטת התעמלות השרירים הטבעתיים, הייתה דודה של אמא שלי. כשהיא הייתה בת 35 הסתבר לה שהיא סובלת ממחלת שרירים ניוונית, והיא לא הסכימה לקבל את אבחנת הרופאים לפיה הייתה אמורה להיות מרותקת לכיסא גלגלים לכל שארית חייה. מתוך זה היא פיתחה את השיטה שנקראת על שמה, ואגב, היא נפטרה בגיל 97. גדלתי על ברכיה כילדה קטנה מאוד, הייתי נוכחת כשהתחילה לפתח את השיטה שלה ברחוב פנקס בת"א. עבדתי אצלה בקליניקה והקשבתי לכל ההרצאות שניתנו בבית הספר שפתחה, וכנראה הדברים חדרו אליי. זה לא היה משהו שהגיע אליי מהבית, כי בבית שלי לא היה מושג מה זו רפואה אלטרנטיבית. מתוך זה גם הקמתי את אננדה.
"שורשי אננדה נעוצים בטראומה אישית"
כשרוזן אומרת אננדה (אושר עילאי בסנקרסריט) היא חוזרת בזמן 20 שנה אחורה, להחלטה שלה להקים עסק משלה, בהתאם ל'אני מאמין' שלה בחיים, וייסדה את חברת הקוסמטיקה הטבעית אננדה. "השורשים של הקמת החברה נעוצים בטראומה אישית, שחוויתי כשהייתי בת 17, שהובילה אותה להתחיל להתנסות עם צמחי מרפא. סבלתי אז מפצעי בגרות וטופלתי בידי קוסמטיקאית באמצעות חומצות, שגרמו לי כוויות קשות על עור הפנים. בעקבות זה טופלתי במשך כחצי שנה בבית חולים בלינסון, ובמקביל טיפל בי רופא עור באמצעות מריחת צמחי מרפא בשילוב תוספי מזון. זו, למעשה, הייתה החוויה הראשונה שלי עם עולם צמחי המרפא, וזה עבד.
"שם החל הצורך שלי להזין את עורי בחומרים טבעיים בלבד ולהעביר את זה הלאה. מכאן גם הגעתי ללימודי רפואה איורוודית, אחר כך גם עסקתי בייעוץ איורוודי בדגש על תזונה, לימדתי אחרים לאכול כפי שמתאים לגוף, כמו שאני נוהגת, והתחלתי לתרגל בלי הפסקה יוגה ומדיטציה. אני באה למקום הזה מאהבה ומאמונה חזקה מאוד בחוכמת הטבע, ומזה שאני דוגלת באורח חיים הוליסטי. לפי זה המוצרים שקונים אמורים להיות טובים לגוף וגם לנפש שלנו".
מה קורה עם אננדה היום?
"היא עדיין קיימת, אבל היה פירוק עם השותף שהיה לי. כל הזכויות שלי עדיין שמורות, אבל עברתי להתמקד בדברים אחרים, במה שאני עושה היום".
בתקופת הקורונה כתבת ספר שיצא לאור באמצעות גיוס המונים והופץ ב-300 עותקים, שנמכרו ונמסרו כולם. "דרך צירופי המקרים", קראת לו. זה חלק מחשבון נפש שערכת עם עצמך במהלך הקורונה?
"לא עשיתי חשבון נפש. אמנם כתבתי ספר על החיים שלי בתקופה הזו, אבל אני לא מאלו שמסתכלת לאחור. לא הצטערתי ולא התחרטתי על דברים, רק ערכתי 'ניקיון'. כשהגעתי להודו, לא חשבתי שאהיה כך מאושרת. גם לא יכולתי לדמיין את הקורונה ואת הסגר על אי גן העדן בו אני חיה. מצאתי את עצמי כותבת ספר מדי יום במשך שנה וחצי. הלכתי בדרך צירופי המקרים או שהדרך הוליכה אותי, וכמה שנים לאחר שהתרסקתי לאלפי רסיסים, הנה, אני מאושרת. אמנם חזרתי עם הספר לעבר, לילדות, לפרקים כואבים בחיי וגם לשמחים, אבל זה לא חשבון נפש, זו הבנה. אגב, הוכחה נוספת לזה שאין צירופי מקרים ושהכל מנווט קיבלתי באותה תקופה, כשיום אחד קיבלתי הודעה במסנג'ר ממישהי שאני לא מכירה, שידעה לקרוא אותי בין המילים. היא כתבה לי שהיא מרגישה שאני עוברת משהו, והציעה לי להצטרף ל'קורס בניסים', שהיא העבירה באותה תקופה בחינם.
"הקורס עבר לי מאוד נפשית וגם יצר לי חברויות בישראל, שנשמרות עד היום. גם הסתבר שדוריאן, שהעבירה את הקורס, גרה בסמוך אליי ברמת גן וגם היא מורה ליוגה, ועובדה שכשחייתי בישראל, לא הכרתי אותה או את אלו שהכרתי במהלך הקורס. הנה, אין צירופי מקרים, כך היה צריך להיות".
בימים אלו פתחה רוזן, ביחד עם שותפה מישראל, מלי לוי, אשת תוכנה ושיווק, אתר ואפליקציה בשם HINDIKA. "מדובר באתר שנולד מתוך אהבה לעיצוב, ליופי ואסתטיקה, והערכה וחיבור למלאכת כפיים מסורתית, אקולוגיה ומודעות סביבתית וחברתית. אנחנו מציעות למכירה פריטים שונים, שנעשים בהודו, משתמשות רק בחומרי גלם טבעיים ומתכלים, בצבעים שמופקים מפרחים, מינרלים וצמחים, ללא פגיעה בסביבה או בבעלי חיים. מקיימות את הקיימות, ומעניקות פרנסה מכבדת לנשים מקומיות, שחיות סביבנו. מבצעות את מה שאמר גנדי: "אתיקה והלכה למעשה מתאחדים, וגלגל הנול המסתובב הוא מימוש האפשרות הזו". אנחנו פונות לאנשים, שמחפשים מוצרים אקולוגים וברי קיימא, שחשוב להם לשמור על כדור הארץ. הנה, הודו מאד קרובה לקו המשווה, ועכשיו אנחנו חווים סופות מונסון, שמתחילות לרוב בספטמבר".
גם ב'שאנטי' של הודו נשארת יזמית וגם אשת עסקים, גם אם לא גדולה.
"בהחלט. יזם הוא יזם. זה עניין של אופי".
אז מה נשאר ומה השתנה בשלומית בשנים האחרונות?
"הודו עושה אצל האנשים שינוי גדול. קודם כל, קצב הודו הוא קצב הודו. יש פה 3,000 אנשים מ-60 מדינות, מתוכם 30 ישראלים, כולל ילדים. יש פה מערכת חינוך ואוניברסיטה, החיים רגילים לגמרי, אבל הכל ברוגע ובהתחשבות באחר. בעולם המערבי הכל יותר מהיר ולחוץ, להתנהל כאן ועכשיו. פה זה לא עובד ככה. יש פה הפסקת צהריים של שעתיים לעובדים, וברחוב החנויות הקטן, הסמוך אליי, אם מישהו חלילה נפטר, כל בעלי החנויות סוגרים את העסקים שלהם באותו היום. אלו דברים שאני אוהבת".
שלומית לא חוזרת יותר לישראל?
"קשה לי לענות על השאלה היום. אם יש מקום שאעבור אליו, זה איטליה, הבן שלי שם. כרגע זה הודו. פה אני בהכי הטבעי שלי, בלי איפור ובלי מסכות, זו שלומית האמיתית. מה יהיה בעתיד הרחוק? לא יודעת. מישהו בכלל יודע?", אמרה רוזן.
